כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    שום באוזניים - ספור קצר

    47 תגובות   יום שני, 21/10/13, 13:30

     

    ''

     

    "קומי, אלוהים אדירים, קומי!" צעקה.

     

    אחר-כך צעקה שהם מתו, שהוא הרעיל את הילדה ואת עצמו הרעיל.

    צעקה עוד, הצילו, וציוותה על  העוזרת, שתביא שום. מה היא עומדת כמו גולם.

    אחר-כך צעקה, שתזעיק רופא והתחרטה. שוב צעקה שבמקום ללטוש עיני עגל, שתרוץ ותביא שום, אולי השום יציל אותם.

     

    עכשיו ניגשה לחלון,  ניסתה לפתוח אותו, אף שהיה פתוח, ושוב צעקה: "הצילו! הם ימותו, אי אפשר לסמוך עליו, להשאיר תנור מעשן וללכת לישון, ועוד עם הילדה. אההההההההההההההה,  מה עשית!" 

     

    תמרה  לא זכרה את אלה. אילולא קרה מה שקרה, לא היתה נזכרת. רק ה- אהההההההההההה, בייחוד סופו העולה, רחשו באוזניים, הבקיעו דרך בין רובדי קולות שאבדו.  

     

    מישהו טלטל אותה, אבל היא רצתה להוסיף ולישון. היה טוב מתחת לשמיכה. היה חם. היא התכרבלה כעובר ונגעה בזרועו של אבא. שערותיו דגדגו אותה וחום גופו הרגיע והוסיף ליישן, אבל ה- אההההההההההההה הוסיף להתדפק על התודעה, כמו צלצולים מתעקשים של שעון מעורר.

    היא לא ידעה ממה רוצים להציל אותה, ומי הצועק. נדמה לה, שזהתה מבעד לחלום שנפרם את קולה של אמא, אבל טוב היה לה, עפעפיה היו נעולים ואפילו הדקה אותם עוד קצת.

     

    נדמה לה, שמישהו מרט בזרועה, מישש  -   דבר מה לח זחל על עורה. היא הרימה את כפות הידיים, חפנה בהן את פניה  להתגונן. שוב שלחה את ידה לעבר אביה ונשמה את ריח חומו. אבל הקול לא הרפה, קרה נשבה ממנו, כאילו נפתח חלון בשנתה וה- אההההההההההה נשב והקפיא.

     

    אולי בא הקול מהראי שבארון, כי הארון התעוות, והמזרון שתחתיה והרהיטים כולם צעקו - אהההההההההההה, הצילו, והקול היה של אמא, ומפני מה היו צריכים להציל אותה לא ידעה. אצבעות מששו בתוככי אוזניה, הניחו שם איזה דבר ודחפו פנימה. הלחץ הלך והתפשט. נדמה לה, שהיא חלזון שדחקו קרח מתחת לקונכייתו, והקרח הלך והתחלזן למרות חומו של הגוף. במאמצים ניסתה לנער את פתותי הכפור, אבל האצבעות לא נשמעו לה. הכל הוסיפו וצעקו אההההההההההה, עוד שום, תביאי עוד שום. 

     

    תמרה שנאה שום.  אבל החפצים שבחדר פערו לועות והבל הפיות היה שום. הלחץ בבטן עלה לגרון, וריח השום התפתל מלמטה, לוושט, לקנה, הגיע לפה, חלחל לאוזניים, לנחיריים, התמוסס. וכמו מן הפיות האחרים גם מפיה נדף ריח השום, הכה ברקות ודחק. 

     

    בבת אחת,  הרימה תמרה את פלג גופה  העליון, התיישבה ונהר הקיא פרץ. איזו הקלה.

    עכשיו חפתה על האוזניים לא לשמוע  את האהההההההההה ושמעה את הקול של אמא: "הילדה נצלה, עכשיו התור שלך, שמולקו, קום, שמולקו!" 

     

    תמרה ראתה את העוזרת שהצטלבה ושמעה אותה אומרת: "בשם האב והבן ורוח הקודש, אמן," ואמא ענתה:  "אמן, אמן, צריך לברך הגומל." 

    פתאום גם אבא התיישב במיטה, שאל בעיניים מזוגגות, מה קרה והתחיל להקיא גם הוא. 

     

    אחר-כך אמא החליפה את כותנתה ורצה לארון להביא סדינים. נסתה שירדו מהמיטה, שתוכל להחליף את המצעים לפני בוא הרופא, אבל רגלי תמרה היו כמשותקות. בין כה וכה העוזרת תמכה בה, העמידה אותה ליד החלון הפתוח ושיניה נקשו. אפילו ריח שום לא בא עוד בנחיריה, רק ריח הכפור. העוזרת ציוותה עליה לנשום עמוק, את כל האוויר שבחוץ. 

     

    כשהוטב לה, הבחינה באבא, שעמד לידה סמוך לחלון, מוגז כמוה, פניו לבנים כמו הסדינים וכמו מעטה השלג שעל אדן החלון. זרועו היתה לכודה באחיזתה של  העוזרת, שצוותה עליו, אוויר, תיקח הרבה אוויר, פאנייה שמולקו.  

     

    כשהגיע הרופא, שכבו היא ואבא בין מצעים צחורים. את כל אלה לא זכרה תמרה שלושים ושלוש שנים. אילולא קרה מה שקרה, בוודאי לא היתה נזכרת. 

     

    שלושים ושלוש שנים אחר-כך, כשהעירה אותה שכנה של אביה משנת צהריים, המירה את הסיוטים המיוזעים בערות מסוייטת לא פחות, של תל-אביב גוועת בחומה שלה, וקראה לה לבוא לבית אביה, אינו חש בטוב, רצה תמרה לאורך הסמטה המוכרת, ראתה את שיחי ההרדוף בשולי המדרכה, שהיו מתים. חמסין של סוף קיץ צרב את עיניה, השפתיים חשבו להתבקע והעפעפיים היו עופרת.  

     

    כשקרבה לבית אביה, ראתה אנשים שהצטופפו שם. הכל נראו לה דומים. פתאום נבקע בזכרונה סדק מבורך, ומראות הילדות חלפו כמו על מסך, באו עליה כמו על מי שניצב מול מותו, והמוות אוספו ברחמים גדולים. 

     

    היא ילדה על כתפי אבא, גבוהה היא, בזכות כתפיו היא משיקה למשקוף, נוגעת. גם בעננים תיגע. אימא איננה, מגע עורפו של אבא בכפות ידיה, השערות מדגדגות את העור, נוגעות ואינן נוגעות, החום מתפשט, ובשעה שהיא מחייכת על כתפי אבא, והעולם פרוש תחתיה, רגליה מריצות אותה, עכשיו,  לביתו. היא מנסה להכנס בעד הדלת, אבל זרועות נשלחות לעברה, עוצרות ומישהו צועק:"אל תכנסי לשם, תמרה, אסור לך!"

     

    תמרה דוחפת, מנסה לקרוע את טבעת הזרועות המתהדקת, אבל גוברים עליה, מונעים ממנה להיכנס. מישהו מנסה ללטף את ראשה.

    מבטה נודד קרוע על פני הצופים שביישוה. היא מזהה פנים מוכרים, שכנים של אביה. לרגע היא מתעכבת על עיני אחותה השקופות, שמביטות אליה מטבעת הקהל ומבטן משוגע מידיעה. היא קוראת בעיני אחותה ויודעת, בטרם סיפרו לה, שאביה מת. 

     

    בטח אבד עצמו לדעת, בגז, כמו במותם הראשון.

     

    רגע היא מצרה שאמא איננה בין החיים, אילו חיה, היתה וודאי מנסה לדחוק שום לאוזניהם, להחיותם גם הפעם.

    טוב שמתה. 

     

    בתמונה: מבעד לאור - ציור של פיליפ ונצל – צייר צ`כי

     

    כתבה וצלמה:  באבא יאגה 

     

     © כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה 

    דרג את התוכן:

      תגובות (47)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/11/13 14:18:

      צטט: דליהו 2013-11-01 10:25:23

      כתוב חזק ודרמטי.

      תודה רבה, דליה, טוב לראות אותך

       

        1/11/13 10:25:
      כתוב חזק ודרמטי.
        31/10/13 22:45:

      צטט: ליריתוש 2013-10-30 14:02:11

      כדרכך, סיפור חזק, כמה פרקי עבר שלובים ביחד ויוצרים עוצמה נדירה של כאב.

      תודה, לירית, יפה נסחת

       

        31/10/13 22:44:

      צטט: mezra 2013-10-30 02:02:24

      אהבתי מאוחר לי להגיב כעת

      תודה, אתה צפור לילה, אני רואה

       

        30/10/13 14:02:
      כדרכך, סיפור חזק, כמה פרקי עבר שלובים ביחד ויוצרים עוצמה נדירה של כאב.
        30/10/13 02:02:
      אהבתי מאוחר לי להגיב כעת
        29/10/13 23:46:

      צטט: צלילי הלב 2013-10-29 21:17:51

      סיפור נהדר אלאונורה, איך המעגלים חוזרים על עצמם. מסופר נהדר.

      תודה,  החמאת לי

       

        29/10/13 23:45:

      צטט: כורך דברים 2013-10-29 21:10:06

      הסיפור יהיה טוב אחרי עריכה מקצועית.

      תודה, הספור עבר עריכה, אבל אשמח לשמוע הצעות!

       

        29/10/13 21:17:
      סיפור נהדר אלאונורה, איך המעגלים חוזרים על עצמם. מסופר נהדר.
        29/10/13 21:10:
      הסיפור יהיה טוב אחרי עריכה מקצועית.
        25/10/13 08:44:

      צטט: נערת ליווי 2013-10-25 01:09:12

      יקירתי! איזה סיפור נקרא בנשימה אחת!

      ה-אי-גיון של המתחלזן בכפור. על שום כמה דברים. בלי קשר לשדים ולצלבים או מכשפות בלי ארון. נהדרים.

      וכן.  כמעט ניסיתי להגיב מתחת לסיפור .. עוד היפוך יוצרות. (עליו יש לפחות בקפה פתרון ולא עניין של תכריכים שמראים את הסוף) כתבת נפלא. ליל מנוחה :))

      תודה, תודה רבה, אני משמינה  ושמחה על המחמאות

       

        25/10/13 01:09:

      יקירתי! איזה סיפור נקרא בנשימה אחת!

      ה-אי-גיון של המתחלזן בכפור. על שום כמה דברים. בלי קשר לשדים ולצלבים או מכשפות בלי ארון. נהדרים.

      וכן.  כמעט ניסיתי להגיב מתחת לסיפור .. עוד היפוך יוצרות. (עליו יש לפחות בקפה פתרון ולא עניין של תכריכים שמראים את הסוף) כתבת נפלא. ליל מנוחה :))

        24/10/13 22:55:

      צטט: ההלך 2013-10-24 22:51:07

      קראתי בנשימה עצורה. עד הסוף המר.

      תודה, זו מחמאה נהדרת בשבילי

       

        24/10/13 22:54:

      צטט: bonbonyetta 2013-10-24 22:12:37

      * תמיד כשאני קוראת סיפורים כאלה חזרים אני חושבת לעצמי מה מתוך זה אמת ומה תחושות, כמה מציאות כמה דמיון. אוף איזו עצמה של תחושות.

      נכון, זו שאלה שעולה בנו .אבל  הכל אמת, איך אמרו לפני וגדולים ממני, מיטב הספור כזבו!

        24/10/13 22:51:
      קראתי בנשימה עצורה. עד הסוף המר.
        24/10/13 22:12:
      * תמיד כשאני קוראת סיפורים כאלה חזרים אני חושבת לעצמי מה מתוך זה אמת ומה תחושות, כמה מציאות כמה דמיון. אוף איזו עצמה של תחושות.
        23/10/13 00:53:

      צטט: קביאר 2013-10-23 00:15:18

      מה שלי היה קשה בקריאה הוא ההבנה שהבת והאב חולקים אותה מיטה. זה ישר מבשר על הרעות. עם מות האב הייתה לי דווקא הקלה חיכיתי למשהו גרוע יותר

      במחשבה שניה חזרתי שוב לתגובה שלך. אף שלא חשבתי על כך ולא התכוונתי לכך, מקריאת הכתוב אחרי התגובה שלך אני מסכימה אתך, שיכולה להבנות איזו תבנית מרחפת של משמעות כזאת. תודה. מכל קוראיי השכלתי.

        23/10/13 00:37:

      צטט: קביאר 2013-10-23 00:15:18

      מה שלי היה קשה בקריאה הוא ההבנה שהבת והאב חולקים אותה מיטה. זה ישר מבשר על הרעות. עם מות האב הייתה לי דווקא הקלה חיכיתי למשהו גרוע יותר

      אוי, לא עלה על דעתי, זאת ילדה! אבל טבעי שכל קורא בונה את העולם המסופר אחרת 

        23/10/13 00:15:
      מה שלי היה קשה בקריאה הוא ההבנה שהבת והאב חולקים אותה מיטה. זה ישר מבשר על הרעות. עם מות האב הייתה לי דווקא הקלה חיכיתי למשהו גרוע יותר
        22/10/13 23:39:

      צטט: גליתוש. 2013-10-22 19:41:50

      סיפור קשה של חלום ומציאות.

      אולי, מי אני שאעיד

       

        22/10/13 23:37:

      צטט: babta Bat-Simon 2013-10-22 18:30:10

      סיפור קשה... כתוב טוב

      תודה רבה, באבתא, כמעט כמו באבא

       

        22/10/13 23:37:

      צטט: קובי אש 2013-10-22 14:13:01

      יפה. לספר את יודעת.

      תודה רבה, זה מה שחשוב בספור, איך הוא מסופר, נכון?

       

        22/10/13 23:36:

      צטט: rossini 2013-10-22 12:22:59

      סיפור קשה ,אבל מסופר בכישרון רב.

      תודה, זו מחמאה שאני ממריאה בזכותה

       

        22/10/13 23:35:

      צטט: עמנב 2013-10-22 11:40:14

      מסכים עם אחאב - חזק! כל טוב, עמוס.

      תודה, עמוס.

       

        22/10/13 23:22:

      צטט: --()-- 2013-10-22 08:00:25

      יופי של סיפור. מכמיר לב ומרגש. שמחה שהוא בכל שאת הצליח לחיות כל עוד בנותיו תלויות בו

      אולי יש כאן גם משהו משמח, תודה, לא חשבתי על זה

       

        22/10/13 19:41:
      סיפור קשה של חלום ומציאות.
        22/10/13 18:30:
      סיפור קשה... כתוב טוב
        22/10/13 14:13:
      יפה. לספר את יודעת.
        22/10/13 12:22:

      סיפור קשה ,אבל מסופר בכישרון רב.

        22/10/13 11:40:
      מסכים עם אחאב - חזק! כל טוב, עמוס.
        22/10/13 08:00:
      יופי של סיפור. מכמיר לב ומרגש. שמחה שהוא בכל שאת הצליח לחיות כל עוד בנותיו תלויות בו
        22/10/13 07:59:

      צטט: זירעונית קוסמית 2013-10-22 07:41:02

      יקירה סיפור נוגע ,, בוקר ויום טוב:))

      תודה, חברה, גם לך

       

      יקירה סיפור נוגע ,, בוקר ויום טוב:))
        21/10/13 23:20:

      צטט: zioncohen2 2013-10-21 23:13:43

      כל הזכיות שמורות לבאבא יאגה.

      כן, בדיוק.

       

        21/10/13 23:13:
      כל הזכיות שמורות לבאבא יאגה.
        21/10/13 19:45:

      צטט: צביקה פרל 2013-10-21 19:37:05

      נוגע בקצות העצבים החשופים.

      כפי הנראה, נכון. תודה

       

        21/10/13 19:44:

      צטט: עמי100 2013-10-21 16:50:36

      לא נעים..

      קצת יותר מזה, לא? תודה, עמי 

        21/10/13 19:44:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2013-10-21 15:39:21

      סיפור קשה ועז...

       

      קשה, נכון

        21/10/13 19:43:

      צטט: איציק אביב 2013-10-21 15:21:42

      סיפור יפה.

      תודה, איציק

       

        21/10/13 19:42:

      צטט: א ח א ב 2013-10-21 14:18:55

      רצף תודעה מעורב בזכרונות וטראומה. חזק.

      תודה, כן, הווה שמעורר עבר

       

        21/10/13 19:41:

      צטט: שוש חזן גרינברג 2013-10-21 14:11:37

      מצמרר...

      כן, כפי הנראה

       

        21/10/13 19:37:
      נוגע בקצות העצבים החשופים.
        21/10/13 16:50:
      לא נעים..
      סיפור קשה ועז...
        21/10/13 15:21:
      סיפור יפה.
        21/10/13 14:18:
      רצף תודעה מעורב בזכרונות וטראומה. חזק.
        21/10/13 14:11:
      מצמרר...

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין