עמדתי בדומיה. דקה, אני חושבת. הילדה מוכנה מראש שלא להיות מבוהלת כשיתחיל טוּ של רכבת, ארוך. השכן מנגן על תופים בקצב הסמבה. צריך למצוא לו חברה דחוף, שיהיה פה קצת שקט. רגעים לפני הצפירה, הלם אגרופי בזעם על דלתו. והוא - בשלו - ותמיד באותו הקצב.
עמדתי בדומיה. דקה, אני חושבת. וההוא מעבר לקיר - מנגן. אולי טוב שכך, הכעס חוסם לי את דמעות הכאב.
שניים הלכו לי כשהייתי בת עשרים. אחד בחורף ואחת בקיץ. אותו אני רואה ברחוב, חומק ונעלם כשגרוני הנכה מנסה לזעוק את שמו, והיא, היא נמצאת בכל מעשה טוב שלי, היא לוחמת חופש ומצילת נפשות, ואני מחיה אותה בשתי ידיים.
שני חברים שנשארו בני עשרים יש לי, או שאין אולי. רק דקה לעמוד בה בדומיה. |