לא זוכרת איך קראו לו

הייתי על האוטובוס שהוביל אותי מהתחנה המרכזית לדירה שההורים שכרו בשבילי ברמת גן כדי לעזור לי לעבור את סיום הצבא בשלום.

היו לי 2 תיקים ענקיים (אף פעם לא הצטיינתי באריזה) והגיטרה שלי, שכבר אז, לפני המון שנים, הידית של הקייס שלה היתה שבורה...

מטען ענק, כבד ולא נוח.... תכננתי איך אני יורדת ומה אני מרימה קודם ומה אחר כך...

הוא ירד איתי בתחנה. אחר כך התברר לי שזו לא היתה התחנה שלו בכלל...

הוא הציע לי לעזור לי לסחוב. והיה לו חיוך כל כך טוב.

הרגשתי איך הרוח נעימה.... הרגשתי מחוזרת... ואיך חיוך מפציע בי...

שמחתי לעזרה. 

יצאתי איתו תקופה קצרה. אני זוכרת אותנו הולכים בפארק ומדברים.

אני לא זוכרת הרבה. הייתי בתקופה מאד קשה ויש לי סוג של בלאק אאוט.

אבל אני זוכרת שהוא אמר לי שהוא מ"פ בשריון.

ושהוא היה מאד עדין וחכם.

אבל מה שזכור לי ממש כמו היום, ולא נותן לי מנוח כבר הרבה הרבה שנים זו הדרך שבה נפרדתי ממנו.

בוקר אחד החלטתי שנגמר.

ילדה מטומטמת בת 20.

קמנו ביחד. לא אמרתי לו כלום.

הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס.

הוא נשק לי לשלום, ועמד ללכת לתחנת האוטובוס שתיקח אותו לבסיס.... עצרתי אותו ואמרתי לו 

"אתה הולך לשם ואני נשארת פה ויותר אנחנו לא רואים אחד את השניה בחיים".

והדבר הכי נורא הוא שהבחור הזה לא עשה לי שום רע. 

מעולם לא חיזרו אחרי לפניו ובטח שלא אחריו.

שובר אותי הרעיון שלא יכולתי לעמוד בכל הטוב שקיבלתי מהיקום אז קמתי וסילקתי אותו...

נזכרתי - קראו לו יחיאל.

מ"פ בשריון.

צריך להיות היום סביב גיל 46.

אם מישהו מכיר אותו ויכול למסור לו שהייתי אדיוטית ושאני מצטערת...