כותרות TheMarker >
    ';

    אויבי השינוי בחינוך

    1 תגובות   יום שישי , 1/11/13, 06:43

    רבים ומגוונים הם אויביו של השינוי הדרוש במערכת החינוך, והשינוי הדרוש הוא אכן גדול ומקיף. זה זמן שהיא אינה תואמת את צרכי התקופה. בעוד שהסביבה רוויה חדשנות והמצאתיות, גמישות וכושר התאמה, מדפסות תלת-מימד וחקר מתקדם של המוח – בתי-הספר נותרו סוכנים של זמנים עברו: שיעורים פרונטאליים, זמנים מקובעים, קבוצות קבועות, פדגוגיה של בחינות, וחוסר אוטונומיה. הפער הוא כה אדיר, שתכלית קיומו של המוסד החינוכי הולכת ומתערפלת. התלמידים חשים בכך יותר מכול, ומפלס השיעמום מרקיע לשחקים. מדוע זה קורה?


    משרד החינוך, נתחיל בו, מלבד היותו מוסד שמרני מטבעו, מפחד לקחת אחריות. הוא מופקד על מיליוני תלמידים והוריהם, ומול הצורך להזיז גייסות כה גדולים, הוא חושש לטעות. עדיף, כפי שעשה גדעון סער, להסתתר מאחורי תרבות של בחינות ומדידות, ואף שאין בה תועלת מרובה, היא מזמנת מעט סיכונים. הכרזה על הפחתת בחינות הבגרות מ-16 ל-3, למשל, היא עתירת סיכון: לא ברור שאפשר להעביר החלטה כזאת, ועוד פחות ברור מה יהיה לאחריה. מה תהיה תגובת ההורים? מה תהיינה ההשפעות הפוליטיות? ובכן, המשרד חושש, השר חושש, השנים עוברות והשינוי בושש לבוא.


    אויבם השני של השינויים בחינוך הם ארגוני המורים. הם חוששים באמת שהמורים ייפגעו, אבל יותר מכך הם מפחדים לאבד שליטה. ארגון המורים העל-יסודיים, למשל, הודיע מיד כשעלתה אפשרות לצמצום הבגרויות – שלא יסכים לה. יש לו טיעונים שונים, כאילו ענייניים, אבל הם כולם כסות לרצונו הקבוע של הארגון להחליט מה ייעשה במערכת החינוך ומה לא. לא מפליא, שהשר סער הפך ליקירו האישי של רן ארז זמן לא רב לאחר כניסתו לתפקיד: הוא נמנע משינויים (הסכם "עוז לתמורה" לא היה בגדר שינוי ממשי, אלא הסכם עבודה נוח קצת יותר). שרי החינוך מאוימים, הם אינם רוצים מהומות במערכת החינוך, ועבור שקט תעשייתי הם יוותרו לא פעם על מה שחיוני לעשות.


    האויב השלישי הם, למרבה הפרדוכס, תומכי השינויים הגדולים עצמם. גם הם חוששים מכישלונם של מהלכים  רדיקליים, שמא ייפלו על ראשם. תומכי השינויים הללו רואים את הפער הבלתי ניתן לגישור שבין בית-הספר לסביבתו, אבל אינם בטוחים שאפשר לטפל בו בהצלחה. הם שואלים, למקרה של צמצום דרמטי בבחינות הבגרות, האם התלמידים יוסיפו בכלל להגיע לבית-הספר. השאלה היא מוזרה לנוכח ידיעתם, שהביטול אינו לשם עצמו, אלא לצורך חלופה פדגוגית מוגדרת ומרתקת, שיש לה עדויות מצליחות ברחבי העולם. חלופה כזאת תכלול ודאי: למידה שואלת וחוקרת, פתיחות ליזמות, לכישורים אישיים וחברתיים, לדיונים ערכיים ממצים – עם תעודת-גמר בסוף י"ב, המשלבת מקצועות אחדים בבחינה ארצית עם הערכות בית-ספריות.


    התומכים הללו בשינוי מודאגים מאד גם מן השאלה, אם המנהלים והצוותים של בתי-הספר בשלים להתמודד עם מציאות חדשה. "באין חזון ייפרע עם" הם אומרים, ומה יבוא במקום בחינות הבגרות שיבוטלו? גם כאן התשובה הברורה, וגם זאת הם יודעים, שהשינוי דורש זמן. הכיוון האסטרטגי שאליו תפנה המערכת צריך להיות מוגדר ומוצהר מלכתחילה, זהו שינוי ברמה לאומית, אבל תהליך הביצוע יהיה איטי, מודרג ובלא לחצים. שנת 2020 יכולה להיות יעד סביר לשינוי עומק דרוש.


    "אשרי המפחד תמיד" הוא נכון עד השלב שבו הדרישה "לא לעשות גלים" הולכת ומטביעה את כולנו. הראש הישראלי אוהב דווקא לגלגל רעיונות ולהמציא פטנטים, כפי שמראה מעצמת ההיי-טק הישראלית; השאלה היא אם מערכת החינוך תשתתף בכך, או תהיה "שטח מת" ומתפורר, שצריך לשרוד אותו עד שמגיעים אל "העולם האמיתי", המרתק ומאתגר ללא תקדים בתולדותיה של האנושות. אין להניח לפוביות למיניהן להחליט עבורנו בנושא כה גורלי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/11/13 22:39:

       

       

      אויבי השינוי בחינוך הם אכן רבים: 1. הביורוקרטיה, 2. הביורוקרטיה, 3. הביורוקרטיה.... 4. הממשלה, 5. ההורים, 6. המורים עצמם...  

       

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין