כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    Tubular Bells, מייק אולדפילד

    20 תגובות   יום חמישי, 24/10/13, 07:42

     

    ''
     

     

    Tubular Bells, מייק אולדפילד

     

     

     

    "When Alexander saw the breadth of his domain, he wept for there were no more worlds to conquer."

    (כאשר ראה אלכסנדר [מוקדון] את היקפה של ממלכתו, הוא בכה מאחר ולא נותרו עוד עולמות לכבוש)


    אני מתאר לעצמי שאחרי שאדם מבצע דבר גדול, גדול באמת, מחשבה מעין זאת חולפת במוחו ומרפה את ידיו מלנסות. ועם זאת, אדם, כיצור אנושי, מונע תמיד לנסות עוד ועוד, ולו רק משום שהוא מתאווה לשחזר את אותה הצלחה, את אותו פרץ של אנדורפין המשתחרר במוחו וגורם לו אושר עצום. כישלון, לעומת זאת, לא תמיד מתקבל בברכה, מן הסתם..., בעולם המוזיקה מכנים זאת "תסמונת האלבום השני"...


    בכול אופן, כנראה שמבנה אישיותם המיוחד של שני בני-אדם, כמו הובילם לנתיב משותף שממנו כול אחד הלך לדרך נפתלת אחרת (כמאמרו של פרוסט באותו השיר...), האחד – לעשיית הון גדול תוך הצלחה מסחררת ואת השני..., נו טוב, לא בדיוק כישלון קולוסאלי, אלא יותר..., חוסר-הצלחה מתמשך.


    בשנת 1971 פתח בריטי צעיר, בן 21, חנות תקליטים ברחוב אוקספורד, לונדון.

    הצעיר, שסבל מדיסלקציה חריפה, היה יזם בנפשו ובנשמתו עוד מילדותו. הוא נהג לגדל בחצר בית הוריו עצי אשוח ננסיים ולמוכרם לפני חג המולד ובין היתר הוא גם טיפח וגידל ציפורי תוכי-ננסיים, לצרכי מכירה...

    חנות התקליטים שבבעלותו נהגה לתמחר מחיר נמוך במיוחד את מרבית התקליטים שהוצעו בה למכירה. הוא האמין שמחזור מכירות גדול, שיבוא בעקבות המחירים הנמוכים, יביא לו רווח גדול. הוא צדק.

    ההצלחה הגיעה כמעט בן-לילה.


    לא עברה אלא שנה אחת בלבד וברווחי חנות התקליטים הוא הקים חברת הפקות. הוא רכש אחוזה מתפוררת ובנה בה אולפן הקלטות משוכלל והעמידו לטובת נגנים ומוזיקאים מתחילים תמורת סכומי שכירות נמוכים מאוד. את האולפן ניהל ברנש בשם טום ניומן, טכנאי הקלטות בעברו.


    באותה התקופה ממש, ואם מותר לצטט מתוך שיר אחר, הסתובב לו צעיר נוסף, מוזיקאי בן 19, עם ציפור קטנה בלב שעשתה לו מנגינות...

    הוא הקליט מספר הקלטות-דמו של אותן המנגינות וניסה להציע אותן לחברות תקליטים, אלא שכולם דחו אותו...


    טום ניומן הציע לו לבוא אל האולפן שהוא ניהל ולשמש שם כנגן-אולפן על גיטרה חשמלית. הצעיר הגרום והמחוצ'קן נעתר לבקשתו של ניומן. באחת מההזדמנויות שנקרתה על דרכו הוא השמיע לניומן את הקלטות הדמו. ניומן התלהב והשמיע אותם לבעליו של האולפן. גם הלה, התלהב. מניה וביה החלו הקלטות האלבום. היה זה הימור מטורף מצידו של מנהל חברת התקליטים, אך ההימור הצליח, ובגדול!


    בשנת 1973 יצא האלבום אל השווקים.

    המלחין הצעיר בן ה-19: מייקל גורדון אולדפילד

    בעל חברת התקליטים: ריצ'רד ברנסון

    חברת התקליטים: וירג'ין רקורדס

    שם האלבום: Tubular Bells


    האלבום, רובו ככולו, אינסטרומנטלי. אולפילד מלהטט בכישרון בלתי-רגיל בין מלודיות עצמאיות לכאורה אך כאלו המשתלבות זו בזו בהרמוניה מופלאה, כאשר הוא עצמו מנגן על כול הכלים האפשריים והללו מצטרפים אל ההרמוניה לפי סדר עד לקרשנדו הבלתי-נמנע.


    צד א' של האלבום הוא הדובדבן שעל הקצפת שעל העוגה, או אם תרצו – חצי הכוס המלאה: זהו רצף בלתי-פוסק של מעברים הרמוניים שמרתק את האוזן וגורם גם לאלו הלוקים בתסמונת קשב/ריכוז להתכוונן עד לאותו קרשנדו, בו מצטרפים ה- Tubular Bells(פעמונים צינוריים) אל חגיגת מוזיקה מתפרצת ועשירה.


    צד ב', חלש להפתיע. גם מעריצים מושבעים של האלבום מדלגים עליו, לעיתים קרובות...


    כך או כך, האלבום זוכה להצלחה אדירה: הוא שוהה 264 שבועות רצופים (5 שנים!!!) במצעד האלבומים הבריטי. נעימת הנושא הופכת להיות חלק בלתי-נפרד מפסקול של סרט האימה המצליח, 'מגרש השדים' (ואולדפילד זוכה על כך בפרס הגראמי לאותה השנה).


    בשנתיים הראשונות מאז צאת האלבום הופכת להיות נעימת הנושא לנעימה המושמעת ביותר במגוון רב של תוכניות רדיו וטלוויזיה ברחבי העולם (בישראל היא ליוותה את פתיחת שידורי הטלטקסט..., הזכור לרע...).


    אולדפילד מקבל הכרה, כגאון מוזיקלי. דומה והשמיים יהיו הגבול עבורו.


    גם אולדפילד וגם ברנסון הופכים להיות עשירים עד מאוד, עם הצלחת האלבום.


    ברנסון השתמש ברווחים שנגזרו מ'וירג'ין רקורדס' (לאחר שהוסיף עוד ועוד החתמות נועזות של אמנים שנויים במחלוקת, כמו..., הסקס פיסטולס...) ומשקיע במגוון אדיר של עסקים בתחומים שונים: תחבורה (רכבת, חברת תעופה), תיירות, תקשורת וכו'. הוא אינו מהסס להשתעשע בכספו: הוא משקיע הון-עתק במיזמים פרטיים מגלומניים המביאים לו פירסום עולמי ואגב כך הוא מחזק את 'וירג'ין' כמותג-על בינלאומי.


    ואולדפילד?

    דומה וצד א' של האלבום Tubular Bells הפך להיות ההצלחה הגדולה היחידה שלו..., עד כמה עצוב שזה נשמע...


    אולדפילד המשיך והוציא עוד כ-30 אלבומים. אף לא אחד מהם זכה לאותה הצלחה כמו אלבומו הראשון. למען האמת..., הוא לא באמת ניסה/הצליח להמציא את עצמו מחדש, ככול שעברו השנים – נהפוך הוא: הוא ניסה להטמיע את המוטיבים המרכזיים מתוך Tubular Bells באלבומים נוספים, שלא לדבר על הוצאה מחודשת/משודרגת/מעודכנת של Tubular Bells.


    הוא חווה עליות ומורדות בהמשך הקריירה שלו, הוא סבל ממשברים נפשיים קשים (התמכרות לאלכוהול ולתרופות, התקפי חרדה, פחד במה..., שהובילו לגירושיו מאשתו) ולא פעם עמד גם בפני פשיטת רגל.

    ביותר מאשר פן אחד הרי ש- Tubular Bells הפך להיות הקללה שרבצה, ואולי עדיין רובצת, על צווארו של אולדפילד.


    מעריציו המושבעים של אולדפילד מצביעים, בכול זאת, על כמה מאותם תקליטים כיצירות מופת, כמו למשל:

    אומאדון (Ommadawn) שיצא בשנת 1975

    אינקנטיישנז (Incantations) בשנת 1978

    אקספוזד (Exposed) בשנת 1979

    אמרוק (Amarok) בשנת 1990


    בין לבין, הצליח אולדפילד להנפיק שני להיטים במקצב פופ (!) והם הגיעו לצעוד במקומות גבוהים במצעדי-פזמונים ברחבי העולם, תוך שיתוף פעולה עם זמרת נפלאה בשם מגי ריילי:

    Moonlight Shedow שיצא בשנת 1983 ו-Get to France שיצא שנה אחת לאחר מכן.

     


    ואם אחזור אל ההתחלה...,


    אלכסנדר הגדול היה צריך ללחום שנים לא מעטות כדי לכבוש את מחציתו של העולם הידוע אז, כדי לבכות על מר גורלו: לא נותרו לו עוד עולמות לכבוש..., ואולדפילד?, הוא כבש עולם ומלואו, כמעט מייד, וגורלו היה מר לא פחות מזה של אלכסנדר.

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/10/13 22:42:
      אני אוהבת את אומדון לא פחות. למען האמת בועז לא כלכך מסכימה עם האופן שבו ציירת את אולדפילד כ- One hit wonder. לדעתי תקליטים אחרים שלו נמכרו יפה בזמנו. אני זוכרת את ההוצאה הישראלית של אומדון בכל חנויות התקליטים (בימי הוויניל). בשנות השמונים הוא שינה כיוון והלך לפופ. Crises לדעתי תקליט טוב. את To France פחות אהבתי. ואחרון, איך לא כתבת על אחותו סאלי אולדפילד? סקרנית לדעת מה עלה בגורלה ברבות השנים... נהנתי לקרוא. תודה.
        26/10/13 15:46:
      מייק אולדפליד הנפלא, זיכרון נעורים... ולך תודה שהבאת:-))
        25/10/13 19:51:

      כשהשמיים הם הגבול נורא קל הגיע מתי שבא לצל של הירח ובטח ובטח לצרפת..

      ולגבי אלבומים שלמים ואהבות. אולי מי שעושה מה שהוא אוהב, לא תמיד משנה לו אם הוא הבמה של עצמו או לא. ממש,

      נהניתי. אני לפחות..

       


        25/10/13 19:34:

      אכן יוצר מוכשר. אגב, זה בכלל לא נדיר לפגוש יוצרים (גם בתחומים אחרים) שהצליחו רק ביצירה אחת ולא הצליחו להמשיך בכך. אז בעצם הם "לא כבשו את העולם" כמו א. מוקדון, כי חשוב לא רק היקף הכיבוש אלא גם מה המשך שלו. מימד הזמן לא פחות חשוב.

        24/10/13 22:12:
      תודה רבה, למדתי
        24/10/13 20:54:
      מנגינות פשוט נהדרות...כול כך הרבה רוגע וכייף...תודה
        24/10/13 20:17:

      *
      איזה יופי, איזה ליטופים לאוזניים ולשמע.
      תודה

        24/10/13 20:01:
      אכן היה תקליט פורץ דרך, שכמעט מסמן את סוף התקופה המדהימה של תעשיית המוזיקה הפופולרית (67'-73'), אחר כך אולדפילד נתקע על אותה משבצת, לא ממש ברורה ולא ממש מסחרית, למעט אותם שני להיטים מצוינים שהזכרת בסוף, וככה נעלמים בתעשייה הזאת, כמו המון להקות וזמרים אחרים. תודה על האיזכור.
        24/10/13 18:38:

      תודה על פוסט משובח כהרגלך
      ועל המנגינה שעשתה לי מנגינות בציפור שבלב שלי.

        24/10/13 13:32:
      הקושי בהתמודדות עם הצלחה מסחררת או חלום שהתגשם אינו קטן מהקושי בהתמודדות עם כשלון מוחלט .... סיפור מעניין
        24/10/13 12:44:
      ואני כבר שמחתי! כשראיתי מזווית העין שיש פוסט על Bell חשבתי-קיוויתי שאולי הצטרפת כבר אל המאה ה 21 ותיתן פוסט על ההרכב הסקוטי המרטיט: Bell & Sebastian לא נורא בעוד עשרים שנים אני מניחה שניישר קוו (ולא במובן הרפואי, טפו טפו וחלילה וחס) ובקיצור - מושקע !!
        24/10/13 10:58:

      "אל תסתיר לי את השמש" אמר דיוגנס לאלכסנדר הגדול בעת שזה שאל אותו מה הוא יכול לעשות למענו, (למען דיוגנס), אולם חצץ בינו ובין השמש והטיל בו את צילו.

       

      למרות שחצי העולם כבר היה תחת שלטונו, אלכסנדר צחק והמשיך הלאה, וזו גדולתו.

       

      אגב, בעיניו הגדולים באמת יודעים מרגישים מתאי לעצור וכך נמנעים מפיאסקו. לא מכיר הרבה שהצליחו.

       

        24/10/13 10:41:
      יפה תודה סוף שבוע מנפלא
        24/10/13 10:33:
      מתחיל לאהוב את תולדות המוזיקה בזכותך..תודה!
        24/10/13 09:33:
      תודה על השיתוף הנפלא. סופשבוע מבורך ומואר באהבה צחית
        24/10/13 09:06:
      שיעור מוסיקה כלבבי... :)) יום טוב...
        24/10/13 08:59:

      בתקליט הזה נתקלתי אי שם בתחילת שנות ה-80, אצל חבר חובב מוזיקה, יחד עם עוד כמה תקליטים, שאת חלקם הזכרת בעבר...

      תודה על שהזכרת לי את העונג בשמיעת הצלילים הלא שגרתיים

      ועל ההעשרה על הרקע לתקליט והנפשות הפועלות גם

        24/10/13 08:58:

      מזכיר את גייסון אלכסנדר....

       מייק אולדפילד הוא נפלא,

      ועל אף שנולד באנגליה -

      המוזיקה שלו לוקחת אותך למחוזות היפים ביותר באירלנד

      (לבטח בגלל שאמו - אירית היא),

      ואת זה אני גם מאד אוהב :

      http://www.youtube.com/watch?v=e80qhyovOnA

        24/10/13 08:22:
      משובח! למצער לא מכיר את הברנש...אך עושה רושם שהוא השאיר מאחוריו רושם לא קטן...
        24/10/13 08:02:
      גם עם הצלחה צריך לדעת להתמודד ועוד יותר עם הצלחה שיש חשש פנימי שאולי היא חד פעמית.

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי