אז זהו? חשבתם שכך זה יסתיים? במילים מלטפות על התעקשות לשלם,על קנס מעצבן ועל נאמנות לעצמנו? יש מילים מלטפות ויש מילים מטלטלות- אתמול אלו היו המלטפות, והיום תורן של אלו האחרונות. ליטוף אינו תמיד מספיק יקיריי, לעתים צריך גם לזעזע. 

לאחר שקיבלתי את הקנס המשכתי בדרכי, הייתי עוד צריך להגיע אל הבנק, השעה כבר הייתה מאוחרת, הוא עמד להיסגר, דרך ארוכה עשיתי, העין כואבת,הכל כבר החשיך. המחשבות נדדו לפקח שהגיע בדיוק כשחזרתי לחנות כדי לשלם, למרות שלא הייתי צריך, על כך שלא היה לו מושג שהוא מפר איזון קוסמי קטן ונחמד, אי אפשר באמת להאשימו.

המחשבות נודדות, ולפתע התבלבלתי, טעיתי בפניה, הגעתי לשכונה אחרת, נתקעתי בפקק גדול של רמזורים,בכיוון ההפוך. נותרה עוד רבע שעה לסגירת הבנק, הזעם הרקיע שחקים. איזון קוסמי ב*** שלי!! אפילו את הבנק אפספס, אז למה הייתה כל הנסיעה הארוכה הזו, יותר משעה..? עם העין השורפת והקנס...??!! מדוע,למה..? בדיחה קוסמית עלובה, אחת ממאות, זו הרי בטח לא הפעם הראשונה (והאחרונה).

אבל בסוף יש אפשרות לפתע להיחלץ מהפקק, נסיעה מהירה, נגד השעון (השעון,לא נגד הכיוון, נא לא לדאוג...), רחובות קטנים, אני מכיר את האזור היטב, גם אם הוא בקצה הקצה, יש כאן בתי ספר בהם אני מלמד,סיורי שטח בחולות גם. לנסוע מהר, לא להתבלבל, עוד 10 דקות.

בסוף מגיע אל הסניף הקטן ושכוח האל הזה. כמה דקות לפני סגירתו. לפחות זה... אבל אני כבר כל כך עייף, והראש מתחיל לכאוב. לוקח מספר. מחכה לתור. מחכה הרבה זמן. הקופאית שכבר מכירה משוחחת עם מישהו. יש לו פנים נאות, הוא נראה ממש נחמד,אחד כזה שלא חסר לו שום דבר. יושב על הכיסא מולה, לידו כיסא ריק,מדבר עמה בנוחות.
עיקצוצים של חוסר סבלנות. עוד דקה חולפת ועוד דקה.
לבסוף מגיע תורי, לאחר כעשרים דקות של המתנה. הפקידה האישית שהתפנתה לא מכירה את המקרה, מנסה להסביר לה שזו שלידה מכירה היטב. אבל ההיא עדיין משוחחת עם אותו בחור. 

זו שמולי מנסה לעזור, סגירת ההלוואה, החיסכון שנפתח, לא ממש ברור לה מה מכסה את מה. בסוף היא אומרת שאכן כדאי שאפנה אל זו שכבר מכירה. ניגש אליה, הבחור כבר קם, אבל עדיין משוחח אתה. מת שהוא יעוף כבר, נחמד או לא, מניח את התיק בכיסא הריק שלידו. נעמד ממש קרוב. די,אני כבר עייף ונמאס לי. זוז כבר, יאללה לך...! (מילים שלא באמת נאמרו אבל העמידה אמרה גם אמרה).

וזהו,בסוף הוא הולך. והיא מתפנה אליי. היא זוכרת אותי כמובן, ואת כל השתלשלות המאורעות. הכל זורם מהר. תוך כדי תיקתוקים במחשב היא פונה אל החברה שלצדה- את יודעת מי זה היה מקודם? נו, זה שאשתו ריטה, איך קוראים להם, שמעת את הסיפור,לא?

אני שמעתי, אני זוכר. אני מבין במי מדובר עוד לפני שפירטה, זה הרי מופיע כאן למטה למטה,אני בעצמי הבאתי את זה לכאן- הוא ואשתו הצעירה, הגוססת מסרטן. איך המוסדות המשיכו להתעמר בהם, ולמרות התחנונים ואינספור הבקשות את תו הנכה שכה הייתה צריכה הביאו לה יומיים לאחר מותה. 

אני בעצמי מספר שהמקרה שלו היה מאוד מוכר (לפחות ברשת), שלו ושל אשתו המנוחה. אם הייתי יודע הייתי אולי אומר לו משהו. אנו מדברים עליהם עוד קצת ואז ממשיכים בעניינים שלשמם הגעתי. ואני כבר שוכח. עייפות, והעין הכואבת, והפקקים בדרך חזרה, ודי נמאס.

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-4397740,00.html