גידולי

מאת: תומר גודוביץ

שלום קוראים לי רום ואני ילד גדול כי עוד מעט אוכל אפילו לנהוג באוטו אמיתי, אבל בינתיים יש לי אופניים חשמליות שאבא תומר קנה לי. הוא מבקש שאני אשמור על כללי הבטיחות בזמן שאני נוסע, אבל לפעמים אני שוכח ואז הוא קצת כועס וקצת מוותר לי, שזה לא כל כך טוב, כי אני מתרגל לוותר גם לעצמי.

אבא תומר הוא ספורטאי גם לו יש אופניים, אפילו שני זוגות – אחד להרים ואחד לכביש. לאופניים שלו אין מנוע, אבא תומר הוא המנוע, הוא חזק מאוד ומשתתף לפעמים בתחרויות. הוא אומר שחבל שאני והחברים שלי הפכנו לכאלו עצלנים שלא מתאמצים לסובב את הפדלים כי היינו יכולים להיות בכושר הרבה יותר טוב שעוזר גם לריכוז בלימודים וגם לכדורסל או כדורגל שאנו משחקים בשכונה.

אבא תומר השתתף בטראנסאלפ שזו אחת התחרויות היותר קשות לחובבים. במשך שבעה ימים הם עלו וירדו את ההרים הכי גבוהים באלפים מגרמניה דרך שוויץ ועד איטליה הכל על האופניים. בתחרות השתתפו אלפיים רוכבים ומי שסיים גם קיבל מדליה. אבא תומר הגיע בערך למקום חמש מאות בתחרות שזה מאוד מכובד. זה כמו לקבל ציון 75 בתנך שבעיני זה אחלה, למרות שאמא תמי חושבת שאני צריך להוציא ציונים הרבה יותר טובים. גם אבא תומר יכול היה להגיע לתוצאה יותר טובה רק שיש לו משהו, מן מחלה כזו ובגלל זה הוא היה קצת חלש בתחרות וכאבה לו כל הזמן הבטן.

אנחנו גרים בתל אביב ביחד עם שתי האחיות שלי גת ודר. הן גדולות ממני ואני אוהב אותן מאוד. דר סטודנטית באוניברסיטה. היא מאוד עסוקה וגם חרוצה. אחרי הלימודים היא עובדת מלצרית בקפה ולפעמים עושה גם בייביסיטר לנדב ורוני מגן ברטונוב. יש לה גם חבר. הם הכירו בצבא כשהוא הייתה מ"כית, שזה מפקדת על חיילים בנים ובגלל זה היא מרשה לעצמה לתת פקודות גם בבית ולכולם. רק שאצלנו בבית יש עוד מפקדים לשעבר בצבא, כמו אמא תמי ובגלל זה הן כל הזמן רבות מי תגיד לשנייה מה לעשות. כשזה קורה אני הולך לחברים שלי ינון ואליה שגרים ממול לעשות שיעורים או לשחק. ככה הן לא יכולות לטפס עליי ולתת לי משימות כמו לסדר את החדר או לטאטא את הבית מהשערות של מונה.

מונה היא הכלבה שלנו. היא מסוג "דוג דה בורדו" ויודעת לדבר קצת צרפתית. בגלל שאני לומד בבית הספר "אליאנס" היא לפעמים עוזרת לי בשיעורים, אבל רוב הזמן היא ישנה במיטה שלי. למונה יש מראה מפחיד, אבל כמה שהיא גדולה היא נשמה טובה, כמו תינוק היא אפילו אוהבת מוצצים. למרות שהיא כלב ואוהבת לרדוף אחרי חתולים היא לא עושה לחתולים של ציפי השכנה שום דבר היא רק רוצה שהם ירוצו מהר ויטפסו על העץ ולא יסתובבו חופשי בחצר.

כמעט שכחתי לספר לכם על אחותי הגדולה גת. היא רקדנית ולומדת בלט מודרני בזלצבורג שבאוסטריה. זו עיר מאוד יפה עם ארמונות של אבירים ולפני שנתיים כשנסעתי לבקר אותה עם אבא תומר היא לקחה אותנו לעשות סקי בהר הסוכר, ככה קראו למקום בגלל שבקיץ השפיץ שלו נשאר עם שלג לבן ומרחוק זה נראה כמו סוכר. זו הייתה הפעם הראשונה שאני וגת עשינו סקי, לכן אבא רשם אותנו לבית ספר לברווזים. ככה אנחנו קראנו לזה כי כל התלמידים גלשו אחרי המדריך כמו שברווזים הולכים אחרי אמא שלהם. הברווזים גולשים עם קסדות ובלי מקלות כי יש לנו מגלשיים קטנים והנס המדריך אמר שאנחנו צריכים ללמוד לשמור על שיווי משקל.

המשפחה שלנו די רגילה בתל אביב. אנחנו לא עשירים ולא עניים. לפעמים שאני מבקש עוד דמי כיס, אז אבא תומר מתעצבן יותר ממה שצריך וצועק עליי שצריך לזכור שיש ילדים שלהורים אין אפשרות לתת להם והילדים עובדים כל הקיץ ולפעמים גם בזמן הלימודים כדי שיהיה להם כסף לקנות נייקי חדשות ולא מבקשים מההורים שיקנו להם. דווקא בקיץ האחרון עבדתי כמדריך בקייטנה ואת כל מה שחסכתי נתתי לאבא כדי שנקנה ביחד את האופניים החשמליים. לאבא תומר יש תמיד סיפורים מוזרים, אני קצת חושד שהוא אפילו מרמה. הוא סיפר לי שרק לשלושה ילדים מכל הכיתה שלו קנו אופניים לבר מצווה, השאר קיבלו אולי כדורגל חדש מתנה מכל הדודים ביחד. הוא גם אמר לי שבזמנו כשגדלו הרגליים מהר לא כל פעם קנו לו נעל חדשה ולפעמים הוא הלך עם נעלים שפתחו מקום לאצבעות מקדימה לפני שקנו חדשות. ובכלל אף פעם לא היו לו יותר מזוג נעלים וסנדלים וכשהוא רואה כמה נעליים יש לי הוא נזכר שלו לא היה. אני חושב שהוא מגזים או שסתם עבדו עליו כי יש לו עוד סיפורים מוזרים שהוא מאמין בהם.

אבא אומר שבנים לא מבזבזים כמו בנות. שאמא תמי לוקחת את דר וגת לקניון בקיץ הם קונות מלא בגדים, תיקים, צמידים ועוד שטויות. אמא תמי אומרת שאבא לא יבלבל אותי, כי כשהוא נכנס לחנות אופניים מיד הוא מתעניין בגלגלים מיוחדים שהגיעו או בכיסא עם ג'ל כדי שלא יכאב לו בתחת אחרי חמש שעות שהוא נעלם כל יום שבת בבוקר בהרים וכל אלה עולים הרבה יותר מכל הדברים בקניון. חוץ מזה הן קונות בסייל, שזה כאילו יותר בזול ואבא קונה בלי חשבון, ככה איך שבא לו. אני לא מבין מה הן עושות בקניון או איך אפשר לרכב כל הרבה זמן רצוף בלי לעשות פיפי או לעצור לנוח. אבל כשאמא חוזרת עם תיקים מהקניון, היא תמיד שמחה ואבא תומר לוקח מלא אוכל בכיסים של הבגד ומים בבקבוקים מיוחדים שמחוברים לאופניים וכל הזמן הוא מתאמץ ורק חושב איך להשיג וכשהוא בא הביתה הוא תכף אוכל עוד משהו ונרדם. אז כל עוד הם לא מציקים לי באמת לא אכפת לי מי צודק.

אמא עובדת במתנ"ס של עירייה ליד הבית. היא כל הזמן בטלפון מסדרת דברים ללהקה של ריקודי עם. כל הזמן היא דואגת לתלבושות ולחזרות ושכולם בריאים והכי הרבה היא דואגת שישלמו מראש לכל הפעילות עבור כל השנה. גם אצלנו בכדורסל הם לוקחים כל חודש כסף לאימונים, אבל עכשיו קיבלנו הנחה בגלל הבעיה של אבא וזה יצא קצת יותר זול. אבא מתעסק בכל מיני דברים של בניה, פעם הוא בנה אפילו רכבת, את זאת שנוסעת בירושלים. היה לו משרד והוא ועוד כל מיני אנשים ציירו איפה היא תיסע ואיך היא תיראה ובסוף הם גם בנו אותה ויצא די דומה. כשנסענו לפני כמה זמן לירושלים, אבא הראה לי דברים ואמר לי אתה רואה פה אני אמרתי לעשות ככה. חבל שלא עשו עוד רכבות בארץ בגלל זה אבא נסע לבנות רכבות בכל מני מקומות אחרים ולא תמיד היה בבית. הוא אפילו סיפר לי שעזר לסינים לבנות את הרכבת לאולימפיאדה. בסוף הוא הפסיק לנסוע ועכשיו הוא בונה סתם בתים.

בשכונה שלנו בתל אביב ממש כיף לגור. אפילו שכולם חושבים שבתל אביב יש רק בתים נורא גבוהים, כמו מגדלי עזריאלי וכל האנשים עולים ויורדים כל היום במעלית, מי שמכיר יש כמה שכונות קטנות עם בתים עם גגות אדומים ממש כמו בציור. אני גר בצד הצפוני של נחל הירקון. ביום כיפור נסענו פעם כל החברים על אופניים בכביש הכי גדול בתל אביב נתיביי איילון עד לעזריאלי וזה לקח לנו ממש מהר, אבל פעם אבא לקח אותי באוטו בבוקר לרופא וכל האיילון היה פקק אחד גדול ומלא מכוניות שנסעו ממש לאט וכמעט איחרנו את התור.

אני מכיר כמעט את כל הילדים בשכונה. רובם הולכים לצופים ואת השאר אני מכיר מהכדורגל או מבית הספר. סבא שלי היה שחקן כדורגל ממש טוב, הוא אפילו שיחק בנבחרת ישראל כשהיו מגיעים שישים אלף איש לראות אותם באצטדיון רמת גן וכולם עמדו כל המשחק והריעו, פשוט כי לא היו יציעים וכסאות. השחקנים לא קיבלו כסף ולכן הם שיחקו ביותר התלהבות, כמו אצלנו בשכונה. אני חשבתי שאם מקבלים כסף צריך לשחק עוד יותר בהתלהבות, כמו שפעם אצלנו התערבנו על המשחק והמפסיד קנה פפסי לכולם. בהתחלה שיחקתי גם כדורגל וגם כדורסל, אבל בסוף נשארתי רק עם הכדורסל בגלל שאני בועט ממש גרוע ברגל ימין. אבא תומר מספר שהתחלתי לשחק רק עם שמאל, ככה סתם, פוטומושטו (ברוסית=ככה), והוא צעק עליי שאני מוסר פס (באנגלית = ישר) מעפן (בערבית=רקוב), עם רגל ימין. התעצבנתי ועשיתי לו דווקא והפסקתי לבעוט ברגל ימין כל השנה. אחר כך שכחתי לבעוט בה בכלל ועד שלמדתי מחדש הבעיטה שלי נהייתה חלשה.

כשהייתי ממש קטן הייתי ילד נורא מצחיק שבלבל מילים ודברים. לנחל הירקון קראתי נחל הדרקון וחשבתי שהוא ירוק כמו דרקון. בלילה הוא מתעורר מוציא את הראש שלו ויורק אש ומפחיד את הילדים שלא הלכו לישון מוקדם. אני המצאתי דברים, אבל אבא שלי היה ילד שמאמין לכל מה שהגדולים אמרו לו. סבא שלי השני ישראל-מאיר שהוא אבא שלו היה עובד עליו בשביל ללכת מוקדם הביתה בשבת מהים ולעבוד על הדברים החשובים שלו. הוא אדריכל ויש לו כל מיני רעיונות איך לעשות ולבנות דברים אחרת ואין לו הרבה זמן לשטויות של ילדים. הוא היה אומר לו שפרץ המציל צריך להוציא את המים ולפתוח את הפקק של הים מתחת לסוכה של המציל וכמו באמבטיה שזה מסוכן להישאר במים כשמוציאים את הפקק צריך ללכת מיד הביתה. אבא שלי היה כזה פתי ואף פעם לא ביקש להישאר לראות איך המים יורדים עד הסוף כמו באמבטיה שאני עומד עם המגבת ומסתכל איך הם יוצאים מהחור, במקום זה הוא היה הולך עם סבא ישראל כמו ילד טוב הביתה.

סרטן זו מחלה איומה, בישראל כל יום מתגלים 60 חולים חדשים ומתים 30 אנשים מהמחלה. מי שחולה זה לא בגלל שהוא לא שומר על הבריאות ומעשן או לא עושה ספורט לפעמים המחלה מגיעה בגלל שסבא או סבתא העבירו לנו אותה בגנים כמו שהם העבירו לנו את הצבע של השער, הגובה או צבע העיניים. רק דודי, דוד שלי הג'ינג'י', לא ברור מאיפה קיבל את הצבע הזה של השיער, אף סבא או סבתא שלנו לא היו כאלו. לא מספיק להיות ספורטאי טוב ולשמור על הבריאות בשביל לא לחלות, אבל אם אתה כמו אבא שלי תומר, חזק ובריא יש סיכוי יותר טוב שתצליח לנצח את הסרטן. מי שהבריא היה לו מזל גדול שתפסו את הסרטן בזמן, כשהוא קטן ופחות מסוכן. בשביל לנצח את הסרטן צריך להיות גיבור, כמו אבא שלי. הוא ממש חזק וגדול, אבל שהודיעו לו שיש לו סרטן הוא נהייה פתאום קטן ועצוב ונראה מאוד מפוחד. רק אחרי כמה זמן הוא התגבר על הפחד והחליט שהוא יוצא למלחמה בגידולי. ככה הוא קרא לסרטן שלו שישב בצד שמאל של הבטן. הוא אמר שאין סיכוי שהוא ייתן לסרטן קטן בקושי חמישה סנטימטר ומשקל של קילוגרם לנצח את המאה קילו וכמעט שני מטר של אבא שלי. תדעו שלמרות שגם אני חשבתי בהתחלה שזה לא כוחות, הסרטן הקטן הזה מאוד אלים. הוא יודע לעשות דברים שלגוף שלנו מאוד קשה להתמודד. אם הוא תופס לנו את המעיים הוא יכול לעצור את הדרך של הקקי החוצה. פעם הייתה לי עצירות וכאבה לי הבטן כל היום. אמא לקחה אותי לדוקטור דביר והיא נתנה לי משהו מגעיל לשתות ואחרי לא הרבה זמן הכאב השתחרר. הסרטן יותר חכם ואף אחד לא הצליח למצוא משהו שאם נותנים לגוף שלנו הוא מנצח את הסרטן. הרופאים רק הצליחו למצוא דרך לעצור את הסרטן מלגדול או לחתוך אותו. הרופא של אבא שלי יחתוך את הצינור של הקקי איפה שגידולי נמצא יוציא אותו מהבטן ויחבר אותו מחדש. אם זה יצליח והקקי יוכל לעבור כמו מקודם אבא שלי ינצח.

אבא תומר אומר שגידולי הוא הנכד של סבתא יפה, שגם לה הייתה את המחלה, אבל יכול להיות שהוא הגיע בכלל מסבא יעקב שגם לו היה משהו בבטן ואף אחד לא דיבר על זה כי חשבו שצריך לשמור זאת בסוד. סרטן זה בכלל לא סוד ועדיף שכולם ידעו לפני שהוא מתחיל לעשות בעיות. בגלל זה גם שקד הבן דוד של אבא וגם דקל אח שלו צריכים ללכת לבדוק את עצמם אצל הרופא. אם אבא שלי היה בודק מה קורה אצלו קודם אולי הרופא היה תופס את גידולי כשהוא ממש קטן ולפני שהוא הפך לרשע כזה גדול שרוצה להרוג את אבא שלי.

מאוד חשוב לנסות לגלות את גידולי מוקדם. הוא יכול להתחבא בכל מיני מקומות בגוף. אבא מסביר לי שהרופאים יודעים לבדוק אותנו ולחפש סימנים אצל כל אחד לפי קבוצת הסיכון שלו. הם מסתכלים איזה מחלות היו למישהו במשפחה ומה מצב הבריאות של כל אחד וככה הם יודעים אם יש סיכוי שיהיה לו סרטן במקום כלשהו בגוף. בדיוק כמו בכדורגל שהמאמן מסתכל על כל אחד ונותן לו תפקיד להיות שוער או מגן או חלוץ. מי שמקבל מקום בקבוצת סיכון סימן שיכול להיות לו סרטן וצריך לשמור עליו יותר טוב שלא יתפרץ, בדיוק כמו שהמאמן נתן לי פעם לשמור על הכוכב של הקבוצה היריבה שלא יעשה עלינו סלים כי אני עושה הגנה הכי טוב בקבוצה שלי.

חשוב לשמור על הבריאות שלנו, כי יש אנשים שמקבלים סרטן אפילו שאצלם במשפחה לאף אחד לא היו בעיות כאלו. אמא תמי אומרת שזה יכול לקרות בגלל שהם לא שומרים על אוכל בריא, מעשנים או שהם אוכלים מעט מדי פירות וירקות, או שהם שותים המון אלכוהול. אבא נותן לי לפעמים שלוק מהבירה שלו כדי שאני אדע מה זה ולא אלך אם חברים להשתכר ולעשן בגינה הציבורית.

בראש שכונת רביבים יש פגודה יפנית שמונה הכלבה שלנו אוהבת לחפש שם חתולים שמתחבאים בין השיחים. הכי היא אוהבת לנסות לתפוס את החתול הג'ינג'י של פדרמן. פעם היא אפילו הצליחה אבל בגלל שהיא נשמה טובה היא לא עשתה לו כלום רק דחפה אותו קצת שירוץ יותר מהר. מסכן, הוא לא הבין שזה משחק ובטח נבהל מאוד. בזמן האחרון מגיעים לגינה גם תנים מנחל הירקון וטראפל הכלב של מנחם שחושב שהם כלבים חדשים בשכונה מנסה ללמד אותם לשחק כמו כלב. מזל שמונה לא כזאת טיפשה. תן זו חיית טרף והוא יכול בקלות לנשוך ואולי אפילו לנצח את מונה במכות למרות שהיא הכלבה הכי חזקה בשכונה.

שאבא שלי יצא למלחמה בגידולי גם אני חשבתי שהוא האבא הכי חזק בעולם. אבל הסברתי לכם שגידולי מאוד מסוכן בגלל זה יש אנשים, כמו אנג'לינה גולי ששיחקה בסרט "טומב ריידר" שחתכה את הציצים היפים שלה לפני שהסרטן שגם גדל בציצים של אמא שלה וסבתא שלה יתחיל לגדול גם אצלה. לרופא של אבא תומר יש המון ניסיון הוא הציל כבר הרבה אנשים מסרטן, בגלל זה קוראים לו פרופסור קלאוזנר. הוא יודע איך גידולי נראה ואיך לתפוס אותו מבלי להשאיר לו מקום לגדול מחדש בגוף. בשביל לעשות את זה הוא צריך לפתוח לאבא שלי את הבטן בניתוח.

כשגידולי יהיה בחוץ הוא כבר לא יהיה כזה רשע ולא יוכל לעשות רע יותר לאף אחד. אבל צריך להיזהר כי גידולי מאוד ערמומי. הוא יודע להתחבא בכל מיני מקומות בגוף וגם אם תופסים אותו הוא לפעמים מצליח להחביא חלק מעצמו במקום חדש ולחכות לגדול מחדש. כמו לטאה בשם שממית שפעם ראיתי עם חצי זנב ואבא אמר לי שלא אדאג, שממית היא לטאה טובה שאוכלת יתושים וג'וקים ואם נחתך לה הזנב שעשוי מסחוס ולא מעצם היא יודעת לגדל זנב חדש. אבל גידולי הוא לא לטאה טובה הוא סרטן והוא רשע מאוד.

אחרי שפתחו לאבא שלי את הבטן והוציאו את גידולי הוא שכב בבית חולים שבוע. בהתחלה אבא תומר היה נורא חלש ובקושי הצליח לקום מהמיטה והיו לו המון צינורות והאחות כל הזמן בדקה אם הוא בסדר. אחרי כמה ימים הוא כבר התאושש, כאב לו פחות והוא התחיל ללכת. כשהוא התחיל לעשות תחרויות ריצה במסדרון הרופא אמר שזהו הוא כבר מבריא ויכול ללכת הביתה. אבל בשביל להיות בטוח שגידולי מת פרופסור קלאוזנר שלח את אבא לעשות עוד כמה טיפולים של כימותרפיה. החומר הכימי שמכניסים לגוף הורג אבל הרופאים יודעים לעשות את זה שהוא יהרוג רק את מה שנשאר מגידולי ולא יותר מדי ממה שבריא ולא צריך למות. אבא הסביר לי שזה כמו במשחקי מחשב שלי שאני צריך לפגוע רק ברעים, אבל לפעמים אני פוגע גם בטובים.

אם מצליחים לחסל את כל המקומות שבהם גידולי יכול להתחבא אז כמעט בטוח שניצחנו את גידולי לגמרי והוא לא יחזור יותר לעולם. בכל מקרה צריך להמשיך לבדוק כל שנה מה קורה. כשהלכתי למרפאה עם אבא ראיתי המון אנשים עם סרטן. היה אפילו ילד שקטן ממני וחיכה בשקט בתור. אז הבנתי בפעם הראשונה כמה גידולי רשע, אם הוא מתנפל גם על ילדים קטנים. תדעו שלא באמת משנה אם אתם גדולים וחזקים כמו אבא שלי או שאתם רק ילדים קטנים אפשר לנצח את גידולי והמשפחה שלו. לכן הקמתי אתר לכל החברים של גידולי. האתר נועד גם שתקראו את הסיפור שלי, תצחקו ותשמחו איתי שאבא תומר ניצח את גידולי וגם שתספרו עליו לחברים שלכם ולכל מי שחולה במחלת הסרטן. כי עד שמישהו נורא חכם ימצא תרופה לסרטן צריך הרבה כוח ועזרה מחברים בשביל לנצח אותו. בסוף, אם אני  לא אהיה שחקן כדורסל, אולי אני אהיה זה שימצא תרופה לסרטן ואולי תהיו אלו אתם...