היה קר בחוץ וגשם זלעפות ירד. ובכל זאת פתחתי את החלון וחשפתי את פלג גופי הערום לחידודים הדוקרים והחדים כשאפשרתי לאויר המזוהם של חדר המגורים להתנקז החוצה. שעות של עשן סיגריות, חשיש וקטורת הוחלפו באויר צונן, נקי וזך. ראשי היה כבד עלי אך מחשבותי היו צלולות מאי פעם. עמדתי שם, הבטתי החוצה, הנחתי לוילון הישן, הלבן והמלוכלך של אמא להתנפנף ברוח, להרטב, ולהכות על גופי.

על אף הייצר הרב שמילא את חלצי, ראשי היה קר ולבי שומם.

הכבישים היו ריקים. היתה זאת שעת לילה מאוחרת. שעת בוקר מוקדמת. הרחובות מוצפים. נקיים. שטופים מזוהמת הכרך הגדול שיתעורר לחיים חדשים עוד מספר שעות בודד. גם כשהיא יצאה מהמקלחת, התלבשה ומיהרה להסתלק בכעס, לא סובבתי את ראשי והמשכתי לעמוד כך מפנה לה עורף, לוגם מבקבוק המים הצונן. הוילון המזוהם שהמשיך להתנפנף הזכיר לי פתאום ימים אחרים. ימים שהוא עוד היה לבן וצחור. ימים בהם אחרת עזבה את דירתי באישון לילה. ימים בהם עוד הייתי מזיין.

***

את הוילון הלבן אמא הכינה לי. תפרה אותו מסדין פשתן לבן שהיה בחזקתה שנים רבות. מאז חזרו היא ואבא מהטיול הגדול באמריקה, עת הייתי בכיתה ב'. שנים שכב הסדין בתחתית ארון המצעים בחדר השינה הגדול. "לא זורקים פשתן" היא הייתה קובעת בפסקנות כל פסח כאשר אבא שהיה מסייע לה בנקיונות, היה מציע שכך תעשה. "אישה פתיה", היה אבא מלמל מתחת לשפמו ומביט בה בעיניים מעריצות.

היה זה בשבוע השני לאחר שעזבתי את הבית, כשהיא הופעה במפתיע ערב אחד. אמא שלי הטובה והאוהבת. דפקה על הדלת כשבידה חבילה עטופה נייר חום ועל פניה חיוך מסתורי ונדיב. כאילו הביאה איתה את המענה לכל צרכי ואת המזור לכל מכאובי. בארשת חשיבות עצמית היא נעמדה במרכז החדר, הסירה בזהירות את הכיסוי החום, קירבה את האריג הצחור לפניה, שאפה את ניחוח הנפטלין, נאנחה בדרמטיות, כאילו על מנת להדגיש את מידת ההקרבה שלה והגישה לי את התשורה הנדיבה. וילון. וילון שהכינה עבורי מסדין הפשתן הישן. וילון שיגן עלי בבוקר מקרני השמש החודרות מבעד לחלון הגדול.

"אבא אמר שאתה לא תאהב את הוילון ושעדיף להזמין את ויקטור מהתריסים שיתקין לך צלונים" היא דיברה בשטף ובמרץ מעשי כהרגלה כשפרסה את הלבן הזה מול עיני, וחיפשה בהם מענה שיצדיק את עמדתה. "אמרתי לו שהוא מדבר שטויות. באמת? מה הוא כבר מבין? כאילו שחסרו לך שם צלונים, אצל האישה ההיא?". ואז היא השתתקה תופסת את עצמה ברגע האחרון- מצטערת על שהזכירה את הבית שלי שעזבתי לפני שבועיים. כאילו אם היא לא היתה מזכירה אותו בדבריה, לא הייתי חושב עליו בעצמי כל רגע ורגע. אמא שלי התמימה. אמא שלי האוהבת.

***

גם באותו הלילה בו נזכרתי עמדתי מול החלון ומול הוילון. רק שאז היה קיץ ושאז הוילון עוד היה חדש ולבן. ערום ומזיע עמדתי, מול החלון הפתוח, מרגיש את הוילון מתנפנף על פני, מנסה להתענג על מעט הרוח הקיצית שנשבה באותה שעת לילה מאוחרת. הבטתי בשלט הניאון המהבהב מעל חנות המכולת של אהרון הגרוזיני ובעובדי המזללה ששטפו את המדרכה לפני שינעלו את הדלתות וימהרו לביתם. היא התהפכה במיטה, שלושה מטר מאחורי ומלמלה קטעי משפטים סתומים. הדלקתי סיגריה והבטתי בשיער הסתור שכיסה את פניה ובשדיה החשופים. לא זכרתי את שמה. קרני האור שבצבצו מחדר האמבטיה אפשרו לי לראשונה להבחין בכתובת הקעקע העדינה שהייתה מצויירת על חזה, מעל השד השמאלי. לגמתי משארית הבירה החמה שנותרה בבקבוק הצר, והתקרבתי על מנת לבחון את העיטור. שוב יכול הייתי להריח את שיערה, כמו אתמול על הבר כאשר לאורך דקות ארוכות מלמלתי דברי פיתוי ישר לתוך אוזנה, מנסה להתגבר על צלילי המוזיקה הרמים ונהנה מצחקוקיה השתויים. ריח נעים של שמפו איכותי מעורב בניחוח עשן סיגריות, במעט זיעה של קיץ ונוזלי גוף אחרים.

זה היה ציור קטן ואפרורי של דולפין או ליוויתן. שום דבר שלא ניתן להשיג בסטודיו שבפאסג' העליון של הקניון. מכונית עצרה בחריקת בלמים שלוש קומות מתחתי וצלילי מוזיקה רעשנים ביקעו את השמשות הכהות והרעידו את הרחוב המנומנם. למרות ששנים לא הקשבתי לדיסק זיהיתי מייד את הגיטרות המנסרות של הנדריקס וחייכתי לעצמי, מנסה לזהות את הקטע הספציפי.

שאריות האלכוהול התפוגגו זה מכבר ואת מקומם תפסו ניצני כאב ראש שעומד לאחוז בי לאורך רוב שעות היום שיפציע בעוד כשעה. הייתי עייף אך היה לי ברור שלא אצליח להירדם. האישה הזרה דווקא נראתה נינוחה באמצע המיטה שלי. תמיד התקשתי להירדם לצד נשים זרות, לא חשוב כמה עייף הייתי. לרגע עברה בי המחשבה המפתה להעיר אותה, להזמין לה מונית ולהיכנס למיטה לכמה שעות. אבל אני צריך להיות מוקדם במשרד ולא היה שום טעם להרדם לזמן מועט בלבד. לגמתי קפה שחור וחזק שהכנתי לעצמי בכוס הגדולה. לאחר מכן שטפתי את פני, לבשתי את בגדי הריצה וירדתי לרחוב. הסיבוב הקטן יספיק היום אמרתי לעצמי כשפניתי לכיוון הפארק.

כשחזרתי לאחר 40 דקות היא כבר הסתלקה. לא פגשתי אותה מאז. עדיין לא יודע את שמה. כמעט ולא הרהרתי בה. כמעט ושכחתיה. עד היום. עברו כמעט ארבע שנים. וכל כך הרבה השתנה מאז. במיוחד אני. כמה ירחים כבר לא ידעתי אישה? ולמה בעצם? ומה זה בדיוק שעוצר בעדי מלפרוק את מלא יצרי החייתיים בשלל התאוות שמסתובבות בעיר השופעת הזאת?

***

יום אחד החלטתי שאני מפסיק לזיין בדייט הראשון. די לי מזה. זה היה לא מזמן. אולי לפני חצי שנה. זה מיותר הסברתי למעיין חברתי להפסקות הסיגריה בבית הפלדה הגדול בו שוכן משרדי [מעל למקדש הבשר המהולל]. היא פתחה עלי עיניים גדולות מגחכות וציניות- כאילו אומרת "כן כן בסדר- שמענו עליך". "לא נווווו - באמת" אמרתי לה. "מי צריך את החרא הזה. בשביל מה זה טוב? כמה אנרגיות זה שואב? תני להנות מהחיים. תני להכיר אותה בלי אג'נדה. תני להנות מהמוזיקה, מהקצב. תני לחייך אל העולם. תני להריח אותה כמו שצריך. תני להביט לתוך עיניה. תני להקשיב לה. אולי במקרה יש לה גם מה להגיד? לא רוצה שום לוח זמנים ושום שעונים מתקתקים. מספיק לי מזה. סימנתי כבר מספיק ריבועים על החגורה. ובכלל- למי יש כוח לסדר את הבית בערב לפני שאני יוצא, לסדר את המיטה ולרחוץ את כלים. גדולה עלי האופרציה הזאת. די עייפתי."

למחרת חזרתי למעיין עם פרצוף מבויש. מושפל. מודה באשמה. "אבל היא היתה מדהימה." טענתי בלהט להגנתי. "זה היה כל כך מתבקש. היה כזה כיף וצחקנו כל הזמן. וזה היה הכי טבעי בעולם." מעיין התגלגלה מצחוק. "אתה שרמוטה" היא נעצה בי את שיפודי קללתה. "שרמוטה זה מה שאתה". מאותו יום לא ידעתי אישה. אשכרה - מכשפה המעיין הזאת.

***

ומה לי ולכל הנשים המרירות, המרטיבות והמבייצות הללו אשר מציפות את העיר מכל עבר. מה לי ולהן כי אתקע בהן את זכרותי? מה לי ולהן כי אטבול את פני בנשיותן? מה לי כי אוהב אותן? והן כה רדודות וכה משעממות וכה טפלות ומרות וחמוצות ומלוחות. ואני? אני מה לי ולהן? אני. אני אין עלי. אני יש לי תחת קטן וזין גדול ולב רחב ומוח ענק. ואני רוצה לעצמי את הכוס המשובח ביותר. אני רוצה לעצמי רק כוס מתוק מתוק מתוק מתוק. וחכם. ועמוק. וטוב לב. וחזק. ונועז. ושונה.

ויצרי משתוללים. ותשוקותי מתפוצצות. וזקפתי גואה. ולא קלה לי הפרישות. ולא תמיד רצויה. ולא נולדה מבחירה מושכלת. ולא מתוך החלטה מודעת. ולעיתים אני חפץ להעביר את הלילה החורפי עם איזה דופק מזדמן. עם איזה גוף חם לחבק. עם חזה רך. עם אישה. אך בסוף כל לילה בכרך הגדול, בביב השופכין התורן - בבר או במועדון או במסבאה או במסיבה,  אני מוצא את עצמי מוותר על ההזדמנות הנוצצת וחוזר הביתה בגפי. נכנס לבד למיטה הגדולה. מתכסה בפוך הכבד מחבק את שלל הכריות ונרדם לבד.

ראשי היה כבד עלי אך מחשבותי היו צלולות ובהירות ונהירות מאי פעם. סגרתי את החלון וכיסיתי אותו בוילון המזוהם של אמא. ייצר רב מילא את חלצי, ראשי היה קר אך לבי כבר היה מלא. קרני אור ראשונות החלו להפציע כאשר נכנסתי למיטה וחשבתי את "אחות שלי". עצמתי את עיני. וכביתי.