ועכשיו זה לתמיד
18-19 לאוקטובר הנה משהו שאפשר לכתוב רק בסוף שבוע חורפי שכזה- כי זה בא לספר על מישהי שהחורף מוטבע בנשמתה. נשמה גדולה יש לה, למישהי הזו, נשמה גדולה וקצת אבודה. דמיינו אותה עובדת בחנות ספרים מול הים. כי גם הספרים הם חלק בלתי נפרד מנשמתה. ספר אחר ספר,היא יושבת וקוראת,צוללת בין השורות, אל תוך הדמויות-חודרת אל ליבם של אוסקר ויילד,סטניסלב לם, ולדימיר נבוקוב ורבים אחרים שידעו היטב את לב האדם. וכך חולפות השנים, ורבים סביבה מכירים,מתחתנים, מקימים משפחות,והיא נשארת עם עצמה. התרגלה כבר לבדידות הזו, התרגלה כבר לעצמה, לקשיים הפנימיים שלה,לפעמים לסבל. ולמרות הקושי, ולמרות הסבל, היא תמיד אופטימית. תמיד. זה נקרא מכל שורה ושורה שהיא כותבת ביומן שלה. היא יודעת לשעשע, והיא לא מפחדת לחייך, וגם לצחוק. ואפילו הרבה. והיא אוהבת את הים כמובן, בעיקר בחורף. כי אז הים מלא סודות וגעגועים. געגועים לאנשים שהיו ואינם. געגועים למה שהיה ולמה שיכול היה להיות. היא אוהבת לעמוד מול הים, לצלם את ענניו, ללכוד את געגועיו. לא כל אחד מאתנו מסוגל להתמודד כראוי עם הקשיים האישיים הנצבים בפניו- יש כאלו שרק מתחשלים מכך וממשיכים הלאה מבלי להביט לאחור. יש כאלו שמוצאים את עצמם נדחקים לשולי החברה. וגם עבודה חדשה כבר קשה למצוא - כל מקום,כל חברה,כל מעסיק מחפשים רק את מי שהולך בתלם, את מי שמביט רק אל מה שמולו, לא את מי שמבטו נודד הרחק אל האופק.
הקשיים שלה מנעו ממנה לעשות תואר אקדמאי. אבל הם עיצבו אצלה את טוהר הלב. הם אף מנעו ממנה להשלים בגרות תיכונית. אבל הם קיננו בה את בגרות הנפש.
"אחרי הקורא! מי אמר לך שאין בעולם אהבה אמיתית,נאמנה,נצחית? שיעקרו לאותו שקרן את לשונו המגעילה! אחרי,הקורא,ורק אחרי,ואראה לך אהבה כזאת!" (מיכאל בולגקוב-האמן ומרגריטה) בית האהבה של רוזמרין, אהבת שישים הדקות,יאנה והרוחות הצהובות ,ילדי העולם של קארינה,ציפור הנדודים- על כמה אהבות אתה עצמך כתבת בעבר, ושמא הייתה זו אותה אהבה,בגלגולים שונים, אהבה אחת,נאמנה ונצחית...? והנה אתה מגיע אל יומנה בדיוק כאשר נשמתך שלך כבר עייפה ומבקשת להשתחרר, כאילו ונועד להיכתב עוד סיפור אחד ודי. על כל כך הרבה ספרים היא כותבת ביומן המקוון שלה,ואתה מוצא עצמך לא מסוגל להפסיק מלקרוא את סיפור חייה שלה. צולל עמוק פנימה, הולך אחורה בדפים - יומנים מקוונים קוראים לאחור ולא לפנים. מנסה לחדור אל מעמקי נפשה, אל ים הסודות הגדול שבלבה. מעולם לא עשית כך עם אף יומן מקוון בו נתקלת, אך כאן דבר מה בלתי מובן אינו מאפשר לך להפסיק... אתה נמצא שם עמה ברגעי האושר והכאב, רגעי הים והגעגוע. אתה נמצא עמה כשהיא מספרת על תחושת חוסר השייכות המלווה אותה כל חייה, על אלו המתקשים להבין אותה, על רצונה לעתים להתרחק לחלוטין מחברת בני האדם, אתה נמצא עמה כשבכי מעמקים פורץ סוף כל סוף מתוכה בעת העבודה, בכי משחרר ומטהר, וגם אצלך משהו בגרון מבקש להשתחרר. אתה נמצא עמה כשהיא חולקת בהומור את הרגעים עם הלקוחות המשעשעים, עם הבקשות המוזרות, הפוקדים את חנותה, משתדלת לשמור על ארשת נינוחה ולמלא כל גחמה ולענות על כל טענה, וצחוק מחוייך בוקע גם ממך כשהיא מתארת לקוחה מרגיזה וגאוותנית במיוחד. אתה נמצא עמה ועם הכאב החד שאוחז בה כשהיא מתארת מפגש קצר בקניון עם אהבה ישנה שלא ראתה כבר שנים רבות, והיום הוא כבר עם ילדים משלו, ואין להם מה לומר זה לזו. אתה נמצא עמה ברגעי הגעגועים שלה לאנשים שהיו חלק בלתי נפרד מחייה ועזבו או מתו. ברגעי הייאוש שלה מהעולם שסביבה, שלעתים מסרב בתוקף לקבלה, מאי הימצאותה של אהבה בעולם. אתה נמצא עמה כשהיא מצלמת את רגעי החורף, את ענני הים, בחורה עם מטריה צבעונית, או את רגליה שלה על הדשא, בגרביונים עם פסים ונעלי דורותי אדומות. תמונות חורפיות ועם זאת צבעוניות להפליא. ואתה נמצא עם הספרים שהיא עצמה קוראת ומיטיבה כל כך לתאר - עם השדים של הומברט מלוליטה, שנבוקוב מצליח ביד אמן להביא את הקורא להזדהות עמו, עם דוריאן גריי ונעוריו הנצחיים, או כפי שהיא מתארת כה יפה: " הזמן גונב את היופי, מה שנשאר זה להתענג עליו ולא לשכוח שיום אחד הוא יכול להיעלם, מאיתנו, ואנחנו עדיין נהיה כאן עם מה שנשאר לנו אחרי היופי..." אתה נכנס עמה אל עולם הפשע הקר והאכזר והבלתי נתפס של סיביר באוטוביוגרפיית פשע לא מוכרת לך של סופר בשם ניקולאי לילין, ואף שמעולם לא שמעת על הספר הזה אתה מצליח ללכוד ממילותיה שלה את רוחו הקודרת והמהפנטת ועם זאת כה אנושית שאף מעלה בה דמעה. ואתה חודר עמה אל מעמקי האוקיינוס של סולאריס, נשאב עמה אל כוכב הלכת במעמקי החלל, שכולו ים וסודות הטמונים בו מאז ראשית הזמן. היא כל כך משקיעה בכותבה כך על כל ספר שקראה, בתיאורים שלה,בתחושות, גם אם אינה מקבלת כל תגובה, היא לעולם לא מתייאשת, אלא ממשיכה וכותבת. מעט מגיבים לה, אבל היא לא מהססת להשקיע כה רבות בכל דף ודף ביומנה היקר. ובאותה רצינות ויופי בה היא כותבת על אוסקר ויילד,נבוקוב,סטניסלב לם,תרבות המאיה האבודה,אדוארד רוברט טיילור,מיכאלנג`לו,ברנרד שואו,סומרסט מוהם, כך היא גם כותבת באופן שובה עין ולב לאחר לכתו של יוסף שילוח ועל סרטי הבורקס שלו - חגיגה בסנוקר,משפחת צנעני,אלכס חולה אהבה... הכל היא מקבלת באותה מידה של הבנה ואהבה, בלי להגיד- זה טוב וזה פחות... וגם שירים היא כותבת לרוב, אבל הנה כמעט לסיום שיר ילדים מקסים במיוחד שחיברה לאחר שצילמה תמונה ובה ילד עם בלונים צבעוניים: דמיין שכל בלון, הוא חלום אהבה נמצאת באדום בכחול שמיים וים בירוק טבע נישא ורם בכתום שקיעה וגם זריחה בצהוב אביב ופריחה בלבן ירח וכוכבים בשחור לילה מסתורי בורוד משקפיים ותמימות בתכלת, מלאכים ושמיימיות בחום, אמא אדמה באפור, חורף , אלה מה ? בסגול ? הפתעה, כל מה שמיסטי ונסתר בכסוף, כל מה שמבריק ונהדר לילד היה לב זהב, טהור וטוב וזה מה שמילא את הבלון האחרון, הזהוב :) וכשהיא מסיימת וכותבת: חנות ספרים קטנה ומדליקה זו לא הייתה אשליה מתוקה הצלחתי להגשים ולחיות חלום מדהים לעבוד בחנות ספרים !
מתחשק לך לאחוז בה ולהעניק לה חיבוק חם וארוך. חיבוק שיש בו ים מלא געגועים, ופלנטות רחוקות מלאות סודות, וזאבים בודדים המייללים אל הירח,וחנות חמימה עם ספרים בניחוח עתיק,ואמא אוהבת,ושלוליות של חורף,ועננים מתנשקים,וטיפות על ענף, ובכי משחרר, וגשם מטהר. ולהרגיש שעכשיו זה לתמיד.  |
