כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המסע לחקר מקורות האהבה

    רישום ביד חופשית של התבוננויות סוביקטיביות בדינמיקות של אהבה
    כל הזכויות שמורות לכותב הבלוג

    0

    שתי דקות לחצות

    41 תגובות   יום שישי , 25/10/13, 06:38

     ''

    הי רוני.

     

    הי.

     

    מה קורה?

     

    בסדר...מה זה באמצע היום אתה מתקשר לשמוע מה קורה?

     

    סתם, את יודעת, רציתי לשמוע את קולך.

     

    מממ..טוב, מענין. כבר הרבה זמן לא צלצלת באמצע היום בלי סיבה.

     

    אני יודע.

     

    אין לי הרבה זמן לדבר, אתה יודע, עם התלמידים כאן. הצילצול כבר היה וכל זה.

     

    כן, כן, לא התכוונתי להפריע לך. לא אחזיק אותך הרבה.  

     

    מאיפה אתה מצלצל?

     

    מהעבודה, אני בעבודה.

     

    איפה בעבודה? לא היית אמור לטוס היום?

     

    כן, הייתי. איך הלכה ליטלי לגן היום?

     

    בסדר, כרגיל. היא דובי לא-לא בזמן האחרון, את זה אתה יודע. אבל חמודה שזה ממיס אותך. חיוך אחד ואתה מת במקום. מה זאת אומרת היית אמור לטוס? היית אמור ולא טסת?

     

    כן טסתי. אני עדיין טס.

     

    מה זאת אומרת עדיין? אתה באויר?

     

    כן, בקוקפיט.

     

    ומשם אתה מתקשר בפלפון?

     

    כן, אני יודע מה את חושבת, אבל זה לא יזיק למערכות המטוס. האמת היא שהמערכות לא כל כך עובדות עכשיו. הקשר, הניווט, ההיגוי. הפסקת חשמל כללית. זוכרת את החשכה שנפלה עלינו שבעה ימים אחרי סנדי, כשהתפוצץ השנאי הגדול שהזין חצי עיר? אז זה משהו כזה. גם קר באותה מדה, רק שלא צריכים כאן ללכת שלושים רחובות ברגל לאפ-טאון להביא אוכל.

     

    (שקט על הקו, אחר כך עליה בטון) זאת בדיחה, אריק? אל תעשה לי בדיחות כאלה! מה זאת אומרת לא עובדות? אתה מטיס מטוס משותק?

     

    כן, משהו כזה.  (צחוק עצבני). זה כמו להטיס בול עץ. חוויה מענינת, אבל אנחנו שומרים על מורל גבוה. כשהנמכנו מספיק, חשבתי שאולי לפחות הפלפון יעבוד, אז קיוויתי לשמוע את קולך, לשאול על ליטלי. את יודעת. מה שמקובל במצבים האלה.  

     

    אוי. (שקט, נשימות מהירות).

     

    אין לי עוד הרבה זמן. רציתי להגיד לך...לבקש סליחה על השנים האחרונות.

     

    על מה, טיפש? (הקול נשמע חנוק מדמעות)

     

    על הריחוק... על הניתוק. על שלא הייתי בבית. על הכעסים. על שהתיחסתי אליך כמובן מאליו. על שלא אמרתי לך שאני אוהב אותך.

     

    (בכי על הקו)

     

    אנחנו תיכף...אני צריך לזוז...בי רוני.

     

    בי אהובי...

     

    (ניתוק)

    דרג את התוכן:

      תגובות (40)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/11/13 11:07:

      בכבוד! יקירי :))

       

      צטט: איקארוס 2013-10-31 13:15:30

      תודה שענית, פיליה.. :) 

       

      צטט: philia 2013-10-28 01:17:39

      צטט: Dreamlike 2013-10-26 23:53:30

      רוני היא המאהבת.. נכון? :))

       

      "על הריחוק... על הניתוק. על שלא הייתי בבית. על הכעסים. על שהתיחסתי אליך כמובן מאליו. על שלא אמרתי לך שאני אוהב אותך."

       

      המאהבת היא לא האחת שאליה לעולם לא מתייחסים כאל מובנת מאליה.. האחת//ד ששומע//ת את המילים הפורשת אני אוהב//ת אותך... ?...

        11/11/13 20:12:

      קודם כל.. זו דמות בפוסט.. לא כל מה שכותבים זה אנחנו..ושנית, לא הבנתי איך זה שמתרסק הופך עצמו לאלמן :)

       

      תודה שבקרת! 

       

      צטט: קביאר 2013-11-02 14:30:55

      היא עוד תסלח לך ולו מן המחשבה שכמעט הפכת את עצמך לאלמן. זה יפה ככה לסחוט רגשית משהי שאתה אוהב?????
        11/11/13 20:10:

      לפני שעושים צעדים כמו להתרסק? :)

       

      צטט: OCN 2013-11-01 13:11:25

      מאד יפה ומרגש . מסתבר שצריך תמיד לחשוב לפניי שעושים צעדים דרסטים
        11/11/13 20:10:

      תודה! 

      צטט: א.ס.ש.א.ס.ש. 2013-11-01 09:52:04

      דקות הכי יקרות:) יפה.
        11/11/13 20:09:

      נדמה שאת אומרת שארור אתה אם יש לך רגשות אשמה, וארור אתה אם לא :) 

       

       

      צטט: צלילי הלב 2013-11-01 10:04:57

      איננו יכולים לדעת איפה ומתי נריץ את כל פריימים של חיינו, מי יודע...אולי במטוס לפני הנפילה. :) וללא חיוך הפעם...תמיד ניוותר עם ההרגשה שלא עשינו די, כך טבעו של האדם, ומי שעדיין יש לו רגשות אשמה - הוא נותר פשוט אדם במלואו פרוש המילה.
        2/11/13 14:30:
      היא עוד תסלח לך ולו מן המחשבה שכמעט הפכת את עצמך לאלמן. זה יפה ככה לסחוט רגשית משהי שאתה אוהב?????
        1/11/13 13:11:
      מאד יפה ומרגש . מסתבר שצריך תמיד לחשוב לפניי שעושים צעדים דרסטים
        1/11/13 10:04:
      איננו יכולים לדעת איפה ומתי נריץ את כל פריימים של חיינו, מי יודע...אולי במטוס לפני הנפילה. :) וללא חיוך הפעם...תמיד ניוותר עם ההרגשה שלא עשינו די, כך טבעו של האדם, ומי שעדיין יש לו רגשות אשמה - הוא נותר פשוט אדם במלואו פרוש המילה.
        1/11/13 09:52:
      דקות הכי יקרות:) יפה.
        31/10/13 13:17:

      אולי...תודה שזכרת :) 

       

      צטט: החולמתבהקיץ0 2013-10-29 08:23:13

      המשך לזאנר ההוא של הסיפורים המצמררים ???
        31/10/13 13:16:

      הי, דפני דפני...את עושה את המוות מה-זה שווה. :) 

       

      תודה על התגובה היצירתית כרגיל. 

       

      צטט: דפניכ. 2013-10-29 01:08:13

      אני הייתי בצוות המחלצות. לבושות לבן חיכינו שבעים בנות שתמריא חזרה אלינו אחרי ההתרסקות. חבל שבחרת לרדת לקבוצת המעודדות השחורות-אדומות עם הקרניים במקום זה. אולי זה כי הן היו לוהטות יותר? ואולי זו לא היתה בחירה שלך? :) כתוב נפלא, תודה איק.
        31/10/13 13:15:

      תודה שענית, פיליה.. :) 

       

      צטט: philia 2013-10-28 01:17:39

      צטט: Dreamlike 2013-10-26 23:53:30

      רוני היא המאהבת.. נכון? :))

       

      "על הריחוק... על הניתוק. על שלא הייתי בבית. על הכעסים. על שהתיחסתי אליך כמובן מאליו. על שלא אמרתי לך שאני אוהב אותך."

       

      המאהבת היא לא האחת שאליה לעולם לא מתייחסים כאל מובנת מאליה.. האחת//ד ששומע//ת את המילים הפורשת אני אוהב//ת אותך... ?...

        31/10/13 13:14:

      ההתרסקות, יותר נכון.. :) 

       

      צטט: floret 2013-10-27 16:44:49

      WOW ......מתי הנחיתה לקרקע?
        31/10/13 13:14:

      זה היה די נורא אם היינו חיים כל יום כאילו הוא היום האחרון, רגע האמת. :)

       

      צטט: בזרימה 2013-10-27 05:25:35

      ברגעי אמת, אנשים מוותרים על כל הכעסים על כל האשמות, רק ביום יום אנחנו ממשיכים לחיות איתם עד לסחיטה אחרונה.
        31/10/13 13:13:

      יש משהו בכובד שמשפיע על הדינאמיקה של הזרימה. בנעורים יש דרמות רבות.. גלים מהירים, קצוות חדים ונשברים. אבל עם הכובד הגלים עגולים ואיטיים יותר, ועם זאת, הגובה שלהם יכול להיות עצום. 

       

      ולמה ההורים אומרים את זה רק על ילדות? :) 

       

      תודה דנה! 

       

       

      צטט: Dana Gomez 2013-10-27 03:46:09

      בגיל הנעורים - 20-25 ישנן הרבה דרמות בחיים. בעיקר בנושא אהבה ומהות החיים. אני רואה שבגילאים המבוגרים יותר 40-50 הדרמות הרבה יותר כבדות. כמו שהורים נוהגים לומר על ילדיהם : ילדות קטנות-צרות קטנות, ילדות גדולות-צרות גדולות.
        31/10/13 13:10:

      אין כמעט ספק, אבל כנראה של מישהו אחר. :)

      צטט: Dreamlike 2013-10-26 23:53:30

      רוני היא המאהבת.. נכון? :))
        31/10/13 13:10:

      לחץ הוא מרכיב קריטי בהתכה..:) 

      תודה אחאב 

       

      צטט: א ח א ב 2013-10-26 09:43:38

      פרידה דרמטית. שנים ארוכות מתמצות לתוך רגע אחד יצוק מסגסוגת החיים והמוות.
        31/10/13 00:52:

      בין נקודת היש לבין נקודת האין מתחייבת מתמטית נקודת פרידה. 

      אי הוודאות מתי היא בדיוק תקרה עושה את החיים כאובים, רגשיים, רומנטיים, לא הגיוניים. אבל במחשבה שניה זה הכל מן אללה - חיה ותן למות. :)

       

      צטט: ההלך 2013-10-26 07:12:20

      נפרדנו כך... היתה דממה. לפני כמה חודשים שמעתי ברדיו ראיון עם אשה, שסיפרה על הדקות האחרונות עם בעלה הגוסס. הוא קיבל התקף לב קשה (הוא עצמו היה קרדיולוג), והם ידעו שהוא הולך למות. היא סיפרה איך הם נעו, באותן דקות, בין בהלה, תקווה, יאוש והכחשה. היא סיפרה איך הם נפרדו זה מזה, איך אמר לה בדקות האחרונות שהיא הבחירה של חייו והוא לא מצטער על דקה איתה. הקשבתי לראיון עם גוש ענק בגרון ואח"כ מררתי בבכי כל הדרך לעבודה.
        31/10/13 00:49:

      הפרידה היא המעבר אל האין שמעצים את היש שלפניה. 

       

      מתי המטוס הבא? 

       

      צטט: Blueberry0 2013-10-26 05:46:33

      אף פעם לא מאוחר לאיי לאב יו... או שבעצם ... אולי לפעמים כן? מהסיפורים האלו שלך שקורעים את הקישקע. בכותרת עוד היתה הבטחה לפאמפקין וסוף טוב... מקווה לשכוח את התרחיש הזה עד הפעם הבאה שאני על מטוס (:
        31/10/13 00:48:

      תודה.. אני חושב. 

       

      :) 

       

       

      צטט: נערת ליווי 2013-10-26 02:28:31

      לא אוהבת את הסיטואציות האלה.

      כן אוהבת את הכתיבה שלך.

      וגם כי תמיד יש מה שלא זוכרים להגיד כשדברים באים בסוג של הפתעה...

        31/10/13 00:47:

      :) 

       

      צטט: מריםרוזנצוייג 2013-10-25 20:13:55

      וואו...איזה לחץ....
        31/10/13 00:47:

      תודה רבה! וגם לך. 

      צטט: n a n a 2013-10-25 19:41:37

      כתיבה מרתקת ועוצמתית, ריגשת... שבת נפלאה ♥
        31/10/13 00:46:

      מגייור היה הטכנאי שעשה את הצ'ק הסופי לפני המראה. ממוצא ישראלי, נדמה לי, לפי העבודה. מגייוור בר-גיורא שמו אם אני לא טועה. :) 

       

       

      צטט: --()-- 2013-10-26 01:39:26

      "מה שמקובל במצבים כאלה" הוא להדבק את הגיר עם מסטיק ולרוץ להתניע את המנוע על מנואלה. לא? זה מה שמגייוור היה עושה
        31/10/13 00:43:

      אפשר גם להרוג מישהו. לפוצץ משהו. יש עוד דרכים. 

      תודה! 

       

      צטט: חייםטובים 2013-10-25 07:53:12

      רק כך זוכים לכותרת בעיתון.
        31/10/13 00:42:

      האהבה מתאחדת עם המחויבות. :)

       

      צטט: הקשתית 2013-10-25 07:43:30

      ברגעים כאלו, מרגישים את מי באמת אוהבים וזה מכה כברק...מרגש ונוגע
        29/10/13 08:23:
      המשך לזאנר ההוא של הסיפורים המצמררים ???
        29/10/13 01:08:
      אני הייתי בצוות המחלצות. לבושות לבן חיכינו שבעים בנות שתמריא חזרה אלינו אחרי ההתרסקות. חבל שבחרת לרדת לקבוצת המעודדות השחורות-אדומות עם הקרניים במקום זה. אולי זה כי הן היו לוהטות יותר? ואולי זו לא היתה בחירה שלך? :) כתוב נפלא, תודה איק.
        28/10/13 01:17:

      צטט: Dreamlike 2013-10-26 23:53:30

      רוני היא המאהבת.. נכון? :))

       

      "על הריחוק... על הניתוק. על שלא הייתי בבית. על הכעסים. על שהתיחסתי אליך כמובן מאליו. על שלא אמרתי לך שאני אוהב אותך."

       

      המאהבת היא לא האחת שאליה לעולם לא מתייחסים כאל מובנת מאליה.. האחת//ד ששומע//ת את המילים הפורשת אני אוהב//ת אותך... ?...

        27/10/13 16:44:
      WOW ......מתי הנחיתה לקרקע?
        27/10/13 05:25:
      ברגעי אמת, אנשים מוותרים על כל הכעסים על כל האשמות, רק ביום יום אנחנו ממשיכים לחיות איתם עד לסחיטה אחרונה.
        26/10/13 23:53:
      רוני היא המאהבת.. נכון? :))
        26/10/13 09:43:
      פרידה דרמטית. שנים ארוכות מתמצות לתוך רגע אחד יצוק מסגסוגת החיים והמוות.
        26/10/13 07:12:
      נפרדנו כך... היתה דממה. לפני כמה חודשים שמעתי ברדיו ראיון עם אשה, שסיפרה על הדקות האחרונות עם בעלה הגוסס. הוא קיבל התקף לב קשה (הוא עצמו היה קרדיולוג), והם ידעו שהוא הולך למות. היא סיפרה איך הם נעו, באותן דקות, בין בהלה, תקווה, יאוש והכחשה. היא סיפרה איך הם נפרדו זה מזה, איך אמר לה בדקות האחרונות שהיא הבחירה של חייו והוא לא מצטער על דקה איתה. הקשבתי לראיון עם גוש ענק בגרון ואח"כ מררתי בבכי כל הדרך לעבודה.
        26/10/13 05:46:
      אף פעם לא מאוחר לאיי לאב יו... או שבעצם ... אולי לפעמים כן? מהסיפורים האלו שלך שקורעים את הקישקע. בכותרת עוד היתה הבטחה לפאמפקין וסוף טוב... מקווה לשכוח את התרחיש הזה עד הפעם הבאה שאני על מטוס (:
        26/10/13 02:28:

      לא אוהבת את הסיטואציות האלה.

      כן אוהבת את הכתיבה שלך.

      וגם כי תמיד יש מה שלא זוכרים להגיד כשדברים באים בסוג של הפתעה...

        26/10/13 01:39:
      "מה שמקובל במצבים כאלה" הוא להדבק את הגיר עם מסטיק ולרוץ להתניע את המנוע על מנואלה. לא? זה מה שמגייוור היה עושה
        25/10/13 20:13:
      וואו...איזה לחץ....
        25/10/13 19:41:
      כתיבה מרתקת ועוצמתית, ריגשת... שבת נפלאה ♥
        25/10/13 07:53:
      רק כך זוכים לכותרת בעיתון.
        25/10/13 07:43:
      ברגעים כאלו, מרגישים את מי באמת אוהבים וזה מכה כברק...מרגש ונוגע

      ארכיון

      פרופיל

      איקארוס
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין