בעידן בו ההורים  עוסקים בשיקום הסמכות ההורית* עקב תחושת חוסר אונים מול התנהגות ילדיהם ומול תופעות של אלימות מילולית ופיסית, נשירה ממסגרות, שימוש בסמים, גניבות, התחברות לחברה רעה ועוד, יש מקום לבדוק את פשר ההתנהגויות האלימות ותוקפניות בקרב ילדים ובני נוער. האם כל התנהגות תוקפנית היא בהכרח שלילית? האם ייתכן שביטוי של התנהגות תוקפנית יהיה בעל ערך חיובי? מה היא מבטאת? עד כמה צריך להכיל ובאיזה אופן להכיל התנהגויות מסוג זה?   ואולי נדרשות בדיקות נוספות על מנת לאבחן את מקורות ההתנהגות התוקפנית.

הנטיה האנטיסוציאלית עפ"י הפסיכואנליטיקאי דונאלד ויניקוט

הפסיכואנליטקיאי דונאלד ויניקוט קישר בין נטיה אנטיסוציאלית לבין חסך. לדבריו, התנהגות אנטיסוציאלית כגון גניבה, הינה פעולה תגובתית לכישלון של הסביבה בתקופה בה הנער היה בתקופה של תלות בסביבתו. לטענת ויניקוט, נטיה אנטיסוציאלית מעידה על קיומן של חוויות ראשוניות טובות דיין בתקופת הינקות הראשונית בה קיימת תלות מוחלטת של התינוק בסביבתו, אשר אבדה לו. לכן, יש בפעולה אנטיסוציאלית אלמנט של תקוה לפיה האדם עושה מאמצים על מנת לגלות מחדש חוויה מיטיבה שהייתה לו לפני שאבדה.

הנורמליות שבאקט אנטיסוציאלי כמשרתת את ההתפתחות הרגשית

 עפ"י ויניקוט, ילד נורמלי חש בטוח אל מול אביו ואימו ועקב כך פועל ללא עכבות. במהלך הזמן הוא עושה ככל יכולתו להפריע, להרוס, להפחיד ולהתיש. ככל שהבית יכול להתמודד עם ההפרעות של הילד, אזי הוא יוכל להירגע ולשחק. על הילד לגדול בסביבה אוהבת וחזקה (וסובלנית) על מנת שיוכל לגדול ללא פחד מפני מחשבותיו ומהדמיון שלו על מנת שיוכל להתפתח רגשית. כלומר, יכולת ההורים לשאת את התוקפנות הבראשיתית של התינוק, הינה קריטית ליכולתו של הילד לצמוח. יכולת זו היא שתאפשר לילד לפתח תחושת חירות ותנועה. בד בבד, ילד ללא גבולות לא יחוש חופשי, ההפיך הוא הנכון- הוא יחוש בחרדה ולכן חשוב גם לשים לילד גבולות, כאקט מכיל עבורו (הכוונה לא בהכרח לענישה).

אבחנות נוספות רלוונטיות

לא כל התנהגות תוקפנית נובעת בהכרח מכוונה רעה. מעבר לויניקוט שראה בתוקפנות חלק מדחף של חיים ואותנטיות, ייתכנו גורמים נוספים שעשויים להוביל ילד להיות אגריסיבי. למשל, ילדים הסובלים מקשיים בויסות החושי, עשויים לסבול מהעדר רגישות מספקת לכוחם הפיסי ולעוצמה בה נוגעים באחר או ילד הסובל מלקות שמיעה או מהפרעה בתחום התקשורת כגון אוטיזם, עשוי להגיב ברמת תסכול גבוהה שיתבטא גם בתוקפנות. במקרים אלו, ביטויי תוקפנות עשויים להוות דרך תקשורת של הילד כלפי סביבתו וחשוב להקשיב למסרים המועברים על ידו. בד בבד, אין להתעלם ולשלול אפשרות שהתנהגות תוקפנית מעידה על ילד נטול עכבות ונטול מוסר שעשוי לבטא הנאה וריגוש מפגיעה באחר.

לסיכום

כאשר ילדכם מבטא תוקפנות, אין להתייחס להתנהגות הגלויה בלבד. תוקפנות הינה דרך תקשורת לא מודעת, לעתים אף ביטוי לחיוניות, תקוה, אותנטיות, ניסיון לברר שיש סביבה מכילה ואוהבת עפ"י חוויות מוקדמות. בד בבד, ייתכן וגורמים אבחנתיים נוספים ראויים לבדיקה כגון קושי בויסות החושי, לקות שמיעה, קשיים בתחום התקשורת. בד בבד, ייתכן והתנהגות תוקפנית עשויה להעיד על קשיים במוסר ותדרוש התיחסות בהתאם. חשוב לברר היטב את שורשי ההתנהגות, את התקשורת שמעבר להתנהגות הגלויה ולפיכך למצוא דרכים ראויות לטפל. פסיכולוג קליני מיומן עשוי לסייע בבירור הגורמים והבדיקות הרלוונטיות.

 * שיקום הסמכות ההורית. פרופ' חיים עומר. הוצאת מודן. (2000).

הכותב בעז גסטהלטר הינו פסיכולוג קליני בכיר בעל קליניקה פרטית בתל אביב

http://boazgesthalter.com/