רכבת ההרים של החיים
פוסטים פופולאריים
-
טבילה וביקוע
8/6/07 | 1544 צפיות
-
בראשית (או... הכל אודות פריצי המשתגלת)
13/5/08 | 1650 צפיות
-
התחתנתי
17/7/11 | 2516 צפיות
-
מותקקק?
12/3/08 | 1541 צפיות
-
היום הראשון
12/8/07 | 1655 צפיות
-
4 שנים לחיי החדשים (או- פוסט הבתולים שלי)
20/3/08 | 1278 צפיות
פוסטים אחרונים
- ???Who the fuck needs a woman 31/7/13
- ובחלומי חזרתי לבית ספר התיכון 9/1/13
- האהבה לא מתה 3/4/12
- געגוע 21/11/11
- נקבה בטא 23/7/11
- התחתנתי 17/7/11
הוילון הלבן של אמא
היה קר בחוץ וגשם זלעפות ירד. ובכל זאת פתחתי את החלון וחשפתי את פלג גופי הערום לחידודים הדוקרים והחדים כשאפשרתי לאויר המזוהם של חדר המגורים להתנקז החוצה. שעות של עשן סיגריות, חשיש וקטורת הוחלפו באויר צונן, נקי וזך. ראשי היה כבד עלי אך מחשבותי היו צלולות מאי פעם. עמדתי שם, הבטתי החוצה, הנחתי לוילון הישן, הלבן והמלוכלך של אמא להתנפנף ברוח, להרטב, ולהכות על גופי.
על אף הייצר הרב שמילא את חלצי, ראשי היה קר ולבי שומם.
הכבישים היו ריקים. היתה זאת שעת לילה מאוחרת. שעת בוקר מוקדמת. הרחובות מוצפים. נקיים. שטופים מזוהמת הכרך הגדול שיתעורר לחיים חדשים עוד מספר שעות בודד. גם כשהיא יצאה מהמקלחת, התלבשה ומיהרה להסתלק בכעס, לא סובבתי את ראשי והמשכתי לעמוד כך מפנה לה עורף, לוגם מבקבוק המים הצונן. הוילון המזוהם שהמשיך להתנפנף הזכיר לי פתאום ימים אחרים. ימים שהוא עוד היה לבן וצחור. ימים בהם אחרת עזבה את דירתי באישון לילה. ימים בהם עוד הייתי מזיין.
***
את הוילון הלבן אמא הכינה לי. תפרה אותו מסדין פשתן לבן שהיה בחזקתה שנים רבות. מאז חזרו היא ואבא מהטיול הגדול באמריקה, עת הייתי בכיתה ב'. שנים שכב הסדין בתחתית ארון המצעים בחדר השינה הגדול. "לא זורקים פשתן" היא הייתה קובעת בפסקנות כל פסח כאשר אבא שהיה מסייע לה בנקיונות, היה מציע שכך תעשה. "אישה פתיה", היה אבא מלמל מתחת לשפמו ומביט בה בעיניים מעריצות.
היה זה בשבוע השני לאחר שעזבתי את הבית, כשהיא הופעה במפתיע ערב אחד. אמא שלי הטובה והאוהבת. דפקה על הדלת כשבידה חבילה עטופה נייר חום ועל פניה חיוך מסתורי ונדיב. כאילו הביאה איתה את המענה לכל צרכי ואת המזור לכל מכאובי. בארשת חשיבות עצמית היא נעמדה במרכז החדר, הסירה בזהירות את הכיסוי החום, קירבה את האריג הצחור לפניה, שאפה את ניחוח הנפטלין, נאנחה בדרמטיות, כאילו על מנת להדגיש את מידת ההקרבה שלה והגישה לי את התשורה הנדיבה. וילון. וילון שהכינה עבורי מסדין הפשתן הישן. וילון שיגן עלי בבוקר מקרני השמש החודרות מבעד לחלון הגדול.
"אבא אמר שאתה לא תאהב את הוילון ושעדיף להזמין את ויקטור מהתריסים שיתקין לך צלונים" היא דיברה בשטף ובמרץ מעשי כהרגלה כשפרסה את הלבן הזה מול עיני, וחיפשה בהם מענה שיצדיק את עמדתה. "אמרתי לו שהוא מדבר שטויות. באמת? מה הוא כבר מבין? כאילו שחסרו לך שם צלונים, אצל האישה ההיא?". ואז היא השתתקה תופסת את עצמה ברגע האחרון- מצטערת על שהזכירה את הבית שלי שעזבתי לפני שבועיים. כאילו אם היא לא היתה מזכירה אותו בדבריה, לא הייתי חושב עליו בעצמי כל רגע ורגע. אמא שלי התמימה. אמא שלי האוהבת.
***
גם באותו הלילה בו נזכרתי עמדתי מול החלון ומול הוילון. רק שאז היה קיץ ושאז הוילון עוד היה חדש ולבן. ערום ומזיע עמדתי, מול החלון הפתוח, מרגיש את הוילון מתנפנף על פני, מנסה להתענג על מעט הרוח הקיצית שנשבה באותה שעת לילה מאוחרת. הבטתי בשלט הניאון המהבהב מעל חנות המכולת של אהרון הגרוזיני ובעובדי המזללה ששטפו את המדרכה לפני שינעלו את הדלתות וימהרו לביתם. היא התהפכה במיטה, שלושה מטר מאחורי ומלמלה קטעי משפטים סתומים. הדלקתי סיגריה והבטתי בשיער הסתור שכיסה את פניה ובשדיה החשופים. לא זכרתי את שמה. קרני האור שבצבצו מחדר האמבטיה אפשרו לי לראשונה להבחין בכתובת הקעקע העדינה שהייתה מצויירת על חזה, מעל השד השמאלי. לגמתי משארית הבירה החמה שנותרה בבקבוק הצר, והתקרבתי על מנת לבחון את העיטור. שוב יכול הייתי להריח את שיערה, כמו אתמול על הבר כאשר לאורך דקות ארוכות מלמלתי דברי פיתוי ישר לתוך אוזנה, מנסה להתגבר על צלילי המוזיקה הרמים ונהנה מצחקוקיה השתויים. ריח נעים של שמפו איכותי מעורב בניחוח עשן סיגריות, במעט זיעה של קיץ ונוזלי גוף אחרים.
זה היה ציור קטן ואפרורי של דולפין או ליוויתן. שום דבר שלא ניתן להשיג בסטודיו שבפאסג' העליון של הקניון. מכונית עצרה בחריקת בלמים שלוש קומות מתחתי וצלילי מוזיקה רעשנים ביקעו את השמשות הכהות והרעידו את הרחוב המנומנם. למרות ששנים לא הקשבתי לדיסק זיהיתי מייד את הגיטרות המנסרות של הנדריקס וחייכתי לעצמי, מנסה לזהות את הקטע הספציפי.
שאריות האלכוהול התפוגגו זה מכבר ואת מקומם תפסו ניצני כאב ראש שעומד לאחוז בי לאורך רוב שעות היום שיפציע בעוד כשעה. הייתי עייף אך היה לי ברור שלא אצליח להירדם. האישה הזרה דווקא נראתה נינוחה באמצע המיטה שלי. תמיד התקשתי להירדם לצד נשים זרות, לא חשוב כמה עייף הייתי. לרגע עברה בי המחשבה המפתה להעיר אותה, להזמין לה מונית ולהיכנס למיטה לכמה שעות. אבל אני צריך להיות מוקדם במשרד ולא היה שום טעם להרדם לזמן מועט בלבד. לגמתי קפה שחור וחזק שהכנתי לעצמי בכוס הגדולה. לאחר מכן שטפתי את פני, לבשתי את בגדי הריצה וירדתי לרחוב. הסיבוב הקטן יספיק היום אמרתי לעצמי כשפניתי לכיוון הפארק.
כשחזרתי לאחר 40 דקות היא כבר הסתלקה. לא פגשתי אותה מאז. עדיין לא יודע את שמה. כמעט ולא הרהרתי בה. כמעט ושכחתיה. עד היום. עברו כמעט ארבע שנים. וכל כך הרבה השתנה מאז. במיוחד אני. כמה ירחים כבר לא ידעתי אישה? ולמה בעצם? ומה זה בדיוק שעוצר בעדי מלפרוק את מלא יצרי החייתיים בשלל התאוות שמסתובבות בעיר השופעת הזאת?
***
יום אחד החלטתי שאני מפסיק לזיין בדייט הראשון. די לי מזה. זה היה לא מזמן. אולי לפני חצי שנה. זה מיותר הסברתי למעיין חברתי להפסקות הסיגריה בבית הפלדה הגדול בו שוכן משרדי [מעל למקדש הבשר המהולל]. היא פתחה עלי עיניים גדולות מגחכות וציניות- כאילו אומרת "כן כן בסדר- שמענו עליך". "לא נווווו - באמת" אמרתי לה. "מי צריך את החרא הזה. בשביל מה זה טוב? כמה אנרגיות זה שואב? תני להנות מהחיים. תני להכיר אותה בלי אג'נדה. תני להנות מהמוזיקה, מהקצב. תני לחייך אל העולם. תני להריח אותה כמו שצריך. תני להביט לתוך עיניה. תני להקשיב לה. אולי במקרה יש לה גם מה להגיד? לא רוצה שום לוח זמנים ושום שעונים מתקתקים. מספיק לי מזה. סימנתי כבר מספיק ריבועים על החגורה. ובכלל- למי יש כוח לסדר את הבית בערב לפני שאני יוצא, לסדר את המיטה ולרחוץ את כלים. גדולה עלי האופרציה הזאת. די עייפתי."
למחרת חזרתי למעיין עם פרצוף מבויש. מושפל. מודה באשמה. "אבל היא היתה מדהימה." טענתי בלהט להגנתי. "זה היה כל כך מתבקש. היה כזה כיף וצחקנו כל הזמן. וזה היה הכי טבעי בעולם." מעיין התגלגלה מצחוק. "אתה שרמוטה" היא נעצה בי את שיפודי קללתה. "שרמוטה זה מה שאתה". מאותו יום לא ידעתי אישה. אשכרה - מכשפה המעיין הזאת.
***
ומה לי ולכל הנשים המרירות, המרטיבות והמבייצות הללו אשר מציפות את העיר מכל עבר. מה לי ולהן כי אתקע בהן את זכרותי? מה לי ולהן כי אטבול את פני בנשיותן? מה לי כי אוהב אותן? והן כה רדודות וכה משעממות וכה טפלות ומרות וחמוצות ומלוחות. ואני? אני מה לי ולהן? אני. אני אין עלי. אני יש לי תחת קטן וזין גדול ולב רחב ומוח ענק. ואני רוצה לעצמי את הכוס המשובח ביותר. אני רוצה לעצמי רק כוס מתוק מתוק מתוק מתוק. וחכם. ועמוק. וטוב לב. וחזק. ונועז. ושונה.
ויצרי משתוללים. ותשוקותי מתפוצצות. וזקפתי גואה. ולא קלה לי הפרישות. ולא תמיד רצויה. ולא נולדה מבחירה מושכלת. ולא מתוך החלטה מודעת. ולעיתים אני חפץ להעביר את הלילה החורפי עם איזה דופק מזדמן. עם איזה גוף חם לחבק. עם חזה רך. עם אישה. אך בסוף כל לילה בכרך הגדול, בביב השופכין התורן - בבר או במועדון או במסבאה או במסיבה, אני מוצא את עצמי מוותר על ההזדמנות הנוצצת וחוזר הביתה בגפי. נכנס לבד למיטה הגדולה. מתכסה בפוך הכבד מחבק את שלל הכריות ונרדם לבד.
ראשי היה כבד עלי אך מחשבותי היו צלולות ובהירות ונהירות מאי פעם. סגרתי את החלון וכיסיתי אותו בוילון המזוהם של אמא. ייצר רב מילא את חלצי, ראשי היה קר אך לבי כבר היה מלא. קרני אור ראשונות החלו להפציע כאשר נכנסתי למיטה וחשבתי את "אחות שלי". עצמתי את עיני. וכביתי. |
פרופיל
תגובות אחרונות
-
Anatolia
בתגובה על געגוע
-
Tuli Gilai
בתגובה על ???Who the fuck needs a woman
-
מרוה אינדיגו
בתגובה על ובחלומי חזרתי לבית ספר התיכון
-
חדוה ברנר
בתגובה על האהבה לא מתה
-
קויוטי
בתגובה על התחתנתי
-
קויוטי
בתגובה על אהבת אמת
תגובות (59)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מה, זה כל כך קשה להשגה?
אולי אתה מחפש במקום הלא נכון...
אולי כוחו של הרגל...
אבל בהחלט מגיע לך יותר טוב, כמו שאתה רוצה לעצמך.
אני. אני אין עלי
אחרי שקצת קראתי יותר ממך
מסכימה
לילי
:) תודה יקירתי.
איזו אמא
איך הן תמיד יודעות
ואיך הכל קשור אתן ואליהן
איזו אמא!
מיכאל היקר,
ניסיתי לככב - אבל אי אפשר לככב פעמיים ב-24 שעות, כך מסתבר.
זה אחד הפוסטים הכי כנים, נוגעים, עצובים ומלאים תקווה ביחד שקראתי בתקופה האחרונה.
יש בה, בפרישות, משהו מזכך.
סוג של התעלות רוחנית.
הבנה של הנפש,
כמו שאמר אדם חכם ממני: "משביעהו - מרעיבו, מרעיבו - משביעהו".
תבוא אותה אחת.
יפה, חכמה, אמיתית, כנה, אוהבת, מעניקה.
תבוא.
רק סבלנות.
שבתי וכיכבתי
(לא נוהגת לקרא פוסטים ארוכים. אין הרה, לזכותך יאמר)
*
איזה פוסט הרבצת פה...לנשמה..ומהנשמה...
לא יודעת מה היה יותר ממה...אמא שלי שנפטרה זמן קצר לפני גירושי ולא הייתה שם בשבילי עם "וילון הפשתן"...או הבוקר שאחרי..עם תחושתו המגעילה..הממוסמסת...איזה כיף היה..וכמה צחקנו אז למה..אחרי ש-יש לזה טעם של....וכמה נכונה הפרישות עד ש..באמת.
מאפשר להציץ לעולמו של גבר.
נחשף, אמיתי, ללא פוזות.
איזו החלטה הכרתית נדירה! לבחור לא לקפוץ ללא אבחנה להנות מהכל לא להסתפק בשאריות...
מדהים המחשבות והקישור הזה לוילון של אימא
יש משהו מסרס בזה או שנדמה לי?...
אמרו חז"לינו:יש איבר אחד בגוף -משביעו רעב, מרעיבו שבע"
לילה טוב!
אלני
(נגמרו הכוכבים, אשוב.)
יפה זה.
מזכיר לי את הסיפור על 'האריה שאהב תות'
מרב תותים לא יכל יותר לראות תותים.
ואני כבר חששתי מה אתה
הולך לעולל לוילון של אמא שלך.... (-:
ומה לי ולכל הנשים המרירות, המרטיבות והמבייצות הללו אשר מציפות את העיר מכל עבר. מה לי ולהן כי אתקע בהן את זכרותי? מה לי ולהן כי אטבול את פני בנשיותן? מה לי כי אוהב אותן? והן כה רדודות וכה משעממות וכה טפלות ומרות וחמוצות ומלוחות. ואני? אני מה לי ולהן? אני. אני אין עלי. אני יש לי תחת קטן וזין גדול ולב רחב ומוח ענק. ואני רוצה לעצמי את הכוס המשובח ביותר. אני רוצה לעצמי רק כוס מתוק מתוק מתוק מתוק. וחכם. ועמוק. וטוב לב. וחזק. ונועז. ושונה.
ואני שמעתי פעם מישהו שמחפש.... כ וּ ס מירוץ.....
ואני הייתי לוקחת את זה אחרת ואומרת שזהו המירוץ אחרי הכוס.
חתיכת טיפוס אתה!!
כתיבה מדהימה... (גם של הפוסט ההוא המאוס).... (-:
תודה דני
אוףףף
איזה כיף לקבל תגובות מגברים.
אהבתי
את כתיבתך, האמיתיות ואת הדרך
כבר לא משנה אם תתמיד
או שתזייף
העיקר שאתה שלם עם עצמך
בהנאה . .
תודה.
ברוכה הבאה
פשוט אוהבת את כתיבתך
פשוט
תודה
אירין
ממממ
גררררר
עוד יותר שוווה
תודה
אזלו הכוכבים באמתחתי
קבל חיבוק במקום
קראתי בשקיקה,
אהבתי את הרגישות, השנינות,
נגעת בי
תודה
הלמידה הטובה ביותר הינה ללא כל התכוונות.
תודה יקירתי.
וברוכה הבאה לרכבת ההרים.
ואווו איזו תגלית
אתה כותב יפהפה
רונית
אין לי יומרה כזאת.
סך הכל לומד בעצמי. אם תרצי- מלמד את עצמי.
הכתיבה היא הטכניקה.
בדיוק כמו שבאוניברסיטה הייתי חוזר מהסמינר ומנסה לסכם לעצמי מחדש על נקי, את הבליל המטורף שהתרוצץ לי במוח.
בכל מקרה - כמובן שתודה.
אתה מלמד....
ואין יפה מכך :-)
ווואי
איזה כיף זה לשמוע כאלו מילים במיוחד ממך.
כל כך מעריך את דעתך.
תודה יקירה.
טוב, מה אומר אחרי פוסט כזה
אתה יודע מיכאלוס לחבר את הכל דרך הוילון הישן והלבן של אמא
זה סוג של רגישות המוצאת עצמה נושמת דרך גאוניות בחיבור האבזירים שסביבה
והאמת הרגשתי כלכך מבינה ומזדהה לאורך כל הרשומה הזאת
וכמו תמיד אתה כותב הכי טוב שאפשר, טוטאליות, אין מחשבה שלא מוצאת את עצמה מוגשת חזקה בתוך המילים כאן שלך.
}{
Its about fuking time
תודה אחות שלי יקרה.
אוהב אותך גם. המון.
נשמה שלי,
זה לא וילון,
זה יין שהולך ומשתבח עם כל פרק נוסף...
אחד המשובחים שלך!
אוהבת אותך
***************
"המילים שאבו אותי"
תודה יקירתי- זאת המחמאה הכי נעימה שמי שאוהב לכתוב יכול לקבל.
שבת שלום.
המילים שאבו אותי
הרגשתי כאילו אני ממש נמצאת שם, בתוך המרחב הזה בין שתי האוזניים שלך,
במשפטים מסויימים ראיתי את עצמי
כ"כ יפה כתבת איש יקר...
הכל אמת צרופה.
והכל הבל הבלים.
זכות ראשונים לך.
תודה בייב.
מיקי יקירי
יודע שאני אוהבת את הכתיבה שלך
ותמיד נהנת
ואם הספקתי להכיר אותך זהו סיפור אמיתי!!
צודקת??
גלית
תודה.
......ככה זה "וילונות של חיים".....
נגעת....
הו בייבי- תודה שגילית לי אודותייך.
העיניים הרעבות האלה שככה תתבענה,
השפתיים הצמאות האל, השואלות: נשקנו!
העופרים העורגים האלה, הקוראים: תפשנו!
חמודותייך הצפונות ששובעה כשאול לא תדענה;
כל עתרת הגווייה הזאת, שיפעת חמדה מלאה,
כל השאר הלזה, כל הבשרים האלה שככה
הלעיטוני ממקור תענוגים, ממעיין הברכה -
לו ידעת, יפתי, מה קצה בם נפשי השבעה.
(ח.נ.ביאליק)
את
תודה לך
נשיקות.
אין על מגדל השן האילתי.
שבת שלום בייב.
מאמממממממממממממי
אוהבת אותך כל פעם מחדש
שמחה שאתה פה
שחרר אותך מהקטע האחרון
זה הרי ברור שהכוס שתחליט להיצמד אליו יהיה מתוק, הכיייייייייי מתוק.
רק תחליט כבר או שלא ובינתיים תתייסר ותכתוב.
אטפס למגדל השן ואביא לך כוכב בהזדמנות אחרת.
שבת שלום מותק
...*
סיפור חיינו, חוויותינו, כל הזוהמה, לבסוף נדבקת בוילון.
הוא ראה גם שמע, ונאלם.
את הוילון תשלח אליי לכביסה וגיהוץ, פשתן איכותי אמרה אמא...
כי עכשיו את חדש מתמיד.
כתיבה חדה כתער, אמיתית, ואיכותית.
כשיחזרו הכוכבים אחזור שוב.
נשיקות.
אני
תודה על דקות הקריאה
תודה שהבנת
ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות"
המתיקות הופכת למרה
והרכות הופכת לחדות דוקרת
ואני כלכך מבינה את החלטתך ה-"לא מושכלת ולא מודעת"
וחיה בה בקושי ובטוהר
ויש בה
מהחולם
מהפנטזיונר
מהראציונאלי
מהסקפטי
ואמת אחת היא לעתיד לבוא
וכל השאר הבל
-----------------
ולא כביתי בשנתי כי אם אור אספתי עוד לעצמי
מיכאל יקירי,
נשאבתי חזק אל תוך כתיבתך , הנראית לקוחה מתוך סרט הוליוודי.
אתה לא חושב שכדאי לך להתחיל לכתוב תסריטים ???
אהבתי את האותנטיות, הבוטות, המטפאורות ובעיקר ללמוד עוד על מי הוא t o t a l .
מככבת ומצפה לעוד.
הזוהמה, הלכלוך, הוילון שדבק בו אבק, "המענה לכל צרכיך", החיוך דרכו הוגש לך וילון הפישתן של אמא, בדהירה המדהימה על רכבת ההרים של החיים, במסע המופלא הזה שלך...אפשר להימרח בכל הצבעים שבעולם הבסיס הוא לבן. הוילון לבן.
רק לא לוותר על כלום, גם לא על זוהמה או לכלוך. לא להסתפק בפירורים.
ומותר. ומותר להתלכלך. ומותר לבקש מתנות מתוקות ומותר הכל.
כי מגיע לך להיות בכל המקומות.
כי זה הוילון שלך.
הוילון הלבן שבך.
ת'שמע לסלקציה ראשונה זה יעשה את העבודה
ואפילו יעשה אותה טוב (תגיד, מה אתה עושה הלילה בחצות?)
אבל בעצם לא בטוח שאת עצתי אתה רוצה בכל מה שקשור להתנהלות הנשית
אבל פעם לא הצלחתי לרדת לעומק, בוא נגיד, דעתן
את רואה הכל בלבן. אפילו את הזוהמה.
זה מה שיפה בך.
זה מה שמפחיד בך.
אור ואהבה.
תגידי איך זה בתור קטע לJדייט- ברובליקה של הטקסט הפתוח- במקום לכתוב רומנטי ורגיש, אוהב בעלי חיים וחובב ספורט-לכתוב:
"אני. אני אין עלי. אני יש לי תחת קטן וזין גדול ולב רחב ומוח ענק. ואני רוצה לעצמי את המשובח ביותר. אני רוצה לעצמי רק כוס מתוק מתוק מתוק מתוק. וחכם. ועמוק. וטוב לב. וחזק. ונועז. ושונה."
יואהבו את זה שם, נראה לך?כמה יפה וכמה כמה...
אין על לילות קרים, במלוא המובנים, כדי להסתכל על החיים בנפטלין
ואז בבוקר שאחרי בפרץ של רוח התשוקה לחיים
להוביל את הוילון כלאחר כבוד למכבסה של אותם חיים
ולנקות, בדיוק כמו הגשם לרחובות השטופים
ככה טועמים גם מזה וגם מזה
בסוף יוצאת תרכובת מעניינית
אותה אני מכנה חיים
תודה חגית.
שמח שאהבת.
תודה ט.
שמח שאהבת.
מהומה לא קטנה חוללת היום.
את עם הפלטפורמה שלך.
רק טובה אחת תעשי לי.
אל תשתקי.
לעולם אל תשתקי.
לא את.
הוילון הלבן של הנפש שלך.
וילון הנשמה שקיבלת בשבוע השני לאחר שעזבת את הבית.
וילון החיים שקיבלת מאמא הטובה והאוהבת.
וילון הדרך החדשה אשר הוגש לידך בחבילה.
וילון הכמיהה שקיבלת בחיוך מסתורי ונדיב.
וילון הימים שהיו עבורך המענה לכל צרכיך.
וילון הלילות שהיו מזור לכל מכאוביך.
וילון הזמן שהיה אריג צחור, עשוי פשתן.
וילון ההתחלות שהיה תשורה נדיבה.
וילון החסדים אשר הגן עליך בבוקר מקרני השמש החודרות מבעד לחלון הגדול.
הוילון הלבן של אמא.
הוילון הלבן שבך.
וקראה בשקיקה, כל מילה.
הריחה כל ריח. הרגישה כל משב רוח.
וידעה. בדיוק למה מתכוון האיש הזה.
כמה קר יכול להיות מגע חם מאיש זר.
כמה רחוק יכול להיות חיבוק מנוכר.
כמה רחוק יכול להיות יחד לא אמיתי.
הסתכלה עליו, מרחוק וידעה שידע את שידעה בעצמה.
שלא לזה ייחל. שרצה יותר.
את הכל. את שמגיע לו.
את הגרעין שמתוכו תנבט אותה אהבת אמת.
היא גם ידעה, שהוא, בניגוד אליה,
יודע לחכות.
מ. אתה.... מדהים.
אככב. אחבק. אשתוק.
תודה יקירה.
מה יש לך באוסטרליה את?
לא תבואי לבקר בסיטי?
אה?
תודה מותק
יפה!
היה שווה לחכות
* אם יש לי
WOW
ללא מילים
מרטיט ביותר, מסקן, קראתי הכל בנשימה אחת. אהבתי את השילוב של העבר עם ההווה.
מאחלת לך לילות נעים במיטה, וריח של יסמין במקום ריח הסיגרים והסיגריות והאלכוהול באויר.
פוסט מקסים - מקסים כמוך טוטאל.