בעקבות המאמר המצויין "תנו לילדים לשחק" ולאחר שמאסנו בזרם הצעות החוגים הבלתי פוסק, התחלנו יזמת הורים בכיתה ב' בה לומדת ביתי – 3 פעמים בשבוע למשך שעתיים אחה"צ, מגיע הורה ל"משמרת שעשועים" בגן השעשועים המקומי. בזמן הזה, מוזמנים כל שאר ההורים לשלוח את ילדיהם לגן השעשועים, על מנת שיחוו משחק ספונטני, יצירתי וחברותי עם בני גילם במסגרת לא פורמלית. למי שזה נשמע טריוויאלי, שיחזור לעיין במאמר המצויין שהוזכר.

אתמול הייתי במשמרת בגן. מצאתי עצמי בחוויה אנתרופולוגית מרתקת, עם תובנות משמחות, מאתגרות, מורכבות ומעניינות, ועל כך אולי ארחיב יום אחד. הפעם, החלטתי להרהר בעוד פן של אותה משמרת – בהורים.

בתור אמא לשני ילדים בני עשרה, ואחת בכיתה ב + חוויית מגורים באוסטרליה, עברו לא מעט שנים מאז ביקרתי בגן שעשועים עם ילדי. מאז שהקטנה החלה ללמוד בבית הספר, עיקר פעילותה אחרי שעות הלימודים מתמקדת בצהרון, חוגים, מפגשים עם חברה מהכיתה בבית שלה או שלנו ו(יותר מדי) שעות מחשב. כך שגם אני עם השנים ניתקתי יותר ויותר מהווי פעילותה של בתי, ובמיוחד מהווי גני השעשועים.

אתמול, אחרי הרבה זמן, חזרתי למגרש. הגיעו גם שני אבות מהכיתה (כבוד!). נסחפנו לשיחות מעניינות, בחנו את הילדים משחקים. השתדלנו לעשות זאת מרחוק. היה מרתק, קצת מלחיץ (שתיים הלכו ואז חזרו) ומאוד מלמד. פשוט נהניתי. עם כל השנים, והקדמה והקריירה מיהרתי לוותר על הבילוי הכפול הזה עבורה ועבורי. העברתי שעתיים נטו עם אנשים שלא הכרתי טוב קודם, התדיינתי ארוכות עם חבורת ילדים מלאה יצרים, תכנונים, אינטריגות ושת"פים. בלי שיחות עבודה. בלי שליחת דואלים. בלי פייסבוק. היה מרענן, מהנה ומעורר מחשבה. איך הרשיתי לעצמי לוותר על הפעילות הזאת? לפחות עכשיו יש מה שמחזיר אותי לגני השעשועים באופן יזום...