אני! אני! אני! אני! צועק לי בן השנתיים וארבע שלי ומנסה לסגור את הריצ'רץ' בנעלי הבית שלו.

הוא לא מצליח, מנסה מנסה מנסה לא מצליח. מנסה שוב לא ומצליח. הוא מרים את העיניים המתוסכלות ומסתכל בי מסתכלת עליו. ואז הוא אומר לי ״ אמא לא ליח (מצליח) עזור לי..״ וגם אחרי שהוא ביקש  אני מוודאת ״אתה רוצה שאני אעזור לך?״ ורק כשהוא אומר ״כן״ אני סוגרת את הנעליים. הקטנציק לא אוהב שעושים דברים בשבילו. להיפך זה מאד מרגיז אותו...הוא רוצה לעשות הכל לבד!. לפחות כל מה שהוא חושב שהוא יכול לעשות לבד.

הוא רק בן שנתיים וארבעה חודשים וכבר עוזר לי להכין שניצל, חביתה, מורח גבינה על הלחם שלו, מפנה מדיח יחד עם האחים שלו, זורק את הבגדים לכביסה, זורק את הטיטול לפח, מביא בגדים חדשים מהארון, ממיין גרביים לכל המשפחה ועוד ועוד... את כל הפעולות האלה הוא מבקש  לעשות לבד לבד בלי עזרה. ואיך שהוא מבסוט מעצמו...העיניים מלאות הסיפוק והתקת המבט המיידית למי שעומד מולו כאילו אומר "ראית ראית איך הצלחתי!"

אז למה?אני שואלת את עצמי ..מה מניע אותו? מה הדרייב שלו? למה הוא כל כך רוצה לעשות דברים לבד בלי עזרה?

האם זו תחושת  המסוגלות שגדלה עם כל פעולה חדשה שהוא עושה? האתגר?  הרגשת השייכות- אם אני עושה כמו כולם סימן שאני חלק ממה שקורה פה? האם הוא נהנה לשמוע את החיזוקים שלנו ועושה את מה שעושה כי יש לו עניין לרצות את הסביבה?? ואיך זה שההתנהגות שדורשת ממנו הכי הרבה מאמץ היא ההתנהגות שהוא מאמץ לעצמו? זה בניגוד לכל חוק טבע שאני מכירה..

האם יש תשובה אחת נכונה?? או שהאמת היא שילוב של כולן.

סביר להניח שאין תשובה אחת נכונה ושהאמת היא שילוב של כל ההשערות שהוצגו להלן.

אנחנו יצורים סקרניים, חושבים,מחקים את הגדולים מאיתנו ממש כמו שאר החיות בטבע. מה שמארגן את הילד שלי ועוד ילדים אחרים כמוהו (בנוסף ל"דלק" המוטיבציה) היא היכולת לשמור על רעיון מרכזי משלב התכנון עד להפקת הפעולה עצמה.

ומה קורה אצל ילדים על הספקטרום האוטיסטי?

כשאנו מתבוננים על ילדים רבים עם ASD   אנו רואים ילדים עם הרבה רצון, אבל רצון שונה. כלומר תחושת הסיפוק הזו היא גם מנת חלקם אבל בדברים שונים ממה שאנחנו מצפים מהם. ואיך זה שבכל זאת אנחנו חושבים שהם חסרי מוטיבציה? סיבה אחת היא בשל הקושי התקשורתי: הם לא מספרים לנו על זה, לא במלל וגם לא בכוונות (מבט חיוך הצבעה). תתארו לעצמכם שיכלו להגיד לנו משפטים בסגנון הבא: "אני רץ מקיר לקיר כי זה גורם לי להרגיש טוב". או משהו מתוחכם כמו – "כשאני מסתובב סביב עצמי  זה מעייף את הגוף התוסס שלי... ויותר קל לי להקשיב לך".  החלק התקשורתי פגוע ואין להם אפשרות לספר לנו על מה שמניע אותם או במילים אחרות – איזה תפקיד ההתנהגות ממלאה.  הסיבה השניה  מתרחשת כייון שאנו מצפים לדבר אחר והם "מספקים" דבר אחר. ולמה אני מתכוונת: כפי שהזכרתי, אצל חלק מהילדים קיימת מוטיבציה אדירה  סביב גרייה חושית,הם ממש מתאמצים לספק לעצמם גרייה חושית או במילים אחרות תנועתיות יתר שמספקת להם הנאה התרגשות ורוממות רוח ממש.  אצל אחרים ההתרגשות היא סביב דיבור על תחומי העניין שלהם- על דינוזאורים, ידע כללי, מבוכים ודרקונים, בתי מלון בארץ ובעולם. בכל מקרה זה הרבה פעמים מאד שונה מאד ממה שאנחנו רגילים שמעניין ילדים. כשהרצון הוא אחר מאד קשה לנו להתחבר. תחשבו אפילו על מערכות יחסים עם בן זוג או אפילו עם חבר בן אותו המין. העוגנים שלנו במערכות יחסים הם הנושאים המשותפים, תחומי העניין המשותפים. נצא לראות סרט ששנינו אוהבים, נלך לים כי שנינו אוהבים את הים או אפילו נדבר על הדודה אסתר כי שנינו מכירים אוהבים/לא אוהבים אותה זה בכלל לא משנה. לא חייבת להיות התאמה מושלמת בהעדפה אך בהחלט היכרות של שני הצדדים עם הפעילות או עם נושא השיחה. להיכרות המשותפת אני קוראת עוגן. למה עוגן? כי הוא מקרקע אותנו לנושא מסויים ומחבר אותנו אחד לשני.

אך מה קורה שאין עוגנים משותפים? שמה שמעניין אותי לא מעניין אותך ולהיפך! ויותר מזה אני אפילו לא מבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה!!!

ובחזרה לנושא שלנו, איך אפשר לעודד את הילד לעצמאות כשאין לו שום עניין לבצע פעולות אלה בעצמו?

ההורה או המורה רוצה שהילד יהיה עצמאי  והילד לא רוצה, זה לא מעניין אותו תחושת עצמאות, וגם לא מזיז לו לרצות אותך.. מה עושים???

כפעולה ראשונה חשוב שהמבוגרים שסובבים את הילד יהיו תמימי דעים לגבי תרומתה של ההתנהגות העצמאית. להסכים שההתנהגות העצמאית תתרום לאיכות חייהם ולאיכות חייו של הילד. אני חוזרת לפעולות הפשוטות האוניברסליות שחשוב שכל ילד ידע לעשות כמו צחצוח שיניים, להסתרק, להתלבש, לנעול נעליים,להתקלח, להכין משהו פשוט לאכול.

כפעולה שניה עלינו להיכנס לראש של הילד ולחשוב מהו עוגן עבורו? אצל ילדים אוטיסטים בכל רמות התפקוד, המציאות נתפסת ככאוס מוחלט מי יותר ומי פחות . הם לא יכולים לצפות התנהגויות שונות של בני אדם,קשה להם עם שינויים, יש חוסר הבנה או הבנה חלקית/ לקויה בסיטואציות חיים מסויימות ועוד ועוד... לכן אם רוצים ללמד התנהגות יום יומית ולחנך לעצמאות חשוב ליצור תבנית עבודה קבועה שתחבר אותם לפעולה ותשמש כעוגן.

את אותה תבנית הילד יוכל לצפות (יפחית חרדה), ויוכל ליישם ביתר קלות (כי היא לא משתנה).

הרי לפניכם מספר טיפים לדרך בה יוצרים עוגנים בלימוד פעולה יומיומית-

א. הגדירו לעצמיכם מהי ההתנהגות לה אתם מצפים מהילד- הילד לא מיד יתלקח לבד או יכין לעצמו תיק לבית הספר. אבל אם תגדירו יחידה אחת של התנהגות תגדילו את הסיכוי שזה אכן יקרה. למשל בכל פעם שנכנס לאמבטיה תגידו לילד-״ אתה אחראי לזרוק את הבגדים לכביסה/ לפתוח את המים/ לסבן את הרגליים וכד..״ יחידה אחת מתוך השלם.

חשוב לציין ששרשרת התנהגות נכונה מחייבת תגובה להוראה. ולכן אחרי ההוראה שלכם ספקו מייד סיוע במידת הנדרש וחזקו על הביצוע.

לאחר שהילד רכש את השלב הראשון בהתנהגות הוסיפו עוד שלב. שוב תנו סיוע וחזקו בסוף הביצוע. וכך הלאה עד לביצוע הפעולה כולה.

ג. השתמשו בעזרים ויזואליים- שנים של ניסיון הוכיחו לי את מה שמוכיחים המחקרים על תמונות ועזרים ויזואליים- הם ממקדים מארגנים ויותר מכל הם לא מתפוגגים (בניגוד למילים ומשפטים).

ד. בחרו להתחיל בהתנהגויות שסביר שיחזקו את הילד. למשל- אם הילד אוהב לאכול חביתה למדו אותו להכין לעצמו. או אם הילד אוהב ללכת לבריכה למדו אותו להכין את התיק לשם באופן עצמאי.תהליך הלמידה יהיה קצר ומתגמל יותר כיוון שהילד  יעשה שיקול של רווח והפסד ויידע ששווה לו ללמוד את הפעולה העצמאית.

ה. חינוך לעצמאות- אני יודעת שזו ודאי משימה לא פשוטה להרבה ילדים ולהרבה הורים. אך למדו מיומנויות יום יום מגיל צעיר ביותר - צחצוח שיניים, מקלחת, התלבשות וכד.... אפילו אם זה דורש מכם זמן ומשאבים נפשיים. כי המאמץ של היום הוא המנוחה של מחר..תחשבו על זה J..

הכלל המנחה אותי בתוכניות התערבות הוא-מה שהילד יכול לעשות לעצמו על תעשו בשבילו! הוא לא יכול לנעול נעליים אבל הוא כן יכול להוציא אותן מהארון, הוא כן יודע להדביק את הסקוטש.

ולטווח הרחוק - ככל שהילד ישמע ויבצע הוראות במהלך היום סביב פעולות יומיומיות כך יהיה לו יותר קל לשמוע הוראות ולבצען סביב למידה או משחק.

ומשפט לגבי תחושת המסוגלות או הבטחון העצמי של הילד שנבנים יום יום שעה שעה לא באופן מודע כמובן: הילד חושב לעצמו- שאם המבוגר מצפה ממני סימן שהוא חושב שאני יכול. ילדים עד גיל 8 חווים את העולם דרך המראה של המבוגר, ולכן אם המבוגר חושב שאני יכול אז כדאי לי לסמוך על עצמי ולנסות!.

העקרונות האלה ועוד רבים אחרים הנחו אותי בכתיבת החומרים לחלק של לימוד מיומנויות יום יום לאפליקציה "תיבת כישורי חיים". בחלק הזה תוכלו להנות משבעה עשר רצפים. כל רצף קיים לשני המינים. בחרנו להפריד בין המינים, על מנת שההזדהות של הילד או הילדה עם הדמות תהיה גדולה ככל האפשר.

www.mylifeskillsbox.com