כאבא לילד, יוצא לי לא פעם לעקם את האף אל מול גלריית גיבורי האגדות: האבירים הנסיכות ושותפיהם. זו הסיבה שהתחלתי לגבש רשימה אלטרנטיבית של סיפורי אגדות המבוססים על גיבורים ידועים. אחד מאותם גיבורים שברשימה החלופית הוא הלל הזקן. הבחירה בהלל היא כמובן בשל הסיפור הידוע על הנכרי שרצה ללמוד את התורה על רגל אחת. בזמן שהרב המקביל – שמאי - גרש את אותו נכרי בזעף, הלל שנה באוזניו את המשפט האייקוני שהפך עם השנים לדיבר המרכזי ביחסים בין אדם לחברו: "מה ששנוא עליך על תעשה לזולתך”.

נוכחתו של הלל קפצה שוב בעקבות פוסט שכתבתי על גאוות האנוכיות, בו סופר על המוסר החדש שמהלל את מי שמצליח לחשוב רק על עצמו – ולהתעלם כליל ממושגים ארכאיים כמו טובת האחר, וטובת הכלל. במשפט אחד פשוט הצליח הלל לתמצת את הדילמה של היחס בין כלל לפרט: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני”. ובמילים פשוטות אדם קיים קודם כל בשביל לעצמו – אבל אדם שקיים רק בשביל עצמו "מהו"?.

אפס עם כל הכבוד ל"משפטי בר מצווה" שכאלו, הם כמובן לא עילה לכתיבת פוסט. מה שגרם לי לכתוב פוסט על הילל הוא דווקא אחת הטענות התמוהות שלו: קודם נבראה הארץ ורק אחר כך השמיים. במבט ראשון מדובר ברעיון מגוחך, מעין הקצנה של המחשבה שאנו מרכז היקום, שהשמש מסתובבת סביבנו. אפס נראה לי שמאחורי התובנה הזו עומד רעיון אחר לגמרי. בשאלה מה קדם למה הארץ או השמיים, הכוונה היא מה קדם למה: ה"ארצי" או ה"שמימי”? או בדילמה בת זמנו של הילל - מה קדם למה האדם או התורה? הטענה שהלל מביא (לדעתי) היא שהאדם קדם לתורה – ובמילים יותר ברורות – התורה קיימת בשביל בני האדם – ולא בני האדם קיימים בשביל התורה.

גם אם מישהו יתקשה לקבל את הפרשנות הזו לדברי הלל, אי אפשר שלא להסכים שזו הייתה דרכו. לפני הכל צריך להזכיר שהלל היה שייך למחנה הפרושים. להבדיל מזרמים אחרים שטענו שצריך לקבל את התורה כמו שהיא, הפרושים טענו שאת התורה יש לפרש. לא עוד כלל הידוע של קודם נעשה ואחר כך נשמע. אלא - קודם שומעים, אחר כך מפרשים ורק בסוף עושים. ולהלל יש מניות בתחום הפרוש – הוא הראשון שהציג שיטות (מידות) לפירוש. הפירוש על פי הלל לא נועד להאדיר את כוחו כסמכות שמייצגת את האל (כפי שנוהגים רבנים בני ימינו). הייתה לו מטרה אחרת. להתאים את התורה למי שמשתמש בה ובמילים אחרות להקל. עד כדי כך הייתה חזקה הנטייה של הלל להקל, עד שהמונח "בית הלל" הפך לשווה ערך למי שנוטה להקל.

הלל לדוגמה שינה לגמרי את פני השבת. עד הלל השבת נחשבה ליום חמור סבר מלא איסורים: אסור לשדך, אסור ללמד, אסור לנחם אבלים, אסור לבקר חולים (גמרא מסכת שבת יב) אפילו אסור לדבר. הלל התיר כל זאת ולא רק זאת: ניתן ההיתר של פיקוח נפש, ניתן היתר ללמד אומנות, ניתן היתר ללכת לתאטראות ולקרקסים (מסכת שבת קנ"א), ואפילו הותר לרחוץ בנהר – לשם התענוג. למעשה ההגדרה של שבת כיום טוב מקורה בפירוש המקל של הלל ותלמידיו. אפשר לשים על כף המאזניים את כל ההפגנות האלימות, את כל התקנות נגד בתי עסק, את הפקחים, את האיומים על הגיהנום ושאר ההשתדלויות של גאונים בני זמננו לטובת השבת, ובצד השני את אחת מתקנותיו הזניחות של הילל – וברור לאן המאזניים יטו.

והנה דוגמה עוד יותר מוזרה. הלל ויריבו שמאי התלבטו בשאלה כוראוגרפית – איך רוקדים לפני הכלה? שמאי אומר צריך לראות את הכלה כפי שהיא. הלל לעומתו טען שתמיד צריך לראות בה כלה יפה וחסודה. (מסכת כתובות יז) אבל מה לעשות שלפעמים הכלה היא לא כל כך יפה ואפילו לא חסודה? הרי התורה אוסרת עלינו לשקר, נטען כנגדו. וכאן עולה ההנחה המעניינת של הילל – יותר חשוב לא לפגוע בחתן ובכלה מאשר להקפיד על אמירת אמת. יותר חשוב לעשות טוב לבני אדם מאשר למלא צו כלשהו. או אם נחזור למשפט המפתח "מה ששנוא עליך על תעשה לזולתך זוהי התורה כולה והשאר פירוש. לך ולמד”.

אפס גם הלל שאחת מתכונותיו הידועות הייתה ענווה שכח את עצמו פעם והחל להתגאות, ובאותו אקט של יוהרה הוא לקה בשכחה. על כך נקבע הכלל במסכת פסחים "כל המתייהר אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו". או לחילופין במסכת עירובין "כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו", והשאלה היא כמה גדולה וכמה חכמה יש באותם אלו המכנים את עצמם גדולים, גאונים וחכמים. לו היו בימינו 50 או 40, או עשרים, או חמש, או אפילו הלל אחד לרפואה בכל המגזר האורתודכסי?