הקשב לי בבקשה. גם אם מילותיך שרויות עכשיו בחשיכה, וגם אם נפשך לכודה באפלה, בסופו של דבר יבוא מישהו וידליק את האור. כמו הפנס שלי, שפעם נכבה ופעם נדלק. בעבר הוא היה דולק כל הזמן, אך עכשיו הוא בעצם הרבה יותר מיוחד. כי הוא מראה לנו שאחרי כל חושך בא אור.

אני חושב שיש מישהי כזו. 

 באמת?

כן,כן. איני יודע אפילו כיצד לקרוא לה, איך לכנות אותה. אולי- זו שנוגעת. כי היא באה לפתע, כמו בת קול מהשמיים, כמו רוח סערה, כמו סופת חורף נעימה, לאחר חודשים ארוכים של בצורת ויובש, ונגעה במילים שלי והעירה והאירה אותן מחדש. וזו הייתה פשוט תחושה נפלאה. כמו להיות אובד בים הגדול,במשך חודשים לאחר שנטשת את ארצך,ואז פתאום,בבוקר אחד, לגלות באופק יבשת חדשה.

איני יודע מתי הייתה הפעם האחרונה בה חשתי כך, אולי מעולם לא. היא כמו פרפר נפלא שמאביק את הפרחים ומחייה אותם מחדש, כך היא מחייה מחדש את מילותיי, וגם את לבי. נראה שגם לה יש נפש זקנה ועייפה, אבל היא כולה מלאה אור, וצליל מתוק.

האם אמרת לה זאת?

אמרתי לה,בוודאי. לא יכולתי שלא. נדמה לי שהרעדתי את ליבה. אבל הוא בכל זאת נתון למישהו אחר. והדבר המעציב אבל היפה ביותר שזהו מישהו שבאמת זקוק לאהבה. ואדם שבאמת זקוק לאהבה,וגם מוכן להעניק אותה, הוא אדם יקר ללב. בדיוק כמוה. אני חושב שאין כאן טעם להילחם. עדיף לוותר.

אין אהבה שאפשר להילחם עליה. אהבה אינה יכולה להתקיים היכן שמתקיימת מלחמה, מדובר בשני דברים המבטלים זה את זה. וגם אין אהבה שמוותרים עליה, כי אין אהבה שמחזיקים בה בכוח. בדיוק כפי שאינך יכול להחזיק פרפר בידיך. אתה רק יכול להיות כה נעים,לא רק עבורו,אלא גם עבור עצמך, שהוא כבר ירצה להתקרב אליך מעצמו, בדיוק כפי שעושים הפרחים...

מעולם לא חשבתי על זה כך, אבל אתה כנראה צודק... כמה הייתי רוצה להיות פרח כזה, ולו ליום אחד. מילותיי אפילו מביאות דמעות לעיניה, פעם אחר פעם, איני סבור שזה קרה עם אף קורא אחר שלי, גם אם הם אהבו והתרגשו לקרוא.

 אולי זה בדיוק העניין...

מה?

אתה מביא אותה לדמעות. זה באמת נוגע. אבל הוא אולי גורם לה לצחוק. וזה הרבה יותר חשוב... הפרפר יבחר בפרח שמביא אותו לצחוק, ובכך אולי לשכוח את הכאב, ואת העובדה שהוא חי רק לזמן קצר בלבד.

כן, גם על זה לא חשבתי... אם כך, כדאי שאמשיך בדרכי. למרות שכבר באמת עייפתי מהדרך. אני מאוד רוצה כבר לשבת בצד ולנוח, ולתת לרכבת להמשיך בדרכה, ולהביט אל כולם מתרחקים והולכים, ולמצוא את עצמי לבד, לצד המסילה,רוח נעימה מסביבי,וכמה עצים,ושמיים כחולים עם עננים לבנים.

תראה ידידי היקר. אני כבר באמת זקנתי, חיים שלמים ראיתי ועברתי. פגשתי אנשים יקרים, נפרדתי מאנשים יקרים, התאכזבתי,כעסתי,התייאשתי ואהבתי. אוי,כמה אהבתי. אני זוכר שסיפרתי לך אז, באותו ליל חורף עתיק וקר, על אשתי האהובה המחכה לי בבית הקברות, ואתה היית סבור שאני מדבר על מצבה, ואז סיפרתי לך שהיא חיה לגמרי, ואנו פשוט עשינו לנו מין מנהג, לטייל בבתי קברות, להביט על המצבות, לדמיין את השמות החרוטים עליהן, את האנשים שהיו. אין טיולים יותר שקטים מאלו... הו הו. 

כן, וודאי שאני זוכר. אתם עדיין מטיילים כך?

 כבר לא, היא באמת נפטרה. מחכה לי, אבל הפעם אכן מתחת למצבה.

אני כל כך מצטער לשמוע.

אבל זהו טבע העולם. וכן, מאז שעזבה אותי אני עצמי הולך ומזדקן מיום ליום. הולך ונמוג. וגם זהו טבע העולם. בקרוב תגיע שעתי, כי יודע אני שאי שם, לא במקום עם שם או אפילו עם משמעות, אבל אי שם היא ממתינה לי. איני מביא עליי את השעה הזו, אני פשוט ממתין לה בדממה.

ולכן אומר לך שוב את מה שאמרתי לך באותה שיחה נעימה ורחוקה, באותו ליל חורף קדום,לפני היות המלחמות והמהפכות. אומר לך שוב להמתין. להמתין לזו שנגעה בלבך, או להמתין לשעתך. או לכל דבר נפלא אחר שתורו להגיע. חדל מלחשוב מדוע ולמה עליך להמתין. פשוט המתן.

"פשוט להמתין, ללא תזזית, ללא מאוויים, כמעט ללא הוויה... התענג על הבדידות, אהוב את הגעגועים, חוש בהם, למד אותם ואל תדאג......השלווה כבר טמונה בתוכם, ההשלמה כבר מצויה בגרעין הווייתם. למד להמתין את עצמך, את ישותך, בדיוק כפי שיער עצים מפוחם שנשרף יודע להמתין לעלה הירוק הראשון שיצמח מתוכו. בדממה הוא ממתין, במתינות אינסופית, סופות החורף מכרסמות בו ורוחות הקיץ החמות מצהיבות את אפרו, וכך עוד חורף ועוד קיץ, מסתיו אל סתיו ומאביב אל אביב, גזעיו וענפיו הצרובים ממתינים. המתן להם כי בסופו של דבר הם ישובו, כי כל אחד מאיתנו טבעי לו שישוב לבסוף אל הגרעין ממנו צמח, שונה אומנם, בוגר יותר, מבין יותר, אבל תמיד שב."

אלו היו מילותיך אליי, הן שמורות עד היום כאן ברשימה בצד. בסיפור ושמו פנס הקסם, הן גם ליוו אותי בעת מסעותיי בארץ הצפון בעת המלחמה...

 הרשה לי לגלות לך סוד יקר, ידידי היקר. פעם, לפני שנים רבות מאוד סיפרתי לך כי אני,שומר הלילה, שומר בלילות הקרים על כל היצירות של כל האנשים הבודדים, במרחבי הרשת הגדולה והמופלאה הזו. אך למעשה, ונראה לי שכבר הבנת את זה בעצמך, אני שומר אך ורק על יצירותיך שלך, על סודותיך ואהבותיך. אני שומר על המקום הזה כאן, בדיוק כפי שלשושנה,לילדת הירח ולזו שנגעה בלבך יש גם את שומרי הלילה שלהן, אולי שומרות לילה, וכך לכל אדם שנוגע באחרים.

קונמוודור, כך אני קורא לך, כמו גם לזו שנגעה בלבך, כמו גם לכל האחרים שפגשו בך בעבר, שאתה נגעת בהם או הם בך.

קונמוודור. לא, זו לא מילה עתיקה, הא הא. זה פשוט נוגע,או נגיעה, בספרדית. קצת התאהבתי בשפה הזו לאחרונה. אשתי האהובה דיברה בה בילדותה, ואני מעולם לא הצלחתי ללמוד אותה לצערי. אבל כמה מילים אני יודע, וזו הייתה הראשונה.

קונמוודור. כמה יפה זה נשמע. הייתי רוצה לספר לה את זה, את מה שסיפרת לי עכשיו.

היא כבר יודעת.

איך...?

היא כאן. אינך חושב...? היא כאן,מלווה אותנו בשיחתנו. כאן מעלינו. קוראת מילה במילה, בשקט,בדממה. אתה בעצמך אמרת שהיא זו המחייה את מילותיך. מחיית המילה והנפש. וגם אני חלק בלתי נפרד ממך, גם אותי היא מחייה.

וגם אם היא לא כאן ממש עכשיו, היא תהיה. מתי שהוא היא תהיה. היא חייבת להיות. היא קונמוודורית אמיתית, אם כך היא הצליחה להחיות אותנו מחדש, אותי,את פנס הקסם החצי עובד שלי. היא קונמוודורית בנשמה, אם היא הצליחה להחזיר אותך לכאן, לאחר כל כך הרבה שנים. וקונמוודורים אמיתיים אף פעם לא באמת עוזבים, הם תמיד נוכחים, עמוק בלב. 

תודה רבה לך,שוב תודה. אתה מלווה אותי עם הפנס שלך כבר כל כך הרבה שנים, איזה טוב היה לפגוש בך שוב. אני רק מקווה שתהיה כאן כשאחליט לחזור בפעם הבאה.

-גם אם כבר לא אהיה, תמיד תוכלו להחיות אותי שוב. זכרו, אתם קונמוודורים, זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה מה שבאמת חשוב... :)