חורף.

חורף היה התקופה האהובה עלי ביותר. להעיר את המעילים משנת הקיץ. להלביש מחדש את שמיכות החורף בבגדים חדשים. לברך את הקור, לצחוק את הגשם. כל שנה. כל השנה, חיכיתי לריח הזה של החורף. לכל מה שהיה מביא עימו. לחום הקפוא הזה. כל שנה, שכשהחורף שלי עוד היה משחק במחבואים ומתחיל להראות סימנים של מגיע לא מגיע, אני הייתי מתמלאת באושר בלתי ניתן לריסון.  

אני כבר לא אוהבת את החורף.

לא את החורף הזה. ולא את אלה שיבואו אחריו. האמת, אני כבר לא יודעת מה דעתי על שימוש גורף בטרמינולוגיה של המונח "אוהבת" בכלל, אבל זה נושא לטיפול ארוך, כואב ויקר.  

החורף הזה בעצם, הוא רק הרקע של הציור שלי. מעין אַשַם תורם ותו לא. שעיר לעזאזל. הבועה הפרטית שלי לא קשורה אליו בכלל. אבל הוא שם. צובע הכל ברקע אפרורי, קר, מכביד וכל כך קל לשנוא אותו, מכוח האנרציה...אז הלכתי על זה.  

חלמתי אחרת.

 אני מאמינה גדולה באהבה. לפחות פעם הייתי.

פעם אפילו מאוד האמנתי שדבר כזה יכול ממש להצליח. עד כדי כך הייתי מלאת אמונה, שנטעתי בתוכי שני זרעי אהבה קסומים, שפרחו וגדלו ומפיצים אורם אל תוך העולם הזה.

עד כדי כך האמנתי שאהבה היא הדרך היחידה ללכת בה, שיצרתי פיסת יקום שלמה שתאמה את השקפת העולם הזו ונותרה כעת תלושה מכל שורש ממשי להיאחז בו.

שניים. שניים קסומים, רכים וזהובים. אהבותיי היחידות. כל חיי. כל כולי. שניים שהם אני. תמימות טהורה מלאה באהבה אינסופית.

שניים שהם השתקפות של אותה אהבה אליה כיוונתי, כשהריתי אותם. כשנטעתי אותם בתוכי. מחבקים. מכילים. ממלאים. פוקחים עיניים סקרניות לעולם ולומדים את כל מה, שאמא מלמדת יחד עם כל מה, שאמא כל כך מפחדת שהם ילמדו. החיים שלי. לטוב ולרע.

חלמתי אחרת. להם ולי.  

דומה כי אף אחד כבר לא עושה דברים בצורה נורמאלית יותר. להכיר, להתאהב, להביא ילדים.

נורמאלי זה פאסה. אני חושבת שאפילו שמעתי על זה שיר חדש ברדיו.  

חולמת חלומות מטופשת שכמותי. שוכבת על הגב ברגע נדיר של שקט.

רואה עולם הפוך, מחייכת מהאירוניה וחושבת שברגע שתקומי הכל יתיישר חזרה, כי ככה לימדו אותך בבית.

כשאת קמה, לתדהמתך, כלום לא משתנה.

העולם נשאר הפוך ילדה. דברים משתנים.

אולי גם את.  

זה בסדר להאמין באהבה. רק תעשי את זה בשקט. שלא יאשפזו אותך.  

נורמאלי זה פאסה. 

גם חתונות.

כנראה גם חורף.  

תלבישי טוב טוב את הקטנים. שלא יתקררו.

גם לעצמך אל תשכחי לשים מעיל.  

"מה עם הלב?" את שואלת...

פה כבר לא יעזור מעיל ילדה.

הניחי לו.