במצב נתון, ויכוח או קונפליקט, לכל אחד מהצדדים הנאראטיב שלו, כל אחד חש שהוא צודק יותר מהאחר. 
מצבי משבר, מקומות עבודה ועסקים ואפילו מצבי יומיום בנאליים, מזמנים לנו צמתי קונפליקט . כשהם מחריפים, נוצר נתק, שתיקה קשה, כעסים והתבשלות בתוך עצמנו. אין מצב שמישהו יזוז מילימטר אחד לכיוון הזולת כי זה עניין של צדק, גאווה והזמן שעובר רק מעמיק את התחושה ש"אני הכי צודק ולא אוותר כי אז אצא חלש."

בסרט המיתולוגי של אבי נשר "הלהקה", מתחולל משבר שכולו נובע בגלל ענייני אגו ועלבון של מנהלי הלהקה. מכיוון שאף אחד אינו מתכוון לוותר הם עומדים לפרק את הלהקה ולפזר את חבריה בין יחידות צה"ל. עוד רגע ולהקה מוצלחת ומיתולוגית עומדת להתפרק ולהימחק ולא ברור כבר למה.
ואז מגיע אלי גורנשטיין ושובר בצעקותיו את השתיקה המתוחה : מה קרה? הוא צועק, אז שפכו עליך לבן! הנה לבן! והוא מטיח בפרצופו שלו עצמו גביע לבן אחד ועוד אחד. כולם פורצים בצחוק והמתח נשבר. גורנשטיין עומד בין כולם, פניו זולגות לבן. כולם מחבקים אותו וחשים הקלה. הלהקה חוזרת להופיע והכל ממשיך כרגיל.
גורנשטיין, ש"הלבין את פני עצמו" הופך להיות האדם המשמעותי ביותר ומעשהו המגוחך לכאורה, הופך להיות המעשה שחולל את השינוי בין להיות או לחדול.

http://www.youtube.com/watch?v=DodqcROvBvs


הרגע בו נשבר המתח השורר במעמדים רציניים וחמורי סבר, נקודת הזמן בה מגיעים להבנה כי כדאי וכיף להגיע לעמק השווה, הופך להקלה, מרכך את הסיבות שגרמו למצב, מזרים אדרנלין חדש לנוכחים והופך את המצב מתקוע למתקדם הלאה, למקומות בונים שפניהם אל העתיד.

למה אנחנו נמצאים במקום התקוע הזה?
זה קורה כי אנו שמרנים מטבענו ובוחרים במצב המוכר והידוע גם אם אנו יודעים שהוא לא עושה לנו טוב. אנחנו חשים ביטחון במקומות מוכרים גם אם הם מזיקים, הרסניים, משתקים ואינם מובילים לשום מקום. אנו פוחדים לייצר את השינוי, נקודת הראייה החדשה שבה אולי יתמוטט ויקרוס משהו מהתדמית שלנו. אנו מוכנים לוותר על הרבה דברים ולחסום אופציות ובלבד שלא נפחית ממעמדנו הגאה בגלל שויתרנו על קצה קצהו של עיקרון כדי ליצור מפגש של אינטרסים והליכה הלאה לעבר העתיד.

מהי עוצמה? 
האם העוצמה היא כמות האגרסיות שאנו מפגינים? האם עוצמה היא ההתבצרות העיקשת שלנו בעמדתנו וכפייתה על הזולת? היכולת של צד אחד לכופף את השני ולהפוך אותו לכנוע ואפולוגטי?
אני ואפסי עוד, אני הכי צודק/ת, מגיע לי, אותי לא יסדרו ואני לא אלא פרייר/ית, כל אלו ביטויים מוכרים ביותר ולהודות על האמת, אלו גם תחושות שעוברות בכולנו במצבי דילמה שונים. 

האם הנקודה בה אנו מחליטים להוריד קצת מהדרישות שלנו ולראות את הזולת, היא הנקודה המוחלשת?

להפך, זו הנקודה בה מתגלה האדם במלוא עוצמתו, זוהי למעשה היכולת שלו לראות את המצב כמה צעדים קדימה ועבורו לוותר ולהתפשר, היכולת לגשר על חילוקי דעות מייצרת את ההמשך והסינרגיה. העובדה שהגענו משתי נקודות מחלוקת שונות הצלחנו להגיע לגישור ומציאת פיתרון ממנו מתקדמים הלאה, היא העוצמה של הרגע והאנשים ליצור מפנה חיובי במצבם וללכת למקום טוב יותר.

האם זו חולשה? 
להפך, 
חולשה היא המצב הקיבעוני וההתבצרות במקום. העוצמה היא היכולת לפרק את הקיבעון ולהתקדם ליעד הרצוי.

דמיינו בעיניכם גשר צר ועליו שני אנשים העומדים אחד מול השני ומסרבים לפנות את הדרך. הם לעולם לא יגיעו להמשך דרכם. משהו צריך לקרות שם כדי ששניהם יתקדמו ליעדם. הם יכולים להצטופף ולאפשר לשני הצדדים לעבור, ללכת כמה צעדים אחורה כדי ללכת קדימה והם יכולים להמשיך לעמוד באותו מקום במשך שנים ולהתווכח מי צודק יותר.