כותרות TheMarker >
    ';

    קנולר

    כל מה שמרגיז אותי, או מהנה ומי יודע אולי גם אי אלו הגיגים

    ארכיון

    פוסט אירוח על סקירת עוולות

    6 תגובות   יום שלישי, 22/10/13, 09:54

    הפעם אני מבקשת לארח את מירי פז, חברה טובה ומוכשרת, מבקרת ספרות, עורכת ומתרגמת, הסוקרת, בכתב העת הספרותי 77, את ספרה של רות אמיר על עוולות היסטוריות בישראל ומוכיחה כי אנחנו היינו נבלות כבר לפני קום המדינה. סליחה על הביטוי החריף אבל כשקראתי את הסקירה הדם עלה לי לראש.

     

    במגפיים ממוסמרים

     

    רות אמיר, הפוליטיקה של הקורבנות. תיקון עוולות היסטוריות בישראל? רסלינג 2012

     

    אני ממהרת לכתוב על הספר הזה לפני שתצא שנה להופעתו ואיש לא יכתוב עליו. טמון בו מפתח מאיר עיניים לפגמים המונעים מאיתנו להיות חברה מתוקנת ומעכבים אותנו בתחנה שהעולם הנאור כבר התייצב בה מזמן בעוד אנחנו נגררים במרחק רב מאחור .    

    סימן השאלה בכותרת ספרה של רות אמיר תיקון עוולות היסטוריות בישראל?איננו רטורי. אחרי עיון בספר,  בשוך ההלם הראשון לנוכח תכניו, התשובה היא החלטית: בישראל אין תיקון לעוולות. לתשובה הזאת ראוי אולי  להוסיף כוכבית עם הערה: ברוב המקרים נעשו מאמצים מסוימם לתקן עוולות, אך בסופו של דבר – לאחר הקמת הוועדות אפילו כאלה שהוציאו מסקנות סבירות - העוולות עדיין כאן, עדיין שותתות ואינן נותנות מנוח.  ילדי תימן החטופים לא הושבו למשפחותיהם; שום גוף שלטוני לא הכיר בעוולות שנעשו לציבור זה וממילא לא התנצל עליו. האוצרות שהביאו עמם יהודי תימן מארצם והצטוו לוותר עליהם מיד עם בואם לישראל, לא הושבו להם וגם פיצוי לא ניתן. איש גם לא התנצל על ההתעללויות שספגו יהודי תימן מנציגי הממסד הישראלי במחנות מעבר בטרם עליתם ארצה ואחר כך בארץ.

    יחסו של המימסד ליהודי תימן ממחיש התעללות סדרתית, אכזרית במיוחד ומתמשכת בציבור שהוא חלק מן החברה, מן התרבות והאתוס של הרוב בישראל.  המידע על סוגי ההתעללות ביהודי תימן היה לרוב זמין ומפורט (למי שרצה לדעת, כמובן).  

         מצמררת במיוחד היתה ההתעללות ביהודי תימן החולים בטרם הגירתם לישראל, בשנות הארבעים. שליחים מישראל שיכנו את החולים  במחנה חאשד בגבול תימן. ד"ר בייגל, אחד משליחי ארץ ישראל במחנה שבו שהו תימנים חולים, הוחלף בד"ר דניאל אלקנה, שאת התנהלותו משווים לזו של חיים רומקובסקי ראש היודנרט בגטו לודז'.  אלקנה נהג להעניש את החוסים הן במכות ממגפיו הממוסמרים עד שהגיעו לידי אובדן הכרה, והן על ידי הרעבה, כולל של נשים וילדים, לפעמים במשך שבוע ימים. בעקבות התלונות שהגיעו לארץ, החליפו את אלקנה בד"ר אולגה פיינברג, שהפגינה בתורה, את שיטות ההתעללות שלה. ד"ר פיינברג השתמשה באלה כדי להצליף באכזריות בזקנים נשים וילדים והשליטה משמעת באמצעות השפלה והרעבה (עמ' 71-72).

        בכל היררכיה מדחיקים החזקים או המנצחים את הכאב והעוולות שגרמו לחלשים ולמובסים. הם מעדיפים למחוק את עקבות הזיכרון.  אך זיכרון איננו שריר רצוני: הוא רודף במיוחד את הבורחים מפניו. דווקא דיכוי הזכרונות, כפי שכותבת רות אמיר, הוא המבטיח את קיומם ומשמר את מסוכנותם במשך דורות רבים.

    בעלותם למטוסים ולספינות שהיו אמורים להביאם לארץ ישראל, נצטוו יהודי תימן להפקיד את חפצי הערך שהביאו עמם כדי שישמשו ללימוד ולחקר מורשתם. היה זה  חביב נשיאי ישראל יצחק בן צבי (אז עדיין חבר כנסת) שהציע לחפש במטענם למטרה זו.  יהודי תימן הפקידו בידי פקידי השלטון ספרים, כתבי יד עתיקים, מגילות ישנות, שמלות מסורתיות, כלי כסף וזהב, שמצאו את דרכם לאוספים ולספריות בארץ ובחו"ל. חפצי הערך מעולם לא הושבו לבעליהם.

    פרשת ילדי תימן – העלמותם של כ-1500 תינוקות, רובם תימנים - דומה במידה רבה למקרה של החניכים האבורג'ינים בפנימיות בקנדה. אך בעוד  שקנדה הכירה בעוולות שנעשו לאבורג'ינים,  וראש הממשלה סטיבן הארפר התנצל על ששגה כמו רבים מבני ארצו כשסבר שהתרבות האבורג'ינית נחותה מזו השלטת. ישראל מעולם לא העניקה הכרה רשמית בעוולות שנעשו לתימנים וגם לא התנצלה עליהם.

       אינני מסכימה עם טענת המחברת שפרשת ילדי תימן ופרשת אקרית ובירעם "הגיעו לסוג מסוים של גמר עם פרוס האלף." (עמ' 157). גם אם נניח שהכאב הפיזי של יהודי תימן אולי שכך, אין ספק שזיכרן של בעיטות במגפיים ממוסמרים, של הצלפות אלה ושל הרעבה, לא נימחה. גם פרשת איקרית ובירעם לא הבשילה לכדי "גמר". המחברת עצמה כותבת שעבור עקורי אקרית ובירעם "הפצע עדיין מדמם והוא מסרב להירפא" וכי "הכאב והסבל שנגרם על ידי העוולה גוברים על כל שמחה."

    פרשה טעונה זו נחקרה כשישים שנה. מתחילת שנות השמונים עד ראשית שנות האלפיים הוקמו לא מעט ועדות שהגיעו למסקנות סבירות, אך יישומן נדחה שוב ושוב, עד שהתמוסס ולמעשה גווע. עבודתן של ועדות ממשל וגם ועדות ציבוריות היא בדרך כלל מעשה כלאיים שיש בו איזשהו יסוד  המבקש לרצות את הקורבן, אך בה בשעה כמעט תמיד חסרה בו כוונה כנה להכיר בו ובקורבנותו. דיכוטומיה כזאת אינה מותירה פתח לתקווה שהקורבן אכן יתרצה. ומדוע כל כך קשה למקרבנים להכיר בעוולות שעשו?

    בישראל השאלה הזו טעונה במיוחד. השאלה אם עם הקורבנות הפך למקרבן, או "רק" טחו עיניו מראות את סבלם של אחרים בהיותו שקוע עד סימאון בסבלו הוא, מוצגת שוב ושוב. ואולם הטיעון כי עם הקורבנות הפך למקרבן שטוח מדי, באנאלי, מעליב בקלישאותו. עיוורונם של השקועים בסבלם לסבלו של הזולת קל יותר להבנה, שקוף, אנושי.

    הקורבן זקוק להכרה יותר מאשר לפיצוי חומרי, הוא זקוק להתנצלות ולנכונות לזכור, ולמשהו שיסמל את הזיכרון. לא הרבה. אם כך, מדוע למקרבן זה כל כך קשה?

    הקורבנות מצפים להכרה בסבלם. הם היו רוצים שהמתעללים, המדכאים, התוקפנים, יזכרו את שעוללו, שיתנצלו.  כדי לעמוד בציפיות ובדרישות אלה אמור המקרבן להביט על עצמו במראה כמות שהוא. וזה די מאיים. במוטו לפרק על אקרית ובירעם מצטטת רות אמיר את דבריו של ג'וזף קונרד ב"לב החשיכה":  "כיבוש הארץ, שמשמעותו היא על פי הרוב להוציאה מידי אלה, שגון עורם שונה משלנו, וחוטמם שטוח במידה כלשהי מחוטמנו, אינו מעשה נאה ביותר, אם נאריך להתבונן בו יתר על המידה."

    היפים אינם רוצים להתעמת עם יופיים הדועך, מספרת אגדה הוצולית; המכוערים אינם רוצים תזכורת לכיעורם, על אף שזה מכבר השלימו  עם קיומו. יפים, כמכוערים, חרדים לבבואתם. פרטים, כציבורים – ויהיו חזקים ורבי כוח ככל שיהיהו - חרדים לתדמיתם, ואפילו לדימוים.

    קשה להשלים עם מסקנותיו הבלתי נמנעות של הספר. עוולות לא תוקנו בישראל אף פעם. החדשות הרעות הן שלא יתוקנו. השלטון עושה כל אשר לאל ידו כדי להשאיר את המצב ( כלומר, את העוול) על כנו, כדי שהוא לא יוותר על כיסאו. השלטון יתקע טריז בכל מהפכה – חברתית ואחרת – מחשש שתתקע טריז בינו לבין כסאו. בספר נדון גם היחס לניצולי השואה בישראל, אך הדיון אינו מקיף את כל ההיבטים של הפיצויים, השילומים, הנכסים המגיעים לניצולי השואה - כל מה שהממשלה, אין ספור החברות והרשויות המטפלות בנושא – נטלו על עצמם לטיפול. זו התעללות שיא: לקורבנות במקרה זה אין ספק שלא מדובר רק בסחבת וברשלנות פושעת, אלא בגזילה שהוכשרה בחוק מהאנשים הפגיעים ביותר שחיים כאן. 

    בישראל, שבה אין מתקנים עוולות, אין עתיד למהפכות חברתיות ולא לתנועות מחאה כי הן באות לתקן עוול מתמשך מדי, רווח מדי. ואין רצון להכיר בעוול המסכן את עתיד המעוולים. אין עתיד למהפכות ולתנועות חברתיות כי השלטון ישחיל נערות וגיבורי ישראל לשורות הקדמיות של המטה, כפי שעשו למוטי אשכנזי בשנות השבעים (קראו בספרו של אשכנזי "הערב בשש תפרוץ מלחמה") או יסמוך את ידיו על החיסול הממוקד שעשה השדרן שרון גל  לדפני ליף בקיץ 2011  בשידור חי.

    רות אמיר כתבה ספר חשוב מאין כמותו, שאולי נולד טרם זמנו; החברה והתרבות שאותן ניתחה, מתעלמות ממנו. גם זו הוכחה לחיוניותו. חשבון נפש עם מעשי העוולה, התמודדות עם זיכרון הם מסממני העת החדשה. העת החדשה הזאת מצטיירת כתחנה בזמן שהחברה והמימסד הישראלים עדיין רחוקים מאוד ממנה; ספק אם יגיעו אליה ואם יגיעו , ספק גדול אם יעצרו בה.

    רות אמיר פורשת בפני קוראיה עולם עשיר של מושגים ושל ספרות מחקר הנוגעים למגמות המחקר והדיון הציבורי במערב: קידום זכויות האדם,  עימות עם עוולות העבר, סליחה, הבניית או בניית זיכרון. זה ספר ראשון מסוגו בעברית והוא ראוי לפרס נכבד. הפוליטיקה של הקורבנות. תיקון עוולות היסטוריות בישראל? הוא ספר מטלטל; מי שסיים לקרוא בו אינו דומה למי שרק החל. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/10/13 18:32:

      קראתי כאן כבר לפני ימים. וכן, הלכתי לחפש את הספר. הוא לא היה שם על המדף. רציתי לעיין גם אם לא לקרוא את כולו לפני שאני חוזרת לפה. תודה.

      זהו לכאן עכשיו בנקודה הזו, אגב עוולות, אני שולחת לך מייד הודעה כי היא קשורה למשו שכן קראתי בסופ"ש הזה.

        23/10/13 13:23:
      קראתי את הסקירה של מירי פז ולא את הספר עצמו. מן הסקירה נראה לי שהספר מוטה ומגמתי. המסקנה ש"כל העוולות לא תוקנו" היא גורפת ולא נכונה. במסגרת המסע האופנתי להתבכיין, נכתב ספר על עולי תימן. לא כל העוולות הנמנות בסקירה (על פי הספר) אכן היו. והספר אינו כולל הרבה מאד עוולות שנעשו לעולים מארצות אחרות. כמובן הספר אינו כולל עוולות שתוקנו (לפי הסקירה של מירי פז). בקיצור, לא נחרדתי. ישראל כמדינות העולם והתיאור המגמתי הזה אינו ראוי.
        22/10/13 18:17:
      אחאב, בועז ולבנה תודה על תגובותיכם אני פה רק מתווכת.
        22/10/13 13:18:
      נעשו הרבה טעויות ועדיין נעשות. נכון יש גם עוולות ושחיתות. אבל יש גם ההישג הענק שקוראים לו מדינת ישראל. איני יכולה לראות את הכל במשקפיים שחורים.
        22/10/13 10:33:

      אני משער שחוץ מאשר פרשת "עולי תימן" ו"ילדי תימן"

      יש בספר עוד דברים, כלומר עוולות, אשר מעוררות מחדש

      דיון ציבורי, בוודאי כאלה שהאוזן הציבורית טרם נחשפה

      אליהם.

      אני מודה: זאת הפעם הראשונה שאני שומע/קורא על עניין

      ההתעללות ביהודי תימן במחנות העולם שנפתחו בתימן.

      אשתדל להגיע אל הספר הזה, בהקדם.

      מעבר לכך...,

      לא שיש משהו חדש תחת השמש..., וש"משהו רקוב בממלכת

      דנמרק"..., כלומר - עוולות היו, הוות וגם יהיו.

      שימת הדגש צריכה להיות על תיקונם, ואם הדבר הפך לקשה

      מחמת התיישנותם (אני אישית, לא מאמין בטיעון הזה...),

      הרי יש לפעול בעוז (ובזמן-אמת!!!) בעת שעוולות רק מתחילות

      לעשות קולות ראשונים של עוול.

      יתירה מכך, עוולות טריות למדי מתגלות חדשות לבקרים ונראה

      לי שהציבור ברוב יאושו ואפטיותו, כבר אינו מתייחס אליהם, משל

      שעוולות אלו אמורות להיות חלק בלתי-נפרד מחיינו.

      אני כותב..., כלומר, אני משתדל לכתוב, באופן הכי מנומס, ועם זאת

      אני מלא חימה על היד הקלה שעל ההדק של אלו אשר ללא בושה

      מתעמרים בעם, בחלקים מן העם ובבודדים ואין מי שיתבע את עלבונם

      ויגזור עונשים כבדים על המתעללים למיניהם.

       

        22/10/13 10:26:

      כדי לתקן עוול צריך להתקיים תהליך בו נוטלים חלק גם התוקפן וגם הקורבן.

      ל"שלטון", אין תמיד כתובת מדויקת, שהרי מדובר בבני אדם שפעלו על פי מיטב הבנתם ולעיתים אפילו בתום לב.
      למחאת הקורבן המוצדקת, נמשכים פוליטיקאים ציניים ומחפשי הון פוליטי למיניהם. 

      גם אם רוצה השלטון לתקן עוול, לא תמיד יכול או מצליח. 

      פרופיל

      קנולר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הודעות מערכת קפה דה מרקר