אתמול, כשענת ואני יצאנו מחנות הלחם, היא לטשה כהרגלה עיניים בבגט שקניתי (לילדים, לילדים!) ונאנחה: אני נורא רעבה.
- אין מצב, אמרתי לה, שאת מקבלת את הנשיקה של הבגט. תמיד את עושה לי את זה.
- אבל אילו הייתי הגבר שלך, היית נותנת לי, נכון?
- מה פתאום? עניתי - זה היה גומר אותי אם הגבר שלי היה מחסל לי כל פעם את הנשיקה של הלחם! הייתי מתאבדת!
- אבל את - העירה ענת בתבונה - היית מתאבדת הרי מכל דבר: מנעליים זרוקות באמצע הסלון, ממישהו שמלטף את החתולים נגד כיוון השערות...
- אבל גבר.... הגבר שלך, שלי.... נחנקתי לי בלהט.... גבר אמור לשמור בשבילך תמיד את החלקים הטובים ביותר: את הנשיקה של הבגט, את הקרם של העוגת שוקולד מעל לבסיס–הספוֹג הדלוח, את המושב ליד החלון במטוס, להוציא לך את העצמות מהדג, לקלף לך את ציפת הענבים... להסיר לך את הקרום מהחלב.....
בשלב הקרום, כשענת הבינה שאני חוזרת בדמיוני לספרות הקלאסית של המאה ה–19, היא עצרה את השטף המתלהם ופסקה: אבל גם גברים רוצים בדיוק את זה. גבר רוצה שאשה תהיה אמא שלו, שתטפל בו כמו בילד - והרי רק לילד שומרים את החלקים הטובים ביותר של המציאוּת.
נכון, חשבתי. כמו בספרה רב המכר של אליסון פירסון, אין לי מושג איך היא עושה את זה, שעורר הזדהות אצל המוני נשים בעולם, ובו מתואר בעלה של הגיבורה, אשת הקריירה, האם והרעיה, כילד תובעני נוסף התלוי על צווארה.
ועוד נזכרתי באחת התגובות בפוסט של איילת דקל, הבימאית, "איך הפכה האישה לגבר", שם מגולל המגיב סיפור נפתל על חברו, שנשוי לאשת קריירה, רופאה ממוצא רוסי, דבר שלא מפריע לה לרחוץ את רגליו של בעלה בגיגית מים חמים ולעסות אותן, ולכן הוא (הבעל) מרגיש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
אז איך מיישבים את הפער הזה, הבלתי נסבל לטעמי, בין הרצון של נשים לא מעטות במגן, במפנק, גם אם בפועל אינן זקוקות לכל תמיכה (כלכלית או לוגיסטית או אחרת, אלא רק רגשית, וגם לכך הרי נועדו החברוֹת), לבין רצונם של גברים רבים באמא, במטפלת, במארגנת, במנחמת, ב"חבר הכי טוב שלי".
לכאורה התשובה המתבקשת היא: פעם תטפלי את בו, ופעם הוא בך, אבל אנחנו הרי יודעים שבזוגות רבים מתקבע דפוס זה או אחר. וחלוקת התפקידים, גם הפנימית, הנפשית, היא בדרך כלל קשיחה.
אני פותחת את הדיון הזה לכולכם - רק נסו להשתלט על השוביניזם והבוז משני הצדדים, וחוסו עליי עקב עצביי הרופפים בימים האחרונים - אתם יודעים שאני נוטה לקחת ללב קילולים ופגיעות למיניהם. האמן האיטלקי ג'וֹרג'וֹ דה קיריקוֹ (1888-1978) הוא אחד מאהוביי וגם אחד האמנים הבודדים בעלי הסגנון האישי המובהק שאפשר לזהות ולשייך כל יצירה שלהם. הוא נחשב למבשר הסוריאליזם עוד לפני שידעו מה זה, ואת סגנונו כינה הציור המטפיזי. ציוריו מתארים ניכור אורבני, נופים עקרים ותלושים ואנשים אטומי מבע - תראו כמה קל לתאר ניכור, כשאין לדמויות תווי פנים, כשהן (בציור הזה: הֶקטוֹר נסיך טרויה ואָנדרוֹמָכֶה אשתו. מזכירים מאוד כמובן את זוג הנאהבים האנטיפטי של מגריט) מעין בובות חייטים אנונימיות. עיסוקו בתופעת הניכור, השבר החברתי, שיקפה את האווירה באירופה ובפרט באיטליה ההרוסה אחרי שתי מלחמות העולם. היום, לדעתי, יצירתו רלוונטית מתמיד.
|