מה זה לֵיצָנוּת רֶפוּאִית?! "המילים 'ליצנות רפואית' נשמעות כמו הפכים. ליצן נתפס כעושה 'שטויות' ו'קונצים' למיניהם", "רופא, לעומת זאת, נתפס כאדם רציני, אקדמאי ובר סמכא. המטרה שלנו היא להוכיח שאין כאן הפכים. שהרפואה יכולה להיעזר ביכולות ההומור והצחוק שאותם הליצן מביא איתו בשפע". בכל פעם שאני מרצה בנושא ליצנות רפואית. הרצאות בכנסים, הרצאות בחוג בית, הרצאות בקיבוצים, הרצאות למורים... שואלים אותי מה זה לֵיצָנוּת רֶפוּאִית?! ראשית אני שואל את הקהל : "האם מישהו מכם, חס וחלילה, מתאשפז יום אחד בית-חולים, האם הוא היה רוצה שליצן רפואי יגיע אליו!?" בכל ההרצאות שבהם הופעתי כולם עונים: לא! ואז אני מתחיל למסביר את דרכו של הליצן הרפואי: כשמישהו מאושפז בית -חולים. דבר ראשון נלקחת ממנו את השליטה, אומרים לו באיזה חדר לשכב, באיזה מיטה, תתן שתן! בוא לבדיקת דם! בו לצילום!.. ועוד כהנה וכהנה פעולות הכרחיות בהן אין לבן-אדם המאושפז שליטה. פתאום משום מקום בלי הכנה מוקדמת מגיע, ליצן, כן ליצן תחילה הוא מסתובב במסדרונות המחלקה. וזה לא נראה הגיוני. מה הבן אדם מן הישוב יחשוב ברגע הראשון. "אההה..! בטח יש פה ילדים, בטח למישהו יש יום הולדת..." וכשהליצן פונה למאושפז, גבר, אישה, ילד, ילדה ושואל : (אם זה במילים ואם זה בפנטומימה) "האם אני יכול להיכנס לחדר?" החולה, המאושפז יכול להגיד, כן! ויכול להגיד, לא! והנה לכם הפתרון בשלב הזה. בשאלה התמימה הזאת הליצן הרפואי החזיר למאושפז סוף, סוף את השליטה. תחשבו על זה ליצנות בשיא הרצינות "ליצנות רפואית היא לא עוד 'גימיק' ", אומר שלומי אלגוסי "מדובר במקצוע. ולא כל ליצן הוא ליצן רפואי. דמות הליצן כפי שאנחנו מכירים מופיעה על במה בפני קהל שבא לצפות בו. לעומת זאת ליצן רפואי בא לצפות בקהל, לפעמים קהל אחד. לפעמים שניים וקצת יותר. אני צריך לגרום לחולה לרצות בי. אני צריך ליזום את הצחוק, לגרות את המאושפז לשתף עמי פעולה ולדלג על מחסומי הסיטואציה הלא נעימה והמקום שאינו מהווה כר טבעי ל 'צחוקים' ". שלומי מתייחס בשיא הרצינות ובכל כובד הראש לתפקיד. "איך אני יוצר קשר עם הילד, את שואלת? קודם כל, אני מגלה רגישות. לא מתפרץ סתם כך לחדר. לא יוצא מתוך נקודת הנחה שהילד ירצה בנוכחותי. אני מבקש ממנו רשות להיכנס לחדר. אני נותן לו להכתיב לי את ההתנהגות ומאפשר לו להפעיל אותי. במשחק הזה, הוא קובע את הכללים. אם הוא מתעייף מנוכחותי, אני יוצא מהחדר. אם הוא אומר שהיום הוא לא רוצה אותי, אני לא כופה את עצמי עליו. צריך לזכור שבמצב הרגיש בו נמצא חולה, יכולה בדיחה אחת שלא במקום, או משפט אחד 'לא לעניין', להרוס משפחה שלמה". "שלומי הגיע לכאן בפעם הראשונה לפני שנתיים", (יוני שנת 2,000) מספרת גילה לביא, אחות אחראית מחלקת ילדים בבית החולים "אסף הרופא": "ביומו הראשון כאן, כאיש מקצוע\ליצן רפואי במחלקת הילדים, אמרתי לעצמי: (נימה של לעג) 'רק זה מה שחסר לי כאן במחלקה...' היום אני אומרת: (נימה של הערכה) 'רק זה מה שחסר לי כאן במחלקה!'" אם לשפוט לפי הפעילות של שלומי בימים בהם הוא נמצא, שלוש פעמים בשבוע כפול ארבע שעות במחלקת ילדים, ופעם אחת במחלקה אונקולוגית מבוגרים, הוא אכן חסר כאשר הוא לא שם. מהרגע שדמותו של הליצן שלו נכנסת לשבילי בית חולים ומדדה אל תוך בניין מחלקות הילדים ופוסעת לאט, לאט אל מסדרונות מחלקות הילדים ומשם לחדרי הילדים. הצוות הרפואי, אנשי המנהלה, השומרים, המנקים מחייכים, משהו משתנה באווירה שמיד הופכת להומוריסטית וקלילה. ופתאום אפשר לצחוק בעבודה ולא להזדהות לרגע עם הכאב והצער של כל המשפחות. כשיש הומור וצחוק כולנו יכולים לעבור את יום העבודה המפרך בקלילות ובהנאה. ביום שהליצן הרפואי לא היה בשטח היינו יכולים להרגיש את אווירת הקדרות השוררת במקום. כששלומי מגיע מחכה לו תוכנית עבודה. בחדר מספר 4 צריך לגרום לילד לרדת מהמיטה. בחדר מספר 6 יש ילד שלא מוכן להיבדק. בחדר מספר 7 יש ילדה קטנה שפוחדת נורא ובכתה כל הלילה. בחדר 9 שוכב ילד שלא נותן שתן. מצויד בהוראות האחות האחראית, ובלי כל ידיעה על מצבם הרפואי של החולים, יוצא אלגוסי ל"עבודת השטח". @ בכוונה אתה לא מתעניין במצבו הרפואי של הילד ומתעלם מהאבחון שלו? "כן. אותי מעניין הילד כמו שהוא ברגע הנתון. אני משתדל להעניק את המיטב שבי, וזה לא משנה אם הוא סובל מבעיות בכלי הדם, מסרטן, או מכוויות". "אני קובעת לשלומי את סידור העבודה לפי מצב הרוח של הילדים ולאו דווקא לפי מצבם הרפואי. יש ילדים בודדים במחלקה, שאין להם משפחה תומכת ואין להם חברים. יש ילדים שפוחדים מאד מהאשפוז וכדומה", אומרת לביא. עם זאת, שלומי תורם מאד לתהליך הרפואי. ד"ר שי פינטוב, מנהל שירותי רפואה משלימה במרכז הרפואי "אסף הרופא", היה זה שקישר בין אלגוסי לבין מחלקת ילדים בבית החולים. "את שלומי יצא לי לפגוש בהרצאה בתחום ההומור והצחוק. ומשם הדרך הייתה קצרה..." הוא מספר לנו על ילד שסבל מ"שיתוק היסטרי". כלומר: שהפסיק ללכת בגלל סיבה היסטרית ולא בגלל סיבה רפואית. הבדיקות כולן העלו שאין כל סיבה רפואית להימנעותו מהליכה. אלגוסי הכין לו כלבלב מבלונים, הצמיד לו קולר והוביל אותו בחדר. הילד הקטן רצה גם הוא להוביל את הכלבלב הבלונים, ומבלי משים הוא גלש מהמיטה והסתובב בחדר, שוכח לחלוטין מפחדיו ומהימנעותו ללכת. "ההשפעה שיש לשלומי על ילדים היא לא תיאמן", אומר ------, יו"ר עמותת (השם שמור אצלי בראש) המממנת את עבודתו של אלגוסי בבית החולים והוא מספר לנו על גילי. כמה ימים אחרי שקנו לה ילקוט ולפני שנכנסה לכיתה א', התאשפזה גילי שוב בבית החולים. שוב, כתבנו, כי בשנות חייה המעטות ידעה גילי ("את צריכה לראות איזו מותק של ילדה") הסובלת ממחלה גנטית קשה, ימי אשפוז רבים וקשים. במקום לשרבט בכתב עגול "שלום כיתה א'" חוברה גילי למכונות ומצבה הלך והתדרדר, עד שהיא הפסיקה לגמרי לתקשר עם הסביבה. לא ענתה לשאלות, לא הגיבה למגע יד, לא רימזה ולו בתנועה שהיא מבינה מה מתרחש סביבה. אפס קומוניקציה. ואז הגיע שלומי, עשה מה שהוא יודע לעשות וגילי צחקה. צחוק מתגלגל ואמיתי. כך ניצחה המימיקה את הרפואה והמפקפקים באמיתות העובדות, מוזמנים לראות אותן בקלטת הוידיאו השמורה עם אנשי "העמותה"
=3@ שפת ה'צחוקים' שלומי מגייס את האביזרים השונים בבית החולים לעזרתו. הכל בהתאם למצב הנתון ולמצב הרוח של החולה. ("חולה?" הוא כמעט נוזף בי. "אין דבר כזה 'חולה'. יש 'מבריא'. אנשים במרכזים רפואיים נמצאים בעיצומו של תהליך הבראה"). הוא מנפח את כפפות העבודה של האחיות כאילו היו בלונים, קושר בלוני הליום לעמודי אינפוזיה, מקשט במדבקות את הפיג'מה, משתמש בוילונות ההפרדה שבין המיטות כדי לעשות כל מיני קסמים. אפרופו וילון. "היה לנו ילד שסירב לרדת, לאחר ניתוח, מהמיטה. הוא פחד שיכאב לו. האחות סיפרה לי על כך ואני נכנסתי לחדר. ניסיתי ליצור עמו קשר, אבל הוא לא היה מעוניין. ואז גיליתי שקסמים מקסימים אותו. התחלתי לעשות לו כל מיני קסמים ואז נעלמתי מאחורי הוילון כדי להתכונן לעוד קסם. הוא היה כל כך סקרן לראות מה אני 'מעולל' שם, מאחורי הוילון, עד ששכח שהוא מסרב לרדת מהמיטה ו … הופ, רץ אחרי וניסה להציץ מאחורי הוילון". "אחד התפקידים המרכזיים של הליצן הרפואי הוא להפוך סיטואציה מעוררת חרדה לדבר משעשע", אומר אלגוסי ונזכר בנער שעבר תאונת דרכים, נפצע קשה מאד והרופאים נאלצו לקטוע את שתי רגליו. "הקשר בינינו נוצר מיד לאחר התאונה, עוד כשאושפז במחלקת טיפול נמרץ. הגעתי אליו פעמיים בשבוע, לחצי שעה כל פעם, לגוון לו את השהות עם כל החוטים והמוניטור וכל זה. ידעתי שעומדים להעביר אותו לכסא גלגלים, ושאלתי את עצמי איך אני מרכך בשבילו את הרגע הזה, רגע שהוא יקלוט את המשמעות המלאה של להיות קטוע רגלים לכל החיים. הוצאתי שלט 'נהג חדש' מהתיק שלי ותליתי על כסא הגלגלים. הסעתי אותו על הכסא במחלקה, והתנגשנו ב'כאילו' ברופאים ובאחיות. השתוללנו וצחקנו הרבה יחד. אני יודע שהקלתי עליו את הרגע הטראומתי של המעבר לכסא גלגלים". שלומי אלגוסי מרצה להומור, והליצן הרפואי הראשון בישראל |