האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.
אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר -
זה בנה הקט אשר אבד.
ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.
נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים. ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.
נהדר. שירה הנפלא של לאה גולדברג, עם הלחן המקסים של מיקי גבריאלוב. אחת היצירות היותר רגישות של השירה והלחן העבריים. ולכן מישהו צריך להסביר לי למה זה בסדר שהטלה השחור בעדר של חאלת מכחול לא ישוב לעולם אל חיק אימו? ולמה ילדי חאלת מכחול לא יכולים להירדם עם או בלי שעה מרגיעה, בגלל הג'יפים שבאים לשרוף להם את הדיר? או אולי כל זה בגלל שעוד לא נולד הנביא שירד לחזות בשנת ילדים פלסטינים שמגורשים מביתם?!
|