אתה מתעורר בבוקר. חלום מוזר, עשיר בפרטים.
ניגש אל החלון.
הים. מעולם לא ראית אותו כך לפני כן- הים חסר גלים. שקט להפליא, כאילו והיית על שוליו של אגם ענק.
קו האופק, המפריד בין הים ובין השמיים מכוסה בשכבה צרה וערפילית.
השמיים מוזרים, כמו הים.
באחד החלונות ממול אתה מבחין בזוג. הם שוכבים על המיטה, עירומים.
הוא מלקק אותה, היא שורטת אותו.
הוא גוער מעליה.
לרגע נדמה שהיא מביטה לעברך, אך כתפו של הגבר שבה ומסתירה אותה.
הים עדיין שרוי בדממה, בקיפאון מוחלט. ספינת דייגים שטה לאורכו, הלוך וחזור.
העיר אפורה מתמיד.
הטלפון מצלצל.
זו היא.
אתה מספר לה על הים.
אתה מספר לה על הירח שראית אתמול. על הטבעת הענקית שהקיפה אותו.
התקשרת אליה כמה פעמים כדי שגם היא תחזה בכך אך היא לא ענתה.
היא משיבה לך שהלכה לישון מוקדם.
היא מקשיבה ואומרת שכל אלו, הטבעת סביב הירח, הים חסר הגלים, מזג האוויר התימהוני, כל אלו הנם אותות. אותות ומופתים.
של מה? אתה שואל.
של דברים מבשרי רעות... היא משיבה במסתוריות.
היא אוהבת את המסתוריות הזו, חשה בתשוקה עקלקלה ההולכת וצומחת לאורך גבה.
אתה מספר לה על הזוג שבחלון מולך.
היא שואלת אם היא יכולה לבוא ולצפות גם כן, ושניכם צוחקים.
אתה מספר לה מעט על החלום. כיצד זה אתה בבניין גבוה, מוקף באנשים. אתה יודע כי הוא עומד להתמוטט בעוד דקות ספורות. אתה מנסה להימלט ממנו אך משום מה אתה לא מזהיר אף אחד מהם.
מנסה לרדת בכל מיני חדרי מדרגות, במעליות, עובר במסדרונות.
מאחד החלונות אתה רואה את העיר פרושה מלמטה.
אתה עובר על פניה של אישה הישובה על כיסא במעין חדר בקרה.
היא מביטה אליך ושואלת למעשיך. אתה שואל אותה היכן היציאה. היא מורה לך בכיוון. שיערה שחור ועיניה מלוכסנות מעט. אתה אפילו מבחין כי היא לובשת רק חולצה לגופה, רגליה הלבנות חשופות.
כשאתה מגיע אל דלתות היציאה אתה מחליט לפתע לחזור למעלה, לקחת את אותה אישה, להציל אותה מפני האסון המתקרב.
זה כל מה שאתה זוכר מהחלום.
גם אני לובשת עכשיו רק חולצה. היא אומרת.
תבוא אליי היום בערב? היא שואלת.
אולי, אתה משיב.
למה אולי? גם אותי צריך להציל...
אם לא יקרו דברים מבשרי רעות עד אז... אתה עונה בקול מסתורי משלך.
היא מגחכת.
הם יקרו, היא אומרת בשקט. מתי שהוא. אבל אין מה לחשוש, זהו טבע העולם...
השיחה מגיעה לסיומה.
גם הזוג שממול כבר קם ונעלם בחדר האמבטיה.
הים עדיין מת.
כך גם העיר והשמיים שמעל.
ובכל זאת זהו יום חדש.
אולי דווקא משהו מופלא יקרה בסוף. גם זהו טבע העולם...
אתה עוזב את החלון והולך להתלבש. |
