"סיפור שמתחיל בנוק-אאוט ונגמר בפאנץ'"

פרק שלישי ואחרון - דרך כל בשר.

(מומלץ לקרוא קודם את נוק-אאוט, אחר כך את דרממין ואז את ההמשך)

פתאום יעקב מת. הוא לא היה חולה קודם וגם לא היה זקן במיוחד. הוא מת ללא התרעה מוקדמת: הוא לא עישן ומשקלו היה ממוצע – הוא פשוט קיבל דום לב ומת. יעקב, שהיה הפסיכולוג שלי במשך שלוש שנים.

הודיעו לי בטלפון. אני אפילו לא יודע מי. "אם אתה מעוניין לבוא," אמר הקול, "הלוויה מחר בשתיים עשרה, בבית הקברות ירקון. נפגשים בשער הרחמים."

"תודה." אמרתי.

הייתי המום ומבוהל. השתלטה עלי פניקה שהדהדה מהקירות האפלים של חלל הבטן. לא האמנתי שיעקב יכול היה למות. מוות של פסיכולוג הרי לגמרי נוגד את האתיקה המקצועית. תפקידו של הפסיכולוג שלי הוא לטפל בבעיות שכבר יש לי. הוא לא אמור להוסיף לי עוד טראומה לחיים. סמכתי עליו. ההכרה שאף אחד לא מחוסן בחיים, אפילו לא יעקב, חלחלה עמוק לתוכי.

עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם אלך ללוויה. הייתי מדוכא וחסר מנוחה. ב-11:30 עליתי על האופנוע ונסעתי. נאחזתי בקלישאות עמומות על כך שחשוב שאהיה שם בשביל תהליך האבל, כאשר למעשה סתם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי והייתי לבד. לפחות יהיו שם עוד אנשים שהכירו את יעקב. הוא הרי לא דמות שנחתה לפלנטה פעם בשבוע עבורי בלבד. יהיו שם בוודאי אנשים מהחיים האמיתיים של יעקב; משפחה, חברים, קולגות – אנשים שהיו לגבי נעלמים גמורים. קיוויתי שהם יעשו את יעקב לממשי, לבשר ודם, גם אם בדיעבד. איך זה שבמשך שלוש השנים שהכרתי אותו הבעתי עניין אפסי בחיים הפרטיים שלו? טוב, זה היה הדיל. יש משהו מוזר מאוד ביחסים האלה בין שני בני אדם שאחד מהם מטופל והשני מטפל, הוא הכיר אותי היטב, הרשיתי לו להיכנס עד לפינות הפנימיות והאפלות ביותר, ואני – שום דבר. כאילו ששילמתי לו רק בשביל לא לדעת עליו כלום. הוא לא היה אדם אלא תפקיד. ופתאום הוא מת.

בבית הקברות התאספו כשלושים אנשים. התהלוכה אחר האלונקה שנישאה בידי חברי הקדישא יצאה והתנהלה בשקט מוחלט ובעגמומיות. הקצב שהכתיבו נציגי הדת כאילו אמר: "בואו כבר ונגמור עם זה." נשארתי קצת מאחור, במאסף.

"סלח לי,” פנתה אלי בחורה שהדביקה אותי מאחור, מתנשמת, “זאת הלוויה של יעקב?”

"כן,” עניתי. היא היתה בחורה דקיקה שעל ראשה כובע ששוליו רחבים ורכים, שהסתירו את מצחה. היא הרכיבה משקפי שמש ענקיות וכהות. היא פסעה לצדי.

"אתה קרוב משפחה שלו?” שאלה.

"לא. אני ממממ... מכר.” השבתי בהיסוס.

"אני הייתי מטופלת שלו,” אמרה הבחורה ואני הסתכלתי על פניה ביתר עיון. היא עיוותה קצוות פיה כמו בתחילתו של בכי. “הוא היה המטפל שלי,” הוסיפה כאילו לא הבנתי.

"כן, זה בטח עצוב,” אמרתי.

"מאוד מאוד עצוב,” היא אישרה בהנהון. “הייתי אצלו בטיפול חמש שנים, ובדיוק בזמן האחרון היינו קרובים סופסוף לפריצת דרך...”

"כן?”

באותו רגע הגענו לחלקה שבה סיימו שני עבדקנים לחפור במרץ. נעצרתי במרחק מה, והבחורה המשיכה לדבר.

"עכשיו אני לא יודעת מה לעשות. פשוט לא יודעת,” אמרה בקול מהורהר והביטה לכיוון הקבר. “עכשיו כשיעקב איננו.” היא השתתקה.

"כן, זה בטח קשה.”

"ואתה יודע?” היא החלה שוב בפרץ אנרגיה מחודש, “לחברה שלי קרה לפני כמה שנים בדיוק אותו דבר. הפסיכולוג שלה מת, ואז היא המשיכה את הטיפול אצל אשתו. גם היא היתה פסיכולוגית, כמובן. אבל במקרה של יעקב זה בלתי אפשרי...” ירד פתאום הטון שלה לקול נכאים. “אשתו היא סוכנת נסיעות...”

היא הרימה את משקפיה, וכך ראיתי את עיניה הירוקות והיפות דומעות. היא ניגבה אותן בזהירות ומבטה נפנה אלי בתחינה ובלבול.

הרב נשא את תפילת אל מלא רחמים, בקול רועד ומעורר רחמים, ונשמע רק קול בכייה של אשתו של יעקב, שעמדה קרובה ביותר לקבר, על רקע הטפיחות הקצובות של האתים שהחזירו את ערימת העפר וסתמו את הגולל על יעקב.

כמה מטרים לפני הבחנתי פתאום בגב מוכר. אמרתי לבחורה שלצדי: “תסלחי לי... יש שם מישהו שאני מכיר...” רציתי בעיקר להתרחק ממנה.

לא הייתי בטוח שזאת ענבל.

נגעתי בכתפה קלות. “ענבל?”

היא נרתעה והסתובבה. “הו! הבהלת אותי!”

"סליחה.”

"מה אתה עושה פה?” שאלה ענבל בתקיפות.

"אני... ללוויה של יעקב.” נפנפתי בידי כדי להשלים את התמונה.

"כן. כמובן, בטח. בטח. אני עדיין לא מאמינה שיעקב מת.” הורידה את ראשה.

היא החזיקה זר פרחים קטן בידה. כל הנאספים הלכו לכיוון התלולית הטרייה. חלקם הניח פרחים, חלקם אבנים קטנות. לחצו את יד האלמנה שהשיבה במנוד ראש "תודה שבאתם".

ענבל הניחה גם היא את הזר שבידה, השתהתה זמן קצר ונפרדה מיעקב.

אני התבוננתי בקבר הטרי מכוסה הפרחים. כך מסתכמים הדברים בסופו של דבר.

ענבל ואני נפנינו משם והתחלנו ללכת לאט בשביל החצץ שנגרס תחת רגלינו ברעש. ידי היו בכיסים והתבוננתי סביב. המצבות שיקפו את אור הצהריים הצהוב-לבן ונראו כמו בתי קומות לננסים בעיר שעל כוכב לכת אחר. כוכב חשוף לאינסוף שמים בצבע תכלת שעמום.

"את היית מטופלת של יעקב?” שאלתי אותה.

"כן. כמעט כל האנשים שבאו היו מטופלים של יעקב.”

מתוך זיכרוני עלתה ההכרה שכל אלה שהתפזרו לכיוונים שונים היו פחות או יותר בגילנו, של ענבל ושלי, העתקים של דמויותינו שעמדו שם בודדים ומבט אבוד בעיניהם.

"ומה עם משפחה? לא היתה לו משפחה?”

"כן, היתה קצת... אישה ובת.”

"איך את יודעת את כל זה?” שאלתי.

"יעקב סיפר לי.”

"אני לא יודע עליו כלום!”

"בטח אף פעם לא שאלת אותו.”

"נכון. אני חרה של בנאדם. מרוכז רק בעצמי.”

"לא נורא. לפחות אתה מודע לזה.” אמרה ענבל.

שתקנו דקה או שתיים והמשכנו לטייל בין המצבות של חלקת הכוהנים.

"תגיד, אתה סיפרת ליעקב על האינסידנט שלנו?” התעניינה.

"את מתכוונת לאקסידנט! בטח. את סיפרת לו?”

"ברור.”

מחשבותיי רצו לאחור בצפיפות והבנה רדפה הבנה.

"תראי מה זה,” אמרתי לבסוף. “איזה דיסקרטי הוא היה! הוא אף פעם לא אמר מילה על זה שגם את מטופלת אצלו. וזה ברור עכשיו שהוא ידע מי זאת הבחורה שהחטיפה לי את הזבנג בלסת!”

"זאת היתה תאונה! אוף! אתה אומר את זה כאילו עשיתי את זה בכוונה!"

"עם תנועות כאלה עצבניות, פלא שאת לא מרסקת בני אדם כל יום."

"אל תדבר שטויות. יעקב אמר שזה קשור אליך. שהכל קרה בגלל שהלחצת אותי!"

"אני? מה אני עשיתי?"

"היית מושא אהבה פוטנציאלי."

"וואלה יופי!"

היא הרהרה. "אבל איך זה שהוא לא סיפר לי שהוא מטפל גם בך, איזה יעקב זה... טוב, אולי הוא לא רצה להגיד לי כי הוא הרגיש אשם שכל המפגש בינינו קרה בגללו.”

"למה בגללו?”

"זה הוא שהציע שאצא לפאב, אתגבר על חוסר הביטחון שלי, אפגוש אנשים חדשים ואדבר איתם...”

"מה את אומרת! גם אצלי כחלק מהטיפול הוא אמר שהגיע הזמן שאצא ואתחיל עם איזה בחורה נחמדה...”

"זאת אומרת שהוא סידר בינינו סוג של דייט?” התפלאה.

"איזה יעקב ערמומי. הוא ניסה לשדך בינינו." הכל נראה באור אחר. הפסיכולוג לא יכול להכיר בין שני מטופלים באופן ישיר, אז הוא מסדר להם מפגש מקרי בפאב. ערמומי.

הסתגרתי בתוך שתיקה עוינת. אבל משהו הציק לי.

"רגע, הוא אמר לך ללכת דווקא לפאב הזה, ל'שופטים'?”

"לא. זה פשוט קרוב לבית שלי. אתה לא זוכר?”

"זוכר, זוכר.” אמרתי. “בטח זוכר...” עצרתי רגע מול מצבה מסלע בזלת, חיככתי את הסנטר שעדיין נשמרו בו זכרונות של כאב. "מעניין, גם אני לא זוכר שאמרתי לו שאני אוהב ללכת ל'שופטים'."

אמרתי או לא אמרתי ליעקב?

"אז אולי בכל זאת נפגשנו שם במקרה. וגם... הרי נפגשנו אחרי זה במטוס? זה בטח היה במקרה.”

"יעקב מאוד עודד אותי לנסוע ללונדון. ממש המליץ על זה בחום." אמרה ענבל.

היא נראתה נסערת. "זה מדהים אותי! אתה לא מבין כמה זה משגע? איך זה יכול להיות שהוא שמע את הסיפורים משני הצדדים ולא התפוצץ לחתיכות. וואו! זה בטח מה זה קשה להתאפק! איך הוא לא אמר כלום! איזה בנאדם עם אתיקה!”

או אחד שמשחק אותה אלוהים, חשבתי לעצמי.

"יופי של אתיקה מקצועית, חוץ מזה שהוא מת,” אמרתי במרירות.

"כן.” הסכימה ענבל בעצב.

"וככה שוב אנחנו נפגשים.” נאנחתי.

גם היא נאנחה. "לפחות אתה לא יכול להגיד שאת זה הוא עשה בכוונה."

הרגשתי שיש בינינו כימיה, והנה אני פוגש אותה כבר פעם שלישית, אז נמאס לי כבר להיות אידיוט ולתת לה ללכת ולהשאיר את הכל למקריות. מה הקטע?"

"אני כאן עם אופנוע. רוצה טרמפ?”

"אתך? אין מצב. בשום פנים ואופן לא.” היא נפנתה אלי בחדות והבעת הרתיעה שעל פניה היתה ברורה. “חוץ מזה, יש לי מכונית...”

“אבל,” המשיכה בטרם הספקתי לספוג את העלבון, “אני נוסעת הביתה אז אתה יכול לבוא לפגוש אותי שם.”

"כן?” התמלאתי תקווה, “זה מה שאת רוצה?”

"כן.” אמרה ענבל. "אני אקח סיכון אם אתה לוקח סיכון."

היא התקרבה והסתכלה עמוק לתוך עיני. "אולי זה אומר שנצטרך תמיד לנהוג אחד בשני מאוד מאוד בזהירות.”

הודות לתנועה דלילה באיילון היינו תוך חצי שעה אצלה במיטה. מצאנו שם מקום מפלט מכל דאגה וחרדה. מעלינו ריחפה רוחו המגוננת של יעקב.

סוף.

הבהרה: אף פסיכולוג לא נפגע במהלך כתיבת שורות אלה.