פעם,כשעוד הייתי ילד, היה לי ספר שסיפר על איש נודד אחד שהיה לו דוב מאולף. האיש אהב לספר ספורים וגם ידע ללהט בשבעה כדורים והייתה לו תיבת נגינה שלצליליה היה הדוב רוקד וגם הייתה לו קרן יער שכל מי שהיה שומע את קולה הרך והקסום היה נעצר וקופא במקומו ושוכח מהכל ומקשיב. 

והאיש והדוב היו נודדים בין כל הערים הגדולות ומציגים את מופעם בפני המוני בני אדם וכל מיני אנשים היו מצטרפים אליהם ואחר כך עוזבים והם גם היו צריכים להתעמת עם כמה אנשים חסרי לב.

וכך חלף לו הזמן ולאט לאט החלו להופיע כל מיני מכוניות בדרכים שבהם היו האיש ודובו נודדים. בתחילה היו אלו מכוניות גדולות ויפות שנסעו לאט ולא עשו הרבה רעש אבל ככל שחלף הזמן הופיעו יותר ויותר מכוניות שנסעו יותר ויותר מהר והדרכים הפכו לכבישים שהפכו לאוטוסטרדות. והאנשים שבתוך המכוניות מיהרו ממקום למקום ונעשו עסוקים וכבר לא היה להם זמן לעצור ולראות הופעות ברחוב של איזה איש זקן ודוב שרק יודעים ללהט בכדורים ולרקוד לצלילי תיבת נגינה. 

ובסוף האיש נעשה זקן וחולה וכבר לא היה לו כוח ללהט בכדורים ולנגן בתיבת הנגינה. הוא גם הפסיק להשתמש בקרן היער שלו חוץ מפעם אחת אחרונה בלילה אפל וחרישי אחד שבו הם ישבו מסביב למדורה והאיש סיפר לדובו את היפים שבסיפוריו ולאחר מכן נשף בקרן היער הקסומה שלו שהפעם השמיעה את היפים והרכים שבצליליה והצלילים האלו חדרו אל היערות שמסביב ושיתקו ביופיים את כל חיות הלילה הפראיות ועצרו את הזמן מלכת. ולמחרת האיש הזה כבר לא התעורר יותר. 

והדוב נשאר לבדו בעולם ובתחילה הוא נשאר ליד חברו האדם במשך ימים ולילות שלמים עד שהגיעו לשם אנשים שגילו את גופת האיש וניסו ללכוד את הדוב כי חשבו שהוא זה שהרג אותו. והדוב ברח ולבסוף נכנס אל היערות הגדולים וניסה להתחבר עם בני מינו, דובי הבר. אך הם התייחסו אליו כאל זר, כאל ייצור כלאיים שבין החיה ובין האדם והוא היה חייב להוכיח את עצמו בדרכים שונות ומשונות עד שבסוף הצליח. אך גם לאחר שנהפך לדוב יער פראי ואצילי, הוא עדיין היה עוזב לפעמים את חבריו הדובים ונודד אל קצה היערות עד להיכן שניתן היה לראות את כבישי האספלט והאנשים הממהרים. והוא היה מתגעגע.

ואחרי זה הוא היה חוזר אל מעמקי היער כשמנגינת הקרן הקסומה מלווה אותו ולצליליה היו עלי הסתיו נושרים אל הארץ ומתים...

 * השיר המקסים המצורף כאן שוכב במעמקי היו-טיוב כבר כמה שנים טובות, עם מעט צפיות. במקור הוא נכתב עבור מישהי, כך לפי כותבו, אך לדעתי הוא מתאים לא פחות,ואולי אף יותר, לסיפור שלמעלה...מוקדש לאלו שעזבו,לאלו ששבו, ולאלו שמעולם לא הפסיקו לאהוב.