| החלטתי להישאר בדירה ולחכות עד לשובו של רם מהמילואים. בכל בוקר יצאתי לעבודתי, וניסיתי להמשיך בשגרת החיים. הורי שהו בדירתי מאחר ולא עמדו בעומס האזעקות בצפון, בעוד אני העברתי את חפצי לדירתו של רם. דיברתי אתו מספר פעמים ביום, ובשאר הזמן פשוט לא הפסקתי לדאוג לו, לחשוב עליו ולהרגיש אותו. עניתי לטלפונים בדירה, אספתי את הדואר, שילמתי ועד בית, והכרתי את השכנים ואת בעל המכולת. להצעות שזרמו אלי בעניין היכרויות סירבתי מראש:"יש לי בן זוג, אני לא פנויה", כך באמת הרגשתי. בלי לשים לב, עברו להם מספר שבועות בהם עברתי לגור אתו, למעשה, והתרגלתי בחדווה לחיים המשותפים. האמת שזה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי, כנראה באמת כשמוצאים את האחד זה הופך להיות קל. המשכתי לשלוח לו חבילות של אכפתיות ואהבה. גיל צפה במצבי בדאגה הולכת וגוברת, אבל לא העיז להגיד לי דבר. הוא ייחס את ההתאהבות שלי לדוקטרינת האהבה בשעת חירום שלו שנוספו לה גם כמה תובנות כימיות: "את רואה מיכלי בדיוק כמו שאמרתי לך- האדרנלין של הלחץ מגביר את האנדורפינים של ההתאהבות, אני רק מקווה שזה יחזיק אצלך מעמד גם אחר כך.""מה אתה מדבר זה סיפור לכל החיים!" אמרתי לו, ולא ידעתי מה אני אומרת. למחרת בערב קיבלנו את ההודעה. הייתה לי תחושה גרועה כל היום, הסתובבתי חסרת מנוחה ובכל רגע נתון ניסיתי להתקשר אליו. ידעתי שאם הם נכנסים ללבנון לוקחים מהם את הטלפונים, ואין כל אפשרות ליצור קשר. ניסיתי לבדוק באינטרנט ואפילו התקשרתי ליחידה אבל לא השגתי שום מידע. בערב כשגיל הופיע אצלי בדלת יחד עם הבוס של רם הבנתי הכל. הם הושיבו אותי על הספה, ונתנו לי כוס מים, בעקבותיהם נכנסו גם קצינים מקצין העיר ורופא. "אל תגידו כלום", ביקשתי מכולם, "בואו נהיה בשקט".הרגשתי התרוקנות פתאומית של כל מה שהיה לי בפנים, כאילו נפער לי חור עמוק ושחור שלא יתמלא שוב לעולם. על הקבר למחרת קראתי שיר קצר. חנוקת דמעות עמדתי שם, חבוקה על ידי כל אנשי היחידה, המכרים, והחברים. זרם המבקרים לא פסק כל השבוע. אמא שלי בישלה והגישה כיבוד כי אני הייתי חייבת לקבל את המנחמים. סיפור הקרב האחרון סופר הלוך ושוב, כמו גם סיפורים אחרים על חיבה, ורגישות, חוש הומור, ונדיבות. הרגשתי באבידה גדולה מאוד. האחות מארצות הברית שהגיעה ללוויה אמרה לי בצער: "חבל שלא הספיק לספר לי הרבה עליך אבל אני יכולה להבין למה הייתם כל כך קרובים". לא דובר בינינו דבר על הדירה, והרכוש שהשאיר, אבל לכל זה יהיה מקום אחר כך, כשיישכחו הקרבות והצער. חבר אחד מהיחידה המשיך להגיע מידי יום, יהונתן. הוא פשוט כל הזמן היה שם. ביום הראשון של השבעה נשאר ועזר לאמא שלי לשטוף כלים. אחר כך נשאר לישון אתי בדירה כי לא רצה להשאיר אותי לבד. בבוקר היה עושה לנו קפה, והולך להביא עיתונים ומצרכי מכולת. בערב לאחר שאחרון האורחים הלך היינו יושבים ומדברים כל הלילה, הרי ממילא לא יכולתי לישון. הוא לא דיבר הרבה, יהונתן אבל היה שם בשבילי, חזק ושותק, ונתן לי להניח את ראשי על כתפו ולבכות. ביום של הפסקת האש הוא קנה לנו פרחים, עשינו ארוחת ערב ואכלנו בדממה על הדלפק במטבח בדירה של רם. ביום השנה הבאנו את התינוק שלנו לעלייה לקבר. רצינו שיכיר את האיש שהוא נקרא על שמו: רם. |