לילה טוב...

לילה טוב.

הנה חזרתי.

אני רואה...

עברו כבר כמה שנים טובות מאז שיחתנו האחרונה, לא כך...?

אכן כן.

מאז היו כמה מלחמות. הייתה אפילו מהפיכה גדולה שהוציאה מאות אלפי אנשים אל הרחובות. אבל כל המלחמות נגמרות, וכל המהפכות גוועות. והכל חוזר למי מנוחות, עד לפעם הבאה...הפנס שלך, אני רואה שהוא כל פעם נכבה ונדלק.

הפנס הזה כבר זקן. גם אני...

אבל אתה אומר זאת בחיוך...

כי זו דרכו של עולם. הזקנה ברוכה כשהיא מגיעה בהשלמה. גם אם היא מלווה בעייפות הגוף.

גם אני מרגיש עייף. עייף מאוד. כאילו וזקנתי. נפשי כבר עייפה כנראה.  כשנפגשנו בפעם הקודמת הייתי בודד. זו לא הייתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה. אך היום זו בדידות מייאשת. בדידות מאכלת. אין בה שום עוצמה, או רכות. אין בה כבר דבר. סיפרתי לך אז, לפני המלחמות והמהפכות, על השושנה, וגם על ילדת הירח. ילדת הירח ליוותה אותי אז מרחוק, בעיניה,במילותיה. ואילו אני ליוויתי את השושנה מקרוב.

  אך באותו חורף רחוק התרחקנו- הזמן הגיע שנפרד, כל אחד לדרכו, כך היא אמרה לי בדיוק עם תחילתה של השנה החדשה. ואני שתקתי. תמיד נישאר חברים, כי הרי חדרנו כה עמוק זו לנפשו של זה, היא הוסיפה ואמרה, ואולי גם השתעלה קלות (כי זה הרי מה ששושנים מיטיבות לעשות). מאז היא הספיקה לעזוב כמה פעמים לארצות אחרות, את טיול הפרידה לפני שעזבה עשינו בהרי הצפון בעת המלחמה שם, אך בכל פעם שחזרה, היא כמו חזרה אליי. ואני תמיד חיכיתי, גם אם זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה בה התראינו, גם אם הכרתי וידעתי אחרות. אך אותה תמיד אהבתי, אולי כי דווקא דרכה, שלא נולדה כאן אלא הרחק, דווקא בעזרתה למדתי לאהוב את הארץ הזו, להיכנס אל מעמקי ליבה כפי שמעולם לא הצלחתי.

בפעם הקודמת שעזבה הרגשתי את אותה ריקנות מכבידה. כך במשך קרוב לשנה. וגם אל בית החולים הגעתי, שכבתי הוזה מחום גבוה במשך ימים בחדר מבודד, כשבחדר לידי מתו אנשים ויכולתי לשמוע את ההתייפחויות של יקיריהם. אבל דבר מה חמים ליווה אותי אז, בלילות הטרופים בבית החולים- קול שדיבר אליי, קול ששמר עליי. 

וכשיצאתי משם והרגשתי בריא, זו הייתה גם הנפש שהבריאה. וגם השושנה חזרה, ואנו חזרנו לטייל בהרים, ולהקשיב לשקט הגדול, שאף מלחמה לא תוכל לו.  אבל לי היה ברור שעדיף לי לשמור ממנה מרחק, לטובתי שלי. היא הרי תקום בסוף ותעזוב שוב, למקום אחר, למישהו אחר. עד הפעם הבאה... 

אבל אז היא חלתה, השושנה. באמת חלתה. מחלה גדולה, שמכווצת את לבך באימה. ואני ידעתי כי עליי לחזור. היא באמת הייתה זקוקה לי. וחזרתי. 

והיום?

היום כבר איננו ביחד. היא בסדר, השושנה. אפילו בסדר גמור. כבר אינה זקוקה לי,כנראה. היא קיבלה סכום כסף מאוד גדול, וילדתה, שהייתה קטנה כשהכרתי אותם לפני עשור, אותה ילדה חמודה שאני עצמי הייתי עמה בגידולה, מתחתנת היום, היית מאמין? כן, היא מאוד צעירה,הילדה, בעצם עדיין ילדה. אבל היא מתחתנת עם בחיר ליבה ולבה של השושנה מלא בחשש אך גם באושר.

למרות זאת כבר אינכם ביחד...?

אכן. אין לך יותר מה לחפש עמי,יקירי, היא אמרה לי השנה. באמת שאין. אתה לא באמת חי כשאתה אתי. אתה סובל. שנים כה רבות היינו זו בחברתו של זה, אבל די. אתה חייב לקום וללכת. אתה חייב מישהי שבאמת תהיה אתך, באמת תאהב אותך. אתה צריך משפחה משלך. משפחה אמיתית. כן,יהיה לי מאוד קשה להתנתק מעמך. יהיה מאוד קשה לדעת שאתה כבר לא לידי. אבל אני יודעת שזה לטובתך.  והיא אכן סגרה את לבה. וחתכה את החוט. כמה התרגלתי לריח שלה, וגם לקוצים. גם לקוצים הכואבים התרגלתי. היא הייתה הארץ שלי, ואני הרגשתי כמי שנודה מארצו. כגולה השט אל הים בספינה, בלי אופק,בלי יבשה.

ומה עם ילדת הירח?

אין לי כבר כל קשר עמה, מזה כמה שנים. המשיכה בחייה, ילדת הירח, שהייתה קוראת את מילותיי בשקיקה, ושולחת לי מכתבים מהירח שלה, מכתבים מקסימים בפשטותם על כל הילדים שהכירה וטיפלה בהם, על הילד הקטן והבודד שפוסע לו על מדרכות אפורות ועל פתקאות צהובות שלוחשות בכתב כסוף "נומי ילדה"  ועל הגשר ממנו ניתן לדמיין באופק את הים ועל אותו ילד אהוב שאומר שלפעמים שמים לו סוכר על הירח ואפשר לאכול אותו ועל עוד ילד שמביא תיק ואומר שיעשה לך קסם ומוציא ארנבת דמיונית מהתיק ואומר "ארנבת! בשבילך",  ועל כך שלכל מין של סחלב יש מין של חרק שבא אך ורק אליו ועל מילים וגעגועים ושירים ורוח קרה והרבה ים ועננים ורגליים וכפות רגליים יחפות מדי פעם וגם על הרבה רגעים יקרים עם ק` מיוחדת.

נפגשנו פעם אחת בלבד, אצלה בירח, והתרגשנו, ושוחחנו על הענקים העצובים ועל דברים שהיו פעם ואינם ועל דברים שאולי עוד יבואו ויחזרו... אבל גם זה כבר היה לפני שנים. ניסיתי לחדש עמה את הקשר,במילים. הרי היינו אך ורק ידידים טובים, ידידים למכתב,לסיפור ולמילה. אבל היא כבר המשיכה בשלה, נכנסה אל תוך מירוץ החיים. ואני באמת מבין אותה - כמה אפשר להישאר עם פתקאות צהובות,ועם ענקים עצובים... 

בעצם כל מי שפעם קרא אותי,כאן ובמקומות אחרים, כולם כבר עזבו. כולם כבר המשיכו בדרכם. רק המילים נשארו. ומילים ללא קוראים הן מילים עצובות, הן נובלות לאט לאט, כמו הפרחים אילו לא היו יותר דבורים ופרפרים בעולם.