את יונתן ברנע (שכולם קראו לו יוני) הכרתי בכיתה ז', כשעברתי לחטיבת הביניים (בית חינוך בירושלים). אני עברתי מבית ספר יסודי אחד, הוא מבית ספר יסודי אחר. שובצנו באותה הכיתה ויצא שהתחברנו. שנינו היינו צרכני תרבות מגיל צעיר, עם חפיפה מסוימת בטעם. רק מסוימת, כי יוני גם אהב דברים שאני או לא הכרתי מספיק או לא התחברתי אליהם. הוא העריץ את אברי גלעד ולא הפסיק לצטט את מיטב המנטרות של "מה יש" המיתולוגית. היו לו ספרי קומיקס רבים של גארפילד, ואני הכרתי את החתול הג'ינג'י כדמות מצוירת ותו לא, מבלי להכיר את האפיונים שלה. אני חושב שזו היתה אחת התקופות בה הכי הייתי מושפע תרבותית. יוני הצליח לא פעם לסחוף אותי לתוך העולמות התרבותיים שלו. גם אני הפכתי לפריק של גארפילד והתחלתי להעריץ את החתול הציני עם ה-Attitude. יוני סיפר לי על להקה מדליקה בשם Madness ונתן לי לשמוע דיסק שלה. במהרה הפכתי למעריץ Madness לא פחות גדול ממנו, ובהתאם להתנהגות היסודית שלי בדברים אלה, הצלחתי לבנות תקליטיה עם רוב האלבומים שלהם (בימי טרום האינטרנט זה היה הרבה הרבה יותר קשה מאשר היום). אני והוא היינו הראשונים שעלו על עניין העתקת השירים של Madness ע"י משינה, ואפילו כתבנו יחד מכתב שחשף את זה, לאחד מעיתוני הילדים של אותה התקופה (קראו לו "משהו", ובשלב מסוים יוני הפך להיות כתב צעיר של העיתון הזה, אולי משהו שהיה יכול להיות צעד ראשון בדרך להמשיך את דרכו של אביו, העיתונאי הידוע).
בתור שני ילדים מתלהבים המצאנו כל מני מיזמים מצחיקים, "לייבל" משלנו, בו ערכנו יחד קלטות של אוספים עם שירים שאהבנו וניסינו למכור אותן, אבל הצלחנו מקסימום למכור אחד או שניים כאלה לאחותו...
יוני היה אחד מהראשונים שהיה להם קומפקט דיסק. לי אמנם כבר היה מכשיר כזה בבית, הודות לאבא שהוא פריק של מוסיקה לא פחות גדול ממני, אבל בימים ההם עדיין היה מדובר בגאדג'ט חדש ולא שכיח. במשך חודש-חודשיים חיכה יוני לדוד שיבוא מאמריקה ויביא לו את המכשיר המובטח, וכשזה קרה - הוא התקשר אלי בשמחה ואמר: "זה הגיע!".
הוא התחיל לקנות דיסקים. אחד מהם היה דיסק חדש בשם "סיפורים מהקופסה". אני כבר שמעתי קצת על הזמר הזה שחזר מאירופה אחרי שהיתה לו שם איזו להקה, מינימל קומפקט, וגם ראיתי אותו בטלויזיה, ב"עד פופ" או משהו כזה, שר את "אין קשר". די אהבתי את השיר ושאלתי את יוני איך הדיסק. אני זוכר (במעורפל) שהוא נתן לי תיאור של השירים שם וגם השאיל לי את הדיסק. שמעתי ונדלקתי. מאז ועד היום אני "פורטיסאי", גם בזכות יוני ברנע.
במהלך שנות חטיבת הביניים והתיכון יוני ואני היינו בקשר on & off. פעם חברים, פעם בקטע של איזה ריב של ילדים, משלימים, שוב רבים וחוזר חלילה. בשנות התיכון האחרונות לא היינו ביחסי חברות, למרות שעדיין היינו באותה הכיתה (י"ב 3, ספרות מורחב. כיתה של 33 בנות ו-7 בנים), וכשהסתיימו הלימודים, הוא התחיל לשרת בצבא, במודיעין, ולי היתה תקופה ארוכה (ארוכה מדי) של 8 חודשים עד הגיוס.
במשך כל הזמן הזה, שבינתיים גם אני התגייסתי בו, לא יצא לי להיתקל בו בכלל. חוץ מערב שישי אחד ב-23.2.96, במתחם הפאבים של ירושלים. קבעתי שם עם חברים, ובעוד אני מחכה להם, ראיתי אותו מסתובב באיזור עם חברים שלו. ביום ראשון, יומיים אחרי זה, התחיל גל הפיגועים של אחרי חיסול "המהנדס". הארץ התעוררה לחדשות על קו 18 שהתפוצץ לא רחוק מהתחנה המרכזית. קו 18 היה אחד הקווים המרכזיים באיזור בו גרנו אני וחלק גדול מחבריי ללימודים. רובנו השתמשנו בו תכופות והוא היה אחד משני הקווים השכיחים ביותר להביא אותנו לתחנה המרכזית, בדרכנו לבסיסי הצבא השונים בהם שירתנו.
למזלי, אני הייתי אמור לחזור לבסיס שלי (באותה התקופה שירתתי במחסום ליד חברון) רק בצהריים. עליתי על אוטובוס קו 14 בשעת צהריים, ובדרך לתחנה המרכזית "זכיתי" לראות את שיירי האוטובוס ההוא, מהבוקר, מרוסק ומפויח.
הגעתי לבסיס ועליתי לשמירה, שזה פחות או יותר כל מה שעשינו במחסום המחורבן הזה. 4 שעות על מגדל שמירה. אני חושב שזה היה כשעה לפני סוף המשמרת, כשמישהו הודיע לי במכשיר הקשר: "אמא שלך התקשרה וביקשה שתתקשר הביתה". מיד התחלתי לחשוב בכיוון של הפיגוע. יכול להיות שמישהו שאני מכיר היה שם?
כשירדתי מהשמירה רצתי להתקשר הביתה. "מה קרה?" שאלתי את אמא שלי.
"יוני ברנע", היא ענתה.
כשאנשים מתים, תמיד מספרים עליהם כמה הם היו מיוחדים ואיזה חותם עצום הם השאירו על הסביבה שלהם. בשלב מסוים זה נעשה קצת מגוחך, שמצפים מאיתנו להאמין שכל אפסנאי שמת בתאונת דרכים היה אישיות מיוחדת ועמוד התווך של הפלוגה שלו. נדמה כאילו מוות, במיוחד כזה לא טבעי, הופך אותך רטרואקטיבית לאדם משכמו ומעלה, לאישיות.
אז איך אפשר להסביר שיוני ברנע באמת היה בן אדם שונה, באמת בן אדם מהסוג הזה, ולא כזה שעשו לו upgrade לאחר שמחבל מתאבד החליט לקחת אותו איתו לפגוש 72 בתולות בגן עדן?
הוא היה בן אדם אינטיליגנט וחריף, עם חוש הומור מפיל וראש של סאטיריקן, עם מודעות חברתית שהיום קשה לפגוש. שנים הוא היה בצופים, והגיע שם לדרגת רשג"ד. הוא היה חבר ב"שלום עכשיו" ונוכח קבוע בהפגנות השמאל. יוני היה האיש שכולם אוהבים. תמיד הוא היה חייב להיות במרכז ההתרחשויות. באוטובוס בטיולים השנתיים, גם כשכולם כבר היו מנמנמים, הרוגים מעייפות, הוא היה רץ בין המושבים, מתבדח עם כולם ומשתמש במיקרופון שליד הנהג בשביל להריץ צחוקים. הוא תמיד היה חייב להיות מורגש, לבלוט, ואני חושב שדוגמה קלאסית לזה היא בתמונה מתוך ספר המחזור שלנו בכיתה י"ב. כולם יושבים ומסתכלים למצלמה. נחשו מי היחיד ששוכב שם, שרוע על המדרגה? כן, אותו האחד שהצטלם לספר המחזור כשעל גופו מעיל עור, ומתחתיו - כלום.
יוני ברנע הלך לעולמו בצורה הכי אירונית שפעיל שלום יכול ללכת, והשאיר אחריו הרבה מאוד אנשים שאהבו אותו. גם אני, שלא הייתי חבר שלו בשנים האחרונות לחייו ולא תמיד אהבתי את ההתנהגות שלו, חושב עליו מדי פעם והוגה ברעיון "איפה הוא היה היום אם הוא לא היה נהרג". לא פעם, כשאני שומע מוסיקה של פורטיס או רואה הופעה שלו, אני נזכר ביוני, ובדיסק הזה של "סיפורים מהקופסה" שהוא השאיל לי.
אין לי ספק שאם האסון הזה לא היה קורה, לא הייתי צריך לספר לכם על יוני ברנע.
הייתם כבר שומעים עליו לבד. (פורסם במקור בפורום מוסיקה ישראלית של YNET). |