בבאנר מצד שמאל הכל רוחש פעילות - ד' אוהב את התמונה של T' שאוהבת את הסטטוס של R' ששיתף את הקישור של א' שהגיבה על הפרסום של B שתויגה באלבום של ד'. 
מאות פעולות כאלו בשעה, אלפי אלפים ביממה, כאן מסביב, חדרים,מעברים,ערוצי מידע,עמודים ודפים,אצבעות מרפרפות, עד העונג הבא.

אבל מעל לכל- דממה.

"בנסיעתו לירושלים,במכונית של בחור שצורף אליו, עצרו במנזר לטרון. ביקב נתנו לו לטעום מן היין. הוא פגש נזיר אורח שדיבר עברית. עברו נזירים ששמרו על שתיקה, ורק אמרו זה לזה בלטינית 'זכור את המוות'. הוא הבין, ומצא חן בעיניו. בהמשך הדרך לא אמר מלה. הנהג שאל משהו, והוא אמר, 'זכור את המוות'."

(אהבת דוד, יורם קניוק)

פעם אחת הצלחתי להיכנס אל תוך מנזר לטרון, ישבנו ממש בפנים בהיכל לבן. אכן הייתה דממה. לא דממה של רחוב מאוחר בלילה, לא דממה של לפנות בוקר, אפילו לא דממה של מדבר בזריחה. הייתה דממה של רחם, רגע לפני היציאה לאוויר העולם. היה אפשר להאזין לדממה הזו, לטבוע בה. היא כבשה אותך מכל עבריך. 

עד שמשפחה ישראלית אחת נכנסה פנימה גם כן, משוחחת בקול, מישהו מהם שואל אם צריך להיות כאן בשקט...
אבל לכמה רגעים הדממה המוחלטת שלטה בכל, ואפילו הרעש היומיומי מבחוץ לא יכל לה, אלא הפך בעצמו לחלק מאותה דממה, גם אם לכאורה ניתץ אותה. 

כשהדממה מוחלטת גם הרעש הופך לחלק בלתי נפרד ממנה. גם הרעש הופך לשקט.


ופעם אחת, אתמול בעצם למען האמת, ראיתי תוך כדי נסיעה אטית ופקוקה בציר ז'בוטינסקי,בשעת עומס עמוסה במיוחד, כשהאוויר הסואן עצמו כבר הופך לסוג של שקט, ראיתי שתי בחורות, עומדות זו מול זו, ואחת מדברת בתנועות ידיים מוגזמות, קצת מצחיקות, ולקח לי כמה שניות לקלוט,שהיא בעצם חירשת,או אילמת, או שניהם ביחד, וכך גם השנייה,מדברות זו לזו בשפת הסימנים שרק הן מבינות, מנותקות מהעולם הרועש שסביב, מההמולה, ממאות הרכבים החולפים, מעשרות האנשים הממהרים, משוחחות בדממה, בשפה הכי עתיקה,לפני היות המסכים והבנארים והרמקולים והפומיות ואפילו המכתבים וציורי הקיר וסימני העשן. שפת העיניים,הידיים והאצבעות. 

לא צריכות לנדור נדר במנזר מבודד, הן חיות כך תמיד,בדממה מוחלטת, שבנו עלולה לעורר אי אלו רחמים, אך עבורן זו דרך חיים.

זכרו את המוות, שזה בעצם לומר- זכרו את הדממה.