כותרות TheMarker >
    ';

    החיים יפים


    בצידו האפל של הירח,
    חיים אנשי הצללים בדממה.
    איש קולם אינו שומע,
    מושפלים עד אדמה.

    אך בלילות של ירח מלא,
    בין חושך לחמה,
    זאב בודד בשמם קורא,
    זועק אל..
    השממה.
    ***
    כול הטקסטים, השירים והסיפורים בבלוג מקוריים
    ***
    כוכבים, יש רק בשמיים...
    ***
    אשמח לתגובות

    כול הזכויות שמורות
    צוריאל צור

    0

    בצורת.

    12 תגובות   יום שני, 4/11/13, 16:13

     

    ''

     

    בצורת

    מאת: צוריאל צור.

     

     

    אמנם הדשא של השכן, היה צהוב יותר...

    אך הוא לא ראה בזה נחמה .

     

    חואן הביט אל השמיים, 

    ענן בודד, אפור, קטנטן ועקר, שוטט בשמיים ללא מטרה.


    הוא הוריד מבטו אל הקרקע, 

    ערוגת הפרחים הייתה שוממה ומוזנחת ועץ האבוקדו היה מאובק ועליו כמושים.

    עונת הגשמים החלה רשמית לפני חודשיים  ואף טיפת גשם לא ירדה  עדיין.

    למעשה, הגשם האחרון ירד שבוע אחרי קרנבל "יום המתים".


    מרסדס המכשפה הזקנה של הכפר שגילה היה עתיק כמו הירח,

     אמרה שהכול בגלל האנרגיות הרעות של בני האדם אשר גורמים לכדור 

    הארץ להתחמם.


    חואן הביט שוב למרומים,

     "אדיוס סנטוס" הוא מלמל והצטלב, "עשה שירד גשם במהרה" הוא ביקש .

    הענן הקטנטן התפוגג ונעלם..

     והשמש הכתה על ראשו ללא רחמים.


    הוא מחה את זיעתו בכף ידו שהייתה גדולה, קשה וסדוקה כמו חלקת אדמתו

    ולחלח את שפתיו היבשות בלשונו.

    ראש הכפר, אסר על השימוש במים להשקיית הגינות והוא הביט 

    בצער על שרידי הכריזנטמות היבשות בגינתו שידעה ימים יפים יותר.

    ***

    נכנס אל ביתו הדל והפעיל את המאוורר הישן.

    חואניטה הייתה בעבודה והוא מזג לעצמו כוס גדולה של מוחיטו קר להתרענן.  

    הוא בהה בעצב בצמחי האגבה הענקיים שנשקפו מחלון ביתו ובפריחת

     הקקטוסים ששרדו את כול תהפוכות מזג האויר והעריץ את יכולתם

    להסתפק במועט.

     

    אפרופו מועט, 

    הוא הביט בקנקן המשקה שעל שולחנו וסיים את שאריתו בלגימה אחת.

    היום היה יום חג ובערב יתקיימו חגיגות ברחוב המרכזי של הכפר.

    הוא הביט בתמונתה של חואניטה אשתו האהובה שהייתה תלויה על קיר

    המטבח.

    היא הייתה בשלנית דגולה במקצועה  וטעמו הערב לחיך של בישוליה, נודע 

    לתהילה בכול הכפר.

    היא מלאה את הבית בתבשילים לרוב אך דבר אחד היה חסר בו..., ילדים.

    רחמה היה עקר כאותו ענן בודד שהתפוגג בצהרי היום.


    עתה הוזמנה לבשל ארוחה חגיגית לאחד מנכבדי הכפר וחואן שנשאר לבדו, 

    החל להתכונן לחגיגות שיחלו בעוד כשעה.

    ***


    שריקה מסתלסלת ועליזה, נשמעה מבחוץ.

     חואן הציץ בשעונו ומבעד לחלונו,

    פרננדו השמן ופרננדו הרזה שני חבריו הטובים עמדו מחויכים ונופפו לו לשלום.

     "היי אמיגוס", הוא נפנף לחבריו שקראו לו להצטרף אליהם.


    לבוש במיטב מחלצותיו יצא דרך שער העץ החורק, מבהיל זוג עורבים שעמדו

     על ראש דחליל הגינה.

    "דחליל דה מי קולו" רטן חואן על יציר כפיו שלא מילא את ייעודו והתנחם

     בעובדה שממילא אין על מה לשמור.


    "הי חואן, לא לכעוס, חג היום" קרא השמן בעליצות.

     ואילו הרזה שלף בקבוק טקילה משובח מתחת לפונצ'ו הצבעוני שלו,  נופף בו 

    וקרא: "לשמן ולרזה - הרבה אלכוהול...  ובגינה של חואן – רק חול וחול "

    שלשת האמיגוס, צחקו בקול רם והחלו לצעוד אל הרחוב המרכזי של הכפר.

    **

    הרחוב המרכזי קושט במנורות צבעוניות ותושבי הכפר מילאו אותו לבושים 

    בגדי חג, מסתובבים בין דוכני האוכל ומברכים איש את רעהו לשלום.

    חואן ושני הפרננדואים, ישבו על ספסל עץ ברחוב מילאו כוסותיהם בטקילה 

    וצפו במתרחש.

    להקת  מריאצ’י של  זמרים ורקדניות בתלבושת מסורתית הנעימו לעוברים

    ושבים בשירה ומחול.


    חואן נפרד מידידיו והחל לטייל במורד הרחוב.

    מרסדס הזקנה, ישבה על כיסא נדנדה ישן וצפתה במתרחש בעיניין תוך שהיא 

    מלטפת באצבעותיה הגרומות את גבו של צ’יצ’י החתול שישב על ברכיה.

    חואן בירך אותה לשלום בניד ראש והיא החזירה לו הנהון בחיוך חסר שיניים.


    במורד הרחוב, קבוצה קטנה של ילדים יתומים מהמנזר עמדו וצפו מרותקים 

    באורגן רחוב גדול ועתיק שהשמיע שירי עם מקסיקניים ישנים.

    חואן התקרב אל החבורה והאזין למוסיקה שבקעה מהאורגן, 

    היה זה שיר עצוב וישן  על געגועיהם של נער ונערה שאהבו אחד את השנייה

     אך נאלצו להיפרד כאשר משפחת הנערה היגרה לארצות הברית.

    צלילי האורגן, גרמו לו להרגיש געגוע עמוק לחואניטה ומראה היתומים, 

    גרם לו לצביטה גדולה בלב.


    ''

     

    “היי צ’יקיטה, קומו סטאס ?”

    הוא פנה לילדה קטנה בשמלה לבנה ושיער שחור שהיה קלוע בשתי צמות 

    עבות.

    היתומה הקטנה העיפה לעברו מבט חטוף, חייכה ומיהרה להביט מרותקת אל 

    הבובות המרקדות לקצב המוסיקה בחזית האורגן.

    “איך קוראים לך ?”  שאל אותה.

    “כרמליטה” ,

      ענתה לו מבלי להסתובב.

    “היי כרמליטה, רוצה לראות איך הקסם הזה עובד?” שאל אותה.

    כרמליטה הנהנה בראשה לכן. וחואן קרא לה לבוא אל אחורי האורגן.

    שניהם הביטו בסניור פדרו שעמד על במה קטנה מאחורי האורגן והטעין 

    אותו בכרטיסיות מנוקבות שכול אחת מהם הייתה שיר שונה שהופעל 

    על ידי מנואלה שסובבה בידי בנו הגברתן.


    “המנואלה מפעילה את הבובות ואת הקלידים לפי החורים בכרטיסיה”,

     הסביר פדרו החביב לכרמליטה שהביטה בנעשה בעיניים משתאות.


    ''

     

    -“אדיוס צ’יקיטה” 

    נפרד חואן מהילדה הקטנה שפדרו נתן לה לבחור שיר חדש מערמת

     הכרטיסיות.


    -“אדיוס סניור” 

    נופפה לו לשלום והביטה בו מתרחק במורד הרחוב.

    **


    חואן הציץ בשעונו, הוא חיכה שאשתו תסיים את עבודתה ותצטרף אליו 

    למופע הזיקוקים שיחל עוד מעט.

    הוא חיפש את מוכרת הפרחים  כדי לקנות זר ורדים אדומים בשילוב גיבסנית 

    לבנה, הצירוף האהוב עליה.

    ואז נתקלו עיניו בכרמליטה הקטנה שעמדה ליד מוכר הגלידות ולטשה

    עיניים משתוקקות אל המעדן המתוק ממנו זכתה לאכול רק לעיתים נדירות.


    חואן נאנח ופשפש בכיסיו.

    הוא שלה את שקיק המטבעות ורוקן את תוכנו אל כף ידו.

    15 פזו’ס היה סכום המטבעות והוא יעד אותם לקניית הפרחים לחואניטה

     יקירתו.

    הוא החזיר אותם לשקיק.


    כרמליטה עדיין עמדה ליד מוכר הגלידה, מביטה כיצד הוא ממלא גביעים

     בגלידה, יוצר תלולית לבנה של ואנילה מתוקה שבקודקודה דובדבן אדום.


    היא ליקקה את שפתיה..


    חואן הקפיץ את שקיק המטבעות בכף ידו, כמו אומד את משקלו.

    הוא המשיך להביט בילדה הקטנה, חוכך בדעתו תוך סילסול שפמו השחור

    העבות שקצותיו היו מחודדים כעפרונות.


    “פעמיים גלידת ואניל בגביע הכי גדול ואקסטרא דובדבן !”

    פנה חואן למוכר ושפך את תכולת השקיק על הדלפק.


    “היי צ’יקיטה, היום הוא יום המזל שלך”

    פנה אליה ונתן לה את אחד מגביעי הגלידה.

    “מוצ’ו גרציאס סניור”

    ענתה לו, החזיקה את הגביע בידיה ונתנה בו עיניים שואלות.

    “תיכף הגלידה תתחיל לנזול” הוא צחק “תתחילי לאכול”.

    והיא, כמו רק חיכתה לאישורו התנפלה על הגלידה ברעבתנות ותאוותנות

    מכתימה את פניה השחומות בואנילה לבנה.

    **


    חואן החל להתקדם חזרה במעלה הרחוב מתענג על הגלידה המתוקה,

    על מוזיקת הרחוב ויותר מכול, על ההרגשה הטובה שעשתה לו הכרת התודה 

    הגדולה על פניה הקטנות והקורנות מאושר של היתומה הקטנה בעת שקנה

     לה גלידה.


    רעמי הזיקוקים, החלו להשמע והוא החיש את צעדיו אל הגבעה שם החלו 

    להיאסף אנשים לתצפית על הזיקוקים.


    בדרך לשם, ראה את שני הפרננדואים, ישובים עדיין על אותו ספסל  עץ ישן, 

    ישנים שנת ישרים.

    נשענים איש אל ראש רעהו ומנסרים את חלל האויר בנחירות אפיים סוערות

    כשבקבוק הטקילה הריק, מתגולל תחת רגליהם.

    חואן חייך והחל לטפס אל ראש הגבעה.

    **

     


    היא עמדה שם, על קו הרקיע.


     קומו לה לונה.


    יפה, בשמלה לבנה וצמה קלועה וחייכה אליו.

    נראתה כמו נסיכה קסומה מסרטי אגדות, שמלתה מתבדרת קלות ברוח.

    וזיקוקים צבעוניים ככוכבי תעתועים הנאחזים לרגע באויר ונמוגים, שיוו לה

     הילה של קסם ומסתורין.


    “סיאליטו לינדו”, לחש לה.


    הוא ניגש אליה בלי לומר דבר, אחז בכף ידה ושניהם צפו במופע הזיקוקים 

    המרהיב.


    לפתע, חש בכף יד קטנה האוחזת בכפו הפנויה.

    הוא הביט בה..

     והיא, הביטה בזיקוקים מהופנטת.

    הוא לא אמר דבר,  רק חייך אליה כשהביטה בו לרגע קל במבט בוטח ..

    וחזרה לצפות בזיקוקים.

     


    בזוית העין, ראה את צלליתם השחורה של מרסדס הזקנה וצ’יצ’י החתול,

    עומדים בראש גבעה סמוכה,  על רקע ירח עגול, צהוב ומלא כמו כיכר גבינה.

    הוא יכל להישבע שהוא רואה אותם מחייכים..


    רעמי הזיקוקים החלו לדעוך, ואז נשמע רעם גדול וחזק.

    חואן אחז בחוזקה את שני כפות הידיים הנשיות שהיו בכפותיו..

    הוא נשא עיניו למרום,

    טיפות גדולות וחמות של גשם ראשון ירדו על פניו, 

    שוטפות את אבק הדרכים ותלאות היום.

     


    חואן הביט שוב לגבעה הסמוכה,

    הזקנה והחתול נעלמו.. ורק ירח צהוב עגול ועתיק עמד ברקיע שומר סודות.


     הביט אל הקרקע,

    רגבי האדמה הסדוקים שתו בצמא את טיפות הגשם .

    הוא חיבק את האישה והילדה וידע כי,


    זוהי תחילתה של תקופה מופלאה...

    ***

     

    ''

     

     - Harvest Moon

    בביצוע מכושף של קסנדרה ווילסון.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/11/13 16:58:
      שוב תודה .. :))
        14/11/13 04:34:
      עושה חם בלב!
        8/11/13 09:08:

      אווירה מעניינת בסיפור ,צבעים וריחות לא מכאן,

      מוזמן בשמחה לקרוא סיפורים בבלוג שלי.

      http://cafe.themarker.com/user/450651/

       

       

        7/11/13 23:23:
      תודה על הסיפור הקצר והשיר המתנגן ברקע ... (:
        6/11/13 17:10:

      תחילתה של תקופה מופלאה.. טוב שחזרת. כתוב נפלא!

        6/11/13 17:01:
      תודה על הסיפור :)
        6/11/13 12:22:
      תודה רבה לכם :))
        5/11/13 11:14:
      יופי של כתיבה. מתאימה לרומן ארוך יותר מאשר לסיפור קצר.
        5/11/13 09:21:
      אתה כותב כמו תמונה בקולנוע והסרט יפה (מרסדס לא משו... :)) ) http://www.youtube.com/watch?v=dZG8S0o-P6g יום טוב:}
        4/11/13 21:39:
      לא סתם נאמר:"ילדים הם ברכה"
        4/11/13 21:19:
      נפלא...וטוב שחזרת אלינו :-)))
        4/11/13 17:19:
      מה שכף יד קטנה יכולה לעשות. וגם השיר הזה, שאהוב לי במיוחד :)