כותרות TheMarker >
    ';

    מי שהיינו

    92 תגובות   יום ראשון, 27/1/08, 20:55

    אם לא הזלתם/ן דמעה מתישהו בשנות השבעים אל מול המסך הכסוף בבית קולנוע אפלולי, ברברה סטרייסנד, רוברט רדפורד ואהבתם הענקית ששקעה למצולות הפערים בהתפתחות האישית והרגשית של זוג האוהבים הזה, הרי שהיתה לכם/ן התבגרות עשוקה. עוד לפני שלמדנו לאהוב, למדנו שהאהבה תמיד גדולה מהחיים ומתה ביסורים, כאב עמוק, אבל מתמשך, תחושת החמצה וגעגוע. הם - הפכו להיות אידיאל האהבה הסמוי של כולנו, ההטבעה העמוקה: מה שרצוי לא קיים ומה שמתקיים נועד למות. הוליווד, כסוכנת החיברות הגדולה ביותר בעולם המערבי, לימדה אותנו לפתח תודעה צרכנית מפותחת ולהשתמש שוב ושוב בערוצי חיפוש האהבה, simply על ידי כך שהפכה את מות האהבה לאידיאל רומנטי ואת הפשטות ללא מעניינת, חסרת ריגושים וטפלה.

    התוצאה ההרסנית של הפקות ענק כדוגמת The Way We Were, Love Story ואחרים, משוטטת היום בג'יידייט ומגבילה את הזרימה בערוצי התקשורת הרגשית של המוני נשים וגברים. מכונת המצלצלים ממשיכה להשמיע את קולה הן במרתפי אולפני הוליווד והן באלפי הדרכים השונות והמשונות שבהם מתוחזק המסר הזה. אנחנו, כמו מריונטות.

    אנחנו מבינים היטב איך פועלות, למשל, הדתות על מנת לנתק את החוט המקשר בינינו לבין עצמינו, אולם האם נעצרנו לחשוב על הדת החדשה, זו שמעבירה מסרים ושוטפת לנו את המוח באמצעות הבלוקבאסטר, Hot VOD, Yes Max, יוטיוב והורדות ב- e-mule? בית הקולנוע הישן והטוב ננטש לטובת הסלון הביתי שלנו, אנחנו כבר לא צריכים ללכת להוליווד. כמו מכורים אמיתיים - היא כבר נמצאת בתוכנו.

    אז הבאתי לכאן, לטובת בדל המחשבה הביקורתית שיכולה לצוף בנו מרגע זה ואילך, ניחוח קל של מי ואיך שהיינו.

     


    The way we were, The way we are, The we will continue to be?


    ותחשבו על זה...

    דרג את התוכן:

    תגובות (89)

    התוכן ננעל וכעת לא ניתן להגיב.

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      30/1/08 20:26:

    כל החיים עברו להיות במסלול המהיר- הכל צריך להיות זמין ומהיר, אין דחית סיפוקים כי הכל הפך זמין יותר...

    גם אני מתגעגעת למנוחה, להנאה שבלהיות איטי יותר, בשקט והסקרנות וההמתנה...

    משתדלת להקשיב לגוף ולנפש ומדי פעם לקחת פסק זמן ולא לחשוב...

      29/1/08 17:54:
    אחותה הקווקזית השעירה!
      29/1/08 16:47:

     

    צטט: מיא 2008-01-29 16:34:47

     

    צטט: א.ב. של אהבה 2008-01-29 15:23:55

     

     

    היום חשבתי לעצמי השכנים שלי חושבים שאני מטורף. קודם שומעים בכי קורע מהקומה העליונה. אז שתיקה, ואז אני מתפוצץ מצחוק במשך 40 דקות....

    קוראים לזה מאניה-דיפרסיה, יקירי, ולי יש הערת אזהרה בטאבו!

     

    את מאניה אני מכיר - זאת העוזרת הרומנייה שלי שבאה כל חודש לנקות. אבל דיפרסייה? מי זו? אחותה?

     

     

     

      29/1/08 16:34:

     

    צטט: א.ב. של אהבה 2008-01-29 15:23:55

     

     

    היום חשבתי לעצמי השכנים שלי חושבים שאני מטורף. קודם שומעים בכי קורע מהקומה העליונה. אז שתיקה, ואז אני מתפוצץ מצחוק במשך 40 דקות....

    קוראים לזה מאניה-דיפרסיה, יקירי, ולי יש הערת אזהרה בטאבו!

      29/1/08 16:07:

     

    והנה השיר שגרם לי לבכות אתמול. תראו כמה הוא קשור לפוסט הזה! (בתודה למיוחדת ששלחה לי אותו)

     

     

     

    אני הולכת אלי / לאה גולדברג  

     

    השנים פרכסו את פני בזכרון אהבות

    ושזרו לראשי חוטי כסף קלים

    עד יפיתי מאוד.

    מעיני,

    נשקפים הנופים

    ודרכים שעברתי

    ישרו צעדי,

    עייפים ויפים.

    אם תראיני עכשיו,

    לא תכיר את תמוליך.

    אני הולכת אלי

    בפנים שביקשת לשווא

    כשהלכתי
    אליך

     

      29/1/08 15:26:

     

    צטט: מיא 2008-01-29 14:44:36

     

    צטט: michael-ballak 2008-01-29 13:09:38

    אבל מתי ראיתם אותו בזמן האחרון? נסו, לא חושב שתהנו.

     

    אשכרה. אני חושבת שהמון סרטים ישנים כבר לא אוכלים. ושוב אני חוזרת לסורי ואומר - בייחוד האמריקאיים. כי ראיתי כמה צרפתיים ישנים והם היו נפלאים.

    מצד שני מה שחשוב זה פחות הקולנוע עצמו ויותר הדימוי שמתקבע. מה אנחנו חושבים על האהבה. האם היא בהכרח כרוכה בסבל, ואם כן  לא עדיף לוותר? ואם לא - למה כולם מסביב בכזה דיכאון? למה נופל וקם הפך לנופל בלבד? יש לי המון שאלות היום!

    ואוו מיא

    רק התעוררתי

    קצת קשה לי לעקוב אחרי הדיון המלומד הזה על הבוקר

    אענה אולי בתשובה דיי שטחית

    אולי כי ככה נקבע עולם

     

     

    כי לצד שמחה

    יש כאב

    לצד שונא

    יש אוהב

    לחידלון

    יש את התקווה

    ולסבל?

    אהבה...

     

     

    (ואני יכולה להמשיך ולהמשיך את יודעת... רק שבוקר)

      29/1/08 15:26:

    קפצה לי השורה

    קזבלנקה, ארוחת בוקר בטיפני, חמים וטעים - ומעל לכל - SINGIN IN THE RAIN אני מסוגל לראות (וראיתי) המון פעמים ולהתאהב בהם מחדש כל פעם.

     

     

      29/1/08 15:25:

     

    צטט: א.ב. של אהבה 2008-01-29 15:23:55

     

    אני נשמע יותר כמו בחורה, באמצע PMS

    היי, זו אני בימים האחרונים!!! אני מבקשת לא לקחת לנו את ה- PMS!!!!!!!!!@

      29/1/08 15:23:

     

    צטט: מיא 2008-01-29 14:44:36

     

    צטט: michael-ballak 2008-01-29 13:09:38

    אבל מתי ראיתם אותו בזמן האחרון? נסו, לא חושב שתהנו.

     

    אשכרה. אני חושבת שהמון סרטים ישנים כבר לא אוכלים. ושוב אני חוזרת לסורי ואומר - בייחוד האמריקאיים. כי ראיתי כמה צרפתיים ישנים והם היו נפלאים.

    מצד שני מה שחשוב זה פחות הקולנוע עצמו ויותר הדימוי שמתקבע. מה אנחנו חושבים על האהבה. האם היא בהכרח כרוכה בסבל, ואם כן לא עדיף לוותר? ואם לא - למה כולם מסביב בכזה דיכאון? למה נופל וקם הפך לנופל בלבד? יש לי המון שאלות היום!

     

    יקירתי, את יודעת מה עשיתי אחרי הדיכדוכון שהצלתני ממנו אתמול? ישבתי וראיתי 2 פרקים של פרייזר. התפוצצתי מצחוק בקול.

     

    עכשיו אני גר בבית בלגי עשוי עץ. ארבע קומות. היחידי שער בד"כ זה אני - ואני היחידי שעושה רעש בבנין (פרט לילדים שלי כמובן שמהמרדפים שלהם בחדר המדרגות הם נושא לפוסט משל עצמו). 

    ANYWAY, היום חשבתי לעצמי השכנים שלי חושבים שאני מטורף. קודם שומעים בכי קורע מהקומה העליונה. אז שתיקה, ואז אני מתפוצץ מצחוק במשך 40 דקות (שמעתי את פרייזר באוזניות בשביל לא להפריע להם יותר מדי).

     

    אני נשמע יותר כמו בחורה, באמצע PMS

     

     

    ובקשר לסרטים של פעם - מסכים. למרות שאת קזבלנקה, ח  

      29/1/08 14:44:

     

    צטט: michael-ballak 2008-01-29 13:09:38

    אבל מתי ראיתם אותו בזמן האחרון? נסו, לא חושב שתהנו.

     

    אשכרה. אני חושבת שהמון סרטים ישנים כבר לא אוכלים. ושוב אני חוזרת לסורי ואומר - בייחוד האמריקאיים. כי ראיתי כמה צרפתיים ישנים והם היו נפלאים.

    מצד שני מה שחשוב זה פחות הקולנוע עצמו ויותר הדימוי שמתקבע. מה אנחנו חושבים על האהבה. האם היא בהכרח כרוכה בסבל, ואם כן  לא עדיף לוותר? ואם לא - למה כולם מסביב בכזה דיכאון? למה נופל וקם הפך לנופל בלבד? יש לי המון שאלות היום!

      29/1/08 14:41:

     

    צטט: נופל 2008-01-29 10:40:12

    מה את מבינה בצרות

    ספר, ספר, אולי נוכל לעזור (בעצות אני נורא טובה!)

      29/1/08 13:38:

     

    צטט: michael-ballak 2008-01-29 13:34:08

     

    לא ראינו מזמן, אבל היה חזק דיו כדי להישאר בזיכרון, הבא נודה :)

    זהו חנה?

    שעה אני עובד על הפוסט, רצית תגובות, זה הכל? בוכה

    לא לקחת ללב, אני באמצע יום עבודה....מוסחת טבעית ומנסה להתמקד :)

      29/1/08 13:34:

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-29 13:22:38

     

    צטט: michael-ballak 2008-01-29 13:09:38

    כל העניין קשור להבדל הקטן בין המציאות לסרטים. הסרטים כיום ערוכים אחרת מסרטי פעם, הצופה יותר אנטליגנט ודורש יותר. למדתי בהסטוריה של הסרטים, שכאשר התחילו בעריכה, ובשוטים אחרים כמו, מדיום, וקלוזאפ, הקהל התמרמר. שילמנו בכדי לראות את כל השחקן הם טענו...

    הסרט הנ''ל היה בזמנו שיא השיאים,

    אבל מתי ראיתם אותו בזמן האחרון? נסו, לא חושב שתהנו.

     

    לא ראינו מזמן, אבל היה חזק דיו כדי להישאר בזיכרון, הבא נודה :)

    זהו חנה?

    שעה אני עובד על הפוסט, רצית תגובות, זה הכל? בוכה

      29/1/08 13:22:

     

    צטט: michael-ballak 2008-01-29 13:09:38

    כל העניין קשור להבדל הקטן בין המציאות לסרטים. הסרטים כיום ערוכים אחרת מסרטי פעם, הצופה יותר אנטליגנט ודורש יותר. למדתי בהסטוריה של הסרטים, שכאשר התחילו בעריכה, ובשוטים אחרים כמו, מדיום, וקלוזאפ, הקהל התמרמר. שילמנו בכדי לראות את כל השחקן הם טענו...

    הסרט הנ''ל היה בזמנו שיא השיאים,

    אבל מתי ראיתם אותו בזמן האחרון? נסו, לא חושב שתהנו.

     

    לא ראינו מזמן, אבל היה חזק דיו כדי להישאר בזיכרון, הבא נודה :)

      29/1/08 13:21:

     

    צטט: ארז אשרוב 2008-01-29 11:10:52

    סליחה!

    ואולי הקומדיה הכי זדונית מהז'אנר הזה, "נס במורגנס קריק" של פרסון סטרג'ס.

    אה? (סליחה, בורה שכמוני).

     


    הסיכוי היחידי של אהבה להתממש זה אם נניח לה להתממש בלי להעמיס עליה את התסביכים שלנו (צריך להזכיר לי את זה מדי פעם מגניב).

      29/1/08 13:09:

    כל העניין קשור להבדל הקטן בין המציאות לסרטים. הסרטים כיום ערוכים אחרת מסרטי פעם, הצופה יותר אנטליגנט ודורש יותר. למדתי בהסטוריה של הסרטים, שכאשר התחילו בעריכה, ובשוטים אחרים כמו, מדיום, וקלוזאפ, הקהל התמרמר. שילמנו בכדי לראות את כל השחקן הם טענו...

    הסרט הנ''ל היה בזמנו שיא השיאים,

    אבל מתי ראיתם אותו בזמן האחרון? נסו, לא חושב שתהנו.

     

      29/1/08 11:59:

     

    צטט: המלך שטות שנח המון 2008-01-29 10:51:51

    מעניין וכתוב היטב.

    הייתי רוצה להוסיף רק שלפני שהיה את המודל הזה היה אחר, ולפניו אחר. נפש האדם מעולם לא הייתה בלי מערכת הפעלה זאת או אחרת. לא הייתה מהפכה שלא שמה את החוקיות הבאנלית שלה בראשנו, וכנראה שלא תהיה.

    אהה.. אולי מבול גדול לאתחל את הכל?

     

     

    אכן, גם דפנה וארז כיסו את זה יפה. אני יודעת שיצא שמי לשמצה עם אהבתי למילה הזו: א-י-נ-ד-ו-ק-ט-ר-י-נ-צ-י-ה.

      29/1/08 11:57:

     

    צטט: irmi 2008-01-29 11:47:18

    רומנטית שכמותך, אוהב אותך.

    את מי מאיתנו?

      29/1/08 11:55:

     

    צטט: מיא 2008-01-28 09:27:47

     

    צטט: שמר.קומ 2008-01-28 08:58:01

     

    אופפף מיא. הכול אצלך צריך להיות כזה מסובך.

    למה מסובך? תאמין לי שהרבה יותר פשוט. כי מי שיש לו את לאב סטורי בראש באמת יתקשה למצוא זוגיות מחוץ לאגף הסרטן, אבל הוויז'ן בגבר ואשה, של בני הזוג עושים אהבה בפעם הראשונה וכל אחד מפנטז על המיתולוגי שלו/ה ולא מצליח להתרכז בזיון - זו תמונה שנמצאת אצלי בראש ועוזרת לי לגשר על פערים עם גברים. מה יש? מצטערת שאני גם טיפוס חושב ולא רק מרגיש.

    ממש לא מסכים איתך. אבל באהבה זה כמו עם תותים, כמה שאתה בוחר אותם אחד אחד, לפעמים יש הפתעות. לכאן ולכאן...

     

    צטט: מיא 2008-01-28 23:46:27

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-28 21:49:55

     

    צטט: מיא 2008-01-27 22:58:08

    משפט המפתח: ... התוצאה ההרסנית של הפקות ענק כאלה.... משוטטת היום בג'יידייט ומגבילה את הזרימה בערוצי התקשורת הרגשית של המוני נשים וגברים

    אני שמחה שאת אומרת את זה. כמו שאת יודעת - אני שומרת את דעתי על ג'יידייט בדר"כ לפורומים מצומצמים, על מנת לא לפגוע ברגשות המחפשים והמחפשות בג'יידייט, אבל התחושה שאותם/ן משוטטי/ות ג'יידייט מעוררים בי היא חמלה. זה נראה לי פטתי. ה-מצווה שלי היא לשקף את המבוך ולהוציא משם א/נשים שאני מכירה ומוקירה (מי שלא ניסיתי להוציא משם אלא רק הקשבתי בדממה לסיפורים המכמירים - סימן שלא הוקרתי מספיק). מודה ומתוודה. שוק של נשמות אבודות, עם באג ב- GPS האנושי. כן, אני יודעת שיש תקופות, אני שמחה (תמיד) לראות שמתפקחים מהן...♥

    כמות כדורי ההרגעה והאלכוהול שהייתי צריכה לתדלוק רק כדי להכריח את עצמי להתיישב מול האתר המאוס בתקופה שהייתי בו יכלה להאיר את כל ערבות סיביר (ולהרדים את כל היאקים שם) במשך עשור!

    אבל סיפורי הדייטים האזויים שעברתי שם משעשעים אותי ואת חברותיי עד היום!

    מצד שני אני מכיר כמה זוגות נפלאים שהכירו ככה...

    רומנטית שכמותך, אוהב אותך.
      29/1/08 11:12:

    אם כבר ארז חיבר (טוב, להיות הוגנת: שיקף את החיבור) בין אהבה למוות, הנה משהו ספונטני ונטול חוש הומור שהעלתי עכשיו, היישר מהקורקבן:

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=303329

      29/1/08 11:10:

    סליחה!

    ואולי הקומדיה הכי זדונית מהז'אנר הזה, "נס במורגנס קריק" של פרסון סטרג'ס.

      29/1/08 11:06:

    כבר 42 שנים שלא ראיתי את הסרט, ועם קצת מזל, כך יהיה גם ב-42 השנים הבאות. ליומולדת 85 אערוך הקרנה חגיגית! חברי הקפה מוזמנים!

    אבל זה לא התחיל שם, האידיאל, ובוודאי שלא החיבור בין אהבה ומוות.

    ראו את רומיאו ויוליה.

    הביטו בכל אופרה.

    מהרו לתפוס את כל העלמות המתעלפות ברומנים אליזבתניים.

    ואנטיגונה? שם אין חיבור בין מוות ואהבה?

    מה שרצו כל הסופרים והיוצרים (וגם יוצרת או שתיים) הגדולים של 500 השנים האחרונות לרמוז לנו, זה אחד משניים:

    1. אם מתים כשהאהבה צעירה, האהבה חיה לנצח.

    2. עדיף למות מאשר להיות מאוהב.

    3. סתם אהבה שמחה לא יוצרת דרמה. קהל לא יבוא. תשכחו מזה. (הוספתי סעיף שלישי). על בסיס סעיף זה, אגב, קמו כל הקומדיות הרומנטיות המופלאות של שנות השלושים והארבעים, שהציבו אמנם קונפליקט, אבל פתרו אותו מריר-מתוק. "אהבה אחה"צ" של וויילדר, "אשתו השמינית של כחול הזקן" ו"אותו רגש עמום" של לוביטש, וכן הלאה.

    בשורה התחתונה: הסיכוי היחיד של אהבה לשרוד זה אם לא תתממש.

    והסיכוי היחיד שלי לשרוד, זה אם אפסיק לבלות בקפה כל כך הרבה, ואחזור לעבוד.

     

     

     

    מעניין וכתוב היטב.

    הייתי רוצה להוסיף רק שלפני שהיה את המודל הזה היה אחר, ולפניו אחר. נפש האדם מעולם לא הייתה בלי מערכת הפעלה זאת או אחרת. לא הייתה מהפכה שלא שמה את החוקיות הבאנלית שלה בראשנו, וכנראה שלא תהיה.

    אהה.. אולי מבול גדול לאתחל את הכל?

     

     

      29/1/08 10:46:

     

    צטט: נופל 2008-01-29 10:40:12

    מה את מבינה בצרות

    אתה כבר לא קם מהן, אה? להושיט יד?

      29/1/08 10:40:

    מה את מבינה בצרות

      29/1/08 10:40:

     

    צטט: זמן הקסאם 2008-01-29 10:33:52

    סליחה שאני מתפרץ לשיחת הבנות, אבל במקרה לג'רונימו יש את גרסת הבנים למה שקורה:

     

    רוצו לקרוא את "לפרק את קלווין" 

    תתפרץ חופשי. התחלתי לקרוא את ג'רונימו. מצטרפת להמלצה. זה קצת ארוך - אמשיך אח"כ.  תודה!

      29/1/08 10:38:

     

    צטט: נופל 2008-01-29 10:21:34

     

    צטט: מיא 2008-01-28 09:27:47

     

    צטט: שמר.קומ 2008-01-28 08:58:01

     

    אופפף מיא. הכול אצלך צריך להיות כזה מסובך.

    למה מסובך? תאמין לי שהרבה יותר פשוט. כי מי שיש לו את לאב סטורי בראש באמת יתקשה למצוא זוגיות מחוץ לאגף הסרטן, אבל הוויז'ן בגבר ואשה, של בני הזוג עושים אהבה בפעם הראשונה וכל אחד מפנטז על המיתולוגי שלו/ה ולא מצליח להתרכז בזיון - זו תמונה שנמצאת אצלי בראש ועוזרת לי לגשר על פערים עם גברים. מה יש? מצטערת שאני גם טיפוס חושב ולא רק מרגיש.

    אני באמת לא סוגד לעקביות, אבל איפה המיא המחפשת אהבה מיסטית/רומנטית/רוחנית/טוטאלית/אולטימטיבית מהבלוג השכן? עם המיא של כאן אני מזדהה עד כלות.

    אוי, זה דבר טוב שאתה מזדהה עד כלות?

    אני לא יודעת...

    בייחוד שאתה עכשיו רק נופל...

    שלא תיקח אותי איתך, חלילה. יש לי מספיק צרות משלי.

      29/1/08 10:33:

    סליחה שאני מתפרץ לשיחת הבנות, אבל במקרה לג'רונימו יש את גרסת הבנים למה שקורה:

     

    רוצו לקרוא את "לפרק את קלווין" 

      29/1/08 10:21:

     

    צטט: מיא 2008-01-28 09:27:47

     

    צטט: שמר.קומ 2008-01-28 08:58:01

     

    אופפף מיא. הכול אצלך צריך להיות כזה מסובך.

    למה מסובך? תאמין לי שהרבה יותר פשוט. כי מי שיש לו את לאב סטורי בראש באמת יתקשה למצוא זוגיות מחוץ לאגף הסרטן, אבל הוויז'ן בגבר ואשה, של בני הזוג עושים אהבה בפעם הראשונה וכל אחד מפנטז על המיתולוגי שלו/ה ולא מצליח להתרכז בזיון - זו תמונה שנמצאת אצלי בראש ועוזרת לי לגשר על פערים עם גברים. מה יש? מצטערת שאני גם טיפוס חושב ולא רק מרגיש.

    אני באמת לא סוגד לעקביות, אבל איפה המיא המחפשת אהבה מיסטית/רומנטית/רוחנית/טוטאלית/אולטימטיבית מהבלוג השכן? עם המיא של כאן אני מזדהה עד כלות.

      29/1/08 08:32:

     

    צטט: rikyc 2008-01-29 00:29:22

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-28 22:10:13

     

     

    אני דווקא הבנתי את זה ומסכימה עם הסאב טקסט. אהבה גדולה כלכך, לפעמים שורפת את עצמה, מכלה את עצמה, חסרים הכישורים לחיות בלי דרמות ולנהל חיים ביחד. חוץ מזה, לא היה איזון, היא אהבה אותו הרבה יותר ממנו.

    כפי שציינתי - אולי אני נאיבית, אבל אהבותי הגדולות לא שרפו את עצמן אלא נשרפו בשל היכולת המוגבלת שלי להתעלות מעל ההטבעות (של הוליווד, בכללן). אני מקווה שעם השנים היכולת הזו השתכללה...ימים יגידו :)

      29/1/08 00:29:

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-28 22:10:13

     

    צטט: rikyc 2008-01-28 13:28:05

    הסרט הזה נצרב בליבי עמוק. לעולם לא אשכח איך הם נפגשים, שנים אחרי הפרידה שלהם, באמצע הרחוב, הוא כבר עם מישהי אחרת, והיא מעבירה לו יד על השיער, מסדרת. מחווה כל כך מרגשת.

    על זה קראו לסרט The way we were (אגב, לא זוכרת איך קרא לסרט בעברית...). והנה הסאב טקסט: הדבר האמיתי לא נועד להתקיים, מה שעובד זה רק ה- 2nd best. האמנם? כנראה שיש בי משהו נאיבי, אחרי הכל. ממשיכה להאמין ב- best :)

     

    אני דווקא הבנתי את זה ומסכימה עם הסאב טקסט. אהבה גדולה כלכך, לפעמים שורפת את עצמה, מכלה את עצמה, חסרים הכישורים לחיות בלי דרמות ולנהל חיים ביחד. חוץ מזה, לא היה איזון, היא אהבה אותו הרבה יותר ממנו.

      28/1/08 23:57:

    למדנו שהאהבה תמיד גדולה מהחיים ומתה ביסורים, כאב עמוק, אבל מתמשך, תחושת החמצה וגעגוע.

    כתבת את זה כל-כך יפה. אפשר לכתוב מזה שיר.

      28/1/08 23:46:

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-28 21:49:55

     

    צטט: מיא 2008-01-27 22:58:08

    משפט המפתח: ... התוצאה ההרסנית של הפקות ענק כאלה.... משוטטת היום בג'יידייט ומגבילה את הזרימה בערוצי התקשורת הרגשית של המוני נשים וגברים

    אני שמחה שאת אומרת את זה. כמו שאת יודעת - אני שומרת את דעתי על ג'יידייט בדר"כ לפורומים מצומצמים, על מנת לא לפגוע ברגשות המחפשים והמחפשות בג'יידייט, אבל התחושה שאותם/ן משוטטי/ות ג'יידייט מעוררים בי היא חמלה. זה נראה לי פטתי. ה-מצווה שלי היא לשקף את המבוך ולהוציא משם א/נשים שאני מכירה ומוקירה (מי שלא ניסיתי להוציא משם אלא רק הקשבתי בדממה לסיפורים המכמירים - סימן שלא הוקרתי מספיק). מודה ומתוודה. שוק של נשמות אבודות, עם באג ב- GPS האנושי. כן, אני יודעת שיש תקופות, אני שמחה (תמיד) לראות שמתפקחים מהן...♥

    כמות כדורי ההרגעה והאלכוהול שהייתי צריכה לתדלוק רק כדי להכריח את עצמי להתיישב מול האתר המאוס בתקופה שהייתי בו יכלה להאיר את כל ערבות סיביר (ולהרדים את כל היאקים שם) במשך עשור!

    אבל סיפורי הדייטים האזויים שעברתי שם משעשעים אותי ואת חברותיי עד היום!

      28/1/08 22:48:

     

    צטט: א.ב. של אהבה 2008-01-27 23:40:15

    איך פיספסתי את זה. תודהנשיקה

      28/1/08 22:46:

     

    צטט: jeck12 2008-01-27 23:22:29

    עד כמה הוליווד השפיעה על האהבה וחיי הזוגיות שלנו, ניתן ללמוד מהמיטה הזוגית. עד צאת הוליווד לאוויר הקולנע, כל אדם, כולל זוגות, ישן במיטתו. בהוליווד הצנועה של אותם ימים רצו לתת ויזואליה של זוג אך הס מלהזכיר מעשה אהבה ולו ברמז. מה עשו? המציאו את המיטה הזוגית. ומאז כולנו ישנים במיטה זוגית אפילו אם זה באלכסון...

    בתור מי שישנה במיטה זוגית באלכסון - שאוותר עליה בשם המרד????

      28/1/08 22:19:

     

    צטט: א.ב. של אהבה 2008-01-28 19:54:53

     

    אני בכלל מונע מעצמי לראות סרטים מלודרמטים. לא רק בגלל העובדה שאני בוכה בהם יותר מכל אחד בסביבה, לא בגלל שאני גומר חבילת טישיו לבד, אלא בעיקר בגלל שהבכי הזה הוא לא מזקק - הוא מעצים תחושות של כאב ובודדות.

     

    הגם אתה, אורי??? אני דוקא מתה להעמיק את העצב בבכי טוב בגלל מלודרמה הוליוודית זולה. סובלימציה :)
      28/1/08 22:17:
    תגידו לי, אפסו כוכבים מהקפה? בוכה
      28/1/08 22:14:

     

    צטט: עש לילה 2008-01-28 19:39:17

    אז משכת לי באוזן והנה באתי....

     

    אורן, חבר אחד שלי, טוען כבר שנים שאני קורבן של הספרות הרוסית. מן הסתם לא של הקולנוע האמריקאי, כי הוא עורר בי בחילה ודבר ושחין וגרד בבית השחי בערך מדקת הצפייה הראשונה ב"במבי". אבל הספרות לא פחות נמרצת בהטמעת אותן פנטזיות ואילוזיות, ואנחנו אכן משלמים את המחיר.

     

    ספרות רוסית לא עושה לי את זה. שירה עברית, לעומת זאת...

    תראי למשל מה כותב רוני סומק:

    המהירות המותרת היא 68.

    ב- 69 מתהפכים.

    ההתנגשות היחידה יכולה להיות בין העדינות של המילה "קומבניזון"

    לאקזוטיקה של המילה "פיג'מה".

    הסדין, כמו תמיד, יסבול הכל.

      28/1/08 22:10:

     

    צטט: rikyc 2008-01-28 13:28:05

    הסרט הזה נצרב בליבי עמוק. לעולם לא אשכח איך הם נפגשים, שנים אחרי הפרידה שלהם, באמצע הרחוב, הוא כבר עם מישהי אחרת, והיא מעבירה לו יד על השיער, מסדרת. מחווה כל כך מרגשת.

    על זה קראו לסרט The way we were (אגב, לא זוכרת איך קרא לסרט בעברית...). והנה הסאב טקסט: הדבר האמיתי לא נועד להתקיים, מה שעובד זה רק ה- 2nd best. האמנם? כנראה שיש בי משהו נאיבי, אחרי הכל. ממשיכה להאמין ב- best :)

      28/1/08 22:08:

     

    צטט: ש י פ ו פ ה 2008-01-28 13:18:00

     

    מחשבות יוצרות מציאותנשיקה

    שפה. מנסחת מחשבות שיוצרות מציאות. הקולנוע הוא שפה. הספרות גם. ועוד כמה דברים. אכן, שווה לחשוב ביקורתית כדי לנטרל השפעות מעיקות :)

      28/1/08 22:05:

     

    צטט: אניתמר 2008-01-28 11:55:13

    ואני מהרהרת בפוסט ה..נוגה משהו שלך, וממש רואה את בניי פוקחים עיני עגלים תמהות וממש לא מבינים - מה הביג דיל ולמה צריך לסבול ולחפור ולבכות (בכי שמור לזמן שמישהו מת, או כשבעל חי חולה או פצוע, או כשמשהו ממש ממש מעצבן...).

    <ועם כל זאת, נראה אותם כשיישבר לבבם...קורץ>

     

    הייתה לנו פעם שיחה על "ערגה" וכמיהה" ועל כך שבני נוער לא יודעים מה זה, אז לא יוכלו להרגיש את זה. הוליווד סיפקה לנו שפה, שמשכיחה מאיתנו את השפה, אולי?

     

    (זוכרת את השיחה הזו, מיא?)

      28/1/08 22:03:

    צטט: א.ב. של אהבה 2008-01-28 09:19:52

     

    יאללה טמבל, לך לבדוק אם התוכנת GPS החדשה שלך עובדת כמו שצריך ועוף לעבודה!

    צוחק

      

    אופס...בדיוק כתבתי על באג ב- GPS האנושי של אלו שמחפשים בג'יידייט ודומיו....אני רגועה לגמרי לגבי זה שלך :)

      28/1/08 22:00:

     

    צטט: שמר.קומ 2008-01-28 08:58:01

     

    אופפף מיא. הכול אצלך צריך להיות כזה מסובך.

    נו, אז תפשט לנו...

      28/1/08 22:00:

     

    צטט: בימאית 2008-01-28 08:53:22

    ראי סרט אהבה אמיתי "שרק", שימי לב לחמור שמתאהב בדרקונית ותזכרי מה היינו  מכנים לעשות פעם עבור אהבת אמת.

    למה פעם? אני עדיין מוכנה. It takes2 to tango, צריך למצוא פרטנר הולם קורץ

      28/1/08 21:56:

     

    צטט: מגן דהרי 2008-01-28 08:43:35

     

    אווווו......אפשר להיות בכמה צדדים לא?...תלוי במצב הרוח ....בהרגשה ועם מי אתה נמצא...

    אפשרי לי ברגע קסום כזה לעטוף אותך בטנגו או וולס ולהתמכר למנגינה ולתנועה...

    כמו שאפשרי לי ברגע...אחר לשיר שיריי מחאה ודרך...בלוזיים או רוקיסטים נושכים ובועטים....

    לדעתי שניהם נוגעים ברגש...והאחד מעצים את השני...ולא אדבר כעת על מוזיקה קובנית או לטינית..שבתנועתה נישמתי מתמחה...

    נו טוב....מתיי רוקדים ?מחייך 

    בדרך כלל חורף ומוסיקה נוסטלגית...עושים לי את זה...

     

    אני אמנם לא רוקדת טנגו או ולס, אבל אוהבת לרקוד. מתי ואיפה? אני מתייצבת בתנועה קלילה :)

      28/1/08 21:51:

     

    צטט: yy-aero 2008-01-28 07:42:21

    חנה שלום

    אני מכור לאחרונה לסרטים של מרילין מונרו..

    וואו, הלכת רחוק :)

    ותראה איזה טרגדיה אנושית נפרסה במרווח שבין החלום ההוליוודי לבין חייה של מרילין מונרו...היא ממש ייצוג הולם לקונספט שאני מדברת עליו. לא?

      28/1/08 21:49:

     

    צטט: מיא 2008-01-27 22:58:08

    משפט המפתח: ... התוצאה ההרסנית של הפקות ענק כאלה.... משוטטת היום בג'יידייט ומגבילה את הזרימה בערוצי התקשורת הרגשית של המוני נשים וגברים

    אני שמחה שאת אומרת את זה. כמו שאת יודעת - אני שומרת את דעתי על ג'יידייט בדר"כ לפורומים מצומצמים, על מנת לא לפגוע ברגשות המחפשים והמחפשות בג'יידייט, אבל התחושה שאותם/ן משוטטי/ות ג'יידייט מעוררים בי היא חמלה. זה נראה לי פטתי. ה-מצווה שלי היא לשקף את המבוך ולהוציא משם א/נשים שאני מכירה ומוקירה (מי שלא ניסיתי להוציא משם אלא רק הקשבתי בדממה לסיפורים המכמירים - סימן שלא הוקרתי מספיק). מודה ומתוודה. שוק של נשמות אבודות, עם באג ב- GPS האנושי. כן, אני יודעת שיש תקופות, אני שמחה (תמיד) לראות שמתפקחים מהן...♥

      28/1/08 21:42:

     

    צטט: אלומית ישי 2008-01-27 21:58:21

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-27 21:11:55

     

    אפשר גם לאהוב את המסר וגם לבקר אותו?

     

    אפשר בהחלט, ראי סוחטי הדמעות "זכרונות מאפריקה" עם רוברט רדפורד ומריל סטריפ ו"להתאהב" עם רוברט דה נירו ומריל סטריפ.

    אוי, זכרונות מאפריקה...איזה סרט! איזה זיכרון!

      28/1/08 19:54:

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-28 17:47:22

     יש כמה חברים וחברות שלי שהייתי שמחה (כתמיד) לשמוע את דעתם בנושא המקסים (בעיני) הזה, אבל כבר אכנס להם לוריד אחד אחד ואמשוך אותם בשיער ראשם לכאן (לא להשתולל בדרך - השכנים נחים).

     

    אאאאאיה!!!! תשאירי לי כמה שערות על הראש!

     

    אני בכלל מונע מעצמי לראות סרטים מלודרמטים. לא רק בגלל העובדה שאני בוכה בהם יותר מכל אחד בסביבה, לא בגלל שאני גומר חבילת טישיו לבד, אלא בעיקר בגלל שהבכי הזה הוא לא מזקק - הוא מעצים תחושות של כאב ובודדות.

     

    אבל חכי - יש גם את הסרט האולטמטיוי של הצד השני - THE NOTEBOOK.

     

    אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

     

      28/1/08 19:39:

    אז משכת לי באוזן והנה באתי....

     

    אורן, חבר אחד שלי, טוען כבר שנים שאני קורבן של הספרות הרוסית. מן הסתם לא של הקולנוע האמריקאי, כי הוא עורר בי בחילה ודבר ושחין וגרד בבית השחי בערך מדקת הצפייה הראשונה ב"במבי". אבל הספרות לא פחות נמרצת בהטמעת אותן פנטזיות ואילוזיות, ואנחנו אכן משלמים את המחיר.

     

      28/1/08 17:47:

    תודה למגיבות ולמגיבים, ותודה לעורך שהציב את הפוסט היום בעמוד הראשי, ב"בחירת העורך". יש כמה חברים וחברות שלי שהייתי שמחה (כתמיד) לשמוע את דעתם בנושא המקסים (בעיני) הזה, אבל כבר אכנס להם לוריד אחד אחד ואמשוך אותם בשיער ראשם לכאן (לא להשתולל בדרך - השכנים נחים).

    חוצמיזה - זה פוסט שנכתב אמש מכל הלב, ולכן במהירות וקולח. מליבי ללבכם :) ♥

      28/1/08 13:42:

    סרט נהדר ועצוב.

    המנגינה חודרת לי לורידים.

     

     

      28/1/08 13:28:
    הסרט הזה נצרב בליבי עמוק. לעולם לא אשכח איך הם נפגשים, שנים אחרי הפרידה שלהם, באמצע הרחוב, הוא כבר עם מישהי אחרת, והיא מעבירה לו יד על השיער, מסדרת. מחווה כל כך מרגשת.
      28/1/08 13:18:

    מעולה חנה!

    כמובן שאני כבר הצלחת לחשוב על זה.....על איך נהיה?!

    התעסקתי בשאלה הזו ימים ולילות בטירדות של חלומות

    טוב שהעלת את הפוסט הזה שיעורר מחשבה .

    מחשבות יוצרות מציאותנשיקה

      28/1/08 11:55:

    חנה יקרה,

    יופי של פוסט. בהחלט מעורר מחשבה על כל ההתייחסות הדי מקובעת שלנו לאהבה,

    כך היינו וכך אנו.. אבל לא בטוחה שכך גם נהיה, אני מתבוננת בדור שאין לו מושג מי זו ברברה סטרייסנד, רוברט רדפורד אולי, אולי זכור מ"אשה יפה" (או משהו כזה), דור שה"קלאסיקות" שלו אחרות משלנו והוא גדל על ברכי מציאות ריאלית לגמרי...ועדיין, על ברכינו הוא גדל.

    אני מתמוגגת מלהתבונן במימוש ראשון של אהבת נעורים (הבועה שלי, בני הבכור...), כה פשוטה, חסרת עכבות, ישירה - צמודת מציאות ונסיבות.

    ואני מהרהרת בפוסט ה..נוגה משהו שלך, וממש רואה את בניי פוקחים עיני עגלים תמהות וממש לא מבינים - מה הביג דיל ולמה צריך לסבול ולחפור ולבכות (בכי שמור לזמן שמישהו מת, או כשבעל חי חולה או פצוע, או כשמשהו ממש ממש מעצבן...).

    <ועם כל זאת, נראה אותם כשיישבר לבבם...קורץ>

      28/1/08 09:31:

     

    צטט: א.ב. של אהבה 2008-01-28 09:19:52

     

    צטט: מיא 2008-01-27 22:18:36

    אפתיע את כולכם - לא מתה על הסרט הזה! ובכלל, לא בגלל אנינות דווקא אלא פשוט עקב ציניות ומרירות ממארת אני ממש אלרגית לסרטים הוליוודיים ובייחוד מהסוג הזה. הסרטים האהובים עליי הם סיפורי אהבה קטנים ולא ממש הרמוניים מבית מדרשם של הקולנועים הצרפתיי והאיטלקי, ששם הכל חורק ואפעס לא ממש מתאים, כמו בחיים. ...

     

    את יודעת מיא, חשבתי על זה בבוקר - ההבדל בין הוליווד לתעשיית הסרטים האירופאית היא שבהוליווד הסרטים נגמרים בסימן קריאה, ובתעשיית הסרטים האירופאית הסרטים נגמרים בסימן שאלה. וזה לא רק בסרטים...

     

    יאללה טמבל, לך לבדוק אם התוכנת GPS החדשה שלך עובדת כמו שצריך ועוף לעבודה!

    צוחק

     

      

    פרט לסרטים יוצאי דופן כמו סרטם החדש של האחים כהן 

     

      28/1/08 09:27:

     

    צטט: שמר.קומ 2008-01-28 08:58:01

     

    אופפף מיא. הכול אצלך צריך להיות כזה מסובך.

    למה מסובך? תאמין לי שהרבה יותר פשוט. כי מי שיש לו את לאב סטורי בראש באמת יתקשה למצוא זוגיות מחוץ לאגף הסרטן, אבל הוויז'ן בגבר ואשה, של בני הזוג עושים אהבה בפעם הראשונה וכל אחד מפנטז על המיתולוגי שלו/ה ולא מצליח להתרכז בזיון - זו תמונה שנמצאת אצלי בראש ועוזרת לי לגשר על פערים עם גברים. מה יש? מצטערת שאני גם טיפוס חושב ולא רק מרגיש.

      28/1/08 09:19:

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-28 07:35:22

    מיק מיק יקירתי, נו, את מדברת על השעטנז הזה שבין ביקורת לנוסטלגיה.... כן גם אני שומעת את ברברה בקולי קולות אבל זה אינו מוריד מהנזק שהרומנטיקה ההוליוודית, הפלקטית, יצרה בחיים המערביים. גם הדימויים שהבאת - בין קיטץ' לזוועה, הם חלק מהפלקטיות הזו. האהבה שאת לומדת על הקרקע, מושפעת מכולם. היא אינה עומדת בפני עצמה, לצערי, כפי שאנחנו איננו עומדים בפני עצמינו, אלא מושפעים...

     חנה אהובה

    הנזק של הרומנטיקה נוצר בליבנו עוד בימי הילדות והאגדות של וולט דיסני והאחים גרים (קצת פחות) אבל החיפוש של האביר על הסוס הלבן נחקק על לוחות ליבינו מילדותינו הקטנה והתמימה.

    אחר כך הגיע הוליווד והאירה את עינינו שגם לדמויות אמיתיות זה קורה, כשרומנטיקה מתגלה מול עינינו קבל עם ואנוש.

    כן זה עשה את שלו אין ספק.

    כדי לנפץ את הבועה המדהימה הזו נוצר קולנוע בועט יותר שגם נולד מהמציאות.

    מישהו חכם פעם אמר : אין המציאות עולה על הדמיון. וזה נכון

    האהבה הווירטואלית שאנחנו מקבלים על המסכים היא חלק מהמציאות היא לא המציאה את עצמה אנחנו המצאנו אותה. רק כפי שכל דבר מוצא בהקצנה באומנות כל שהיא אזי הקולונוע הוא חלק.

    אבל לשמחתי היום אני ילדה גדולה שיודעת קצת יותר על אהבה, המושג הבלתי נתפש הזה, שאף אחד לא מצליח ממש לשים תחת הגדרה וכותרת חד משמעית.

    ואולי לא צריך להסביר את התגובה הכימית הזו שמקבלת המון אינטרפטציות אישיות וזה מה שיפה.

    להבין את הגזע האמיתי שלך ואחר כך לתת לעלי השלכת שמסתובבים חופשיים עם רוח ומהות העולם, לגעת לך בקצה הענף ואולי גם ליפול על האדמה בה שתולים שורשייך וקצת להפרות, נפלא בעיניי.

    אנחנו מושפעים נכון,דרכו של עולם...

    אבל יש בסיס ויש יסודות שאנחנו יוצרים גם מעצמנו צוחק

      28/1/08 09:19:

     

    צטט: מיא 2008-01-27 22:18:36

    אפתיע את כולכם - לא מתה על הסרט הזה! ובכלל, לא בגלל אנינות דווקא אלא פשוט עקב ציניות ומרירות ממארת אני ממש אלרגית לסרטים הוליוודיים ובייחוד מהסוג הזה. הסרטים האהובים עליי הם סיפורי אהבה קטנים ולא ממש הרמוניים מבית מדרשם של הקולנועים הצרפתיי והאיטלקי, ששם הכל חורק ואפעס לא ממש מתאים, כמו בחיים. ...

     

    את יודעת מיא, חשבתי על זה בבוקר - ההבדל בין הוליווד לתעשיית הסרטים האירופאית היא שבהוליווד הסרטים נגמרים בסימן קריאה, ובתעשיית הסרטים האירופאית הסרטים נגמרים בסימן שאלה. וזה לא רק בסרטים...

     

    יאללה טמבל, לך לבדוק אם התוכנת GPS החדשה שלך עובדת כמו שצריך ועוף לעבודה!

    צוחק

      

      28/1/08 08:58:

     

    צטט: מיא 2008-01-27 22:18:36

    אפתיע את כולכם - לא מתה על הסרט הזה! ובכלל, לא בגלל אנינות דווקא אלא פשוט עקב ציניות ומרירות ממארת אני ממש אלרגית לסרטים הוליוודיים ובייחוד מהסוג הזה. הסרטים האהובים עליי הם סיפורי אהבה קטנים ולא ממש הרמוניים מבית מדרשם של הקולנועים הצרפתיי והאיטלקי, ששם הכל חורק ואפעס לא ממש מתאים, כמו בחיים. אביא שתי דוגמאות: סרטו האחרון של ז'או רֶנֶה בן השבעים, לבבות, שאין שם אהבה באמת, רק תלות ומערכות יחסים ביזאריות (הוקרן בארץ לפני חצי שנה בערך); והשנייה: ההמנון הגדול והכאילו-קיטשי לאהבה, סרטו של קלוד ללוש משנת , גבר ואשה, שנחשב לשיא הקיטש-עאלק, לרומן האולטימטיבי על אהבה של 1966,גבר (כלשהו) לאשה (כלשהי) על הסימבוליות הכללית של רומן כזה. וראה זה פלא - היא מתגעגעת לבעלה המת, הוא - לאלמנתו, ועל זה הם בכלל חושבים תוך כדי הזיון הראשון (והגרוע) שלהם. דהיינו, אהבה זה כואב. זה קשה. זה מסובך. יש ריוורד, אבל חייבים להתאמץ ולהתמיד ולהתעקש ולגשר על פערים, ורק אז - אולי אולי אולי נהיה לבשר אחד.

    אופפף מיא. הכול אצלך צריך להיות כזה מסובך.

      28/1/08 08:53:
    רק תני לי לשבת מול מסך כלשהו ולבכות את עצמי לדעת מול אהבות בלתי אפשריות, או אפשריות, כאלה שקשה איתן וכאלה שלא ימומשו לעולם, אם יש משהו שקרה בשנים האחרונות זה המיתוג של מושג האהבה. כולם מחפשים אהבה, רוצים אהבה, מישהו זוכר מה זו אהבה? ראי סרט אהבה אמיתי "שרק", שימי לב לחמור שמתאהב בדרקונית ותזכרי מה היינו  מכנים לעשות פעם עבור אהבת אמת.
      28/1/08 08:43:

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-27 22:51:19

     

    צטט: מגן דהרי 2008-01-27 22:18:26

    מרגש רומנטי ורגיש....

    כיף....

    תודה, אז אתה בצד של הנוסטלגיה :)

    אווווו......אפשר להיות בכמה צדדים לא?...תלוי במצב הרוח ....בהרגשה ועם מי אתה נמצא...

    אפשרי לי ברגע קסום כזה לעטוף אותך בטנגו או וולס ולהתמכר למנגינה ולתנועה...

    כמו שאפשרי לי ברגע...אחר לשיר שיריי מחאה ודרך...בלוזיים או רוקיסטים נושכים ובועטים....

    לדעתי שניהם נוגעים ברגש...והאחד מעצים את השני...ולא אדבר כעת על מוזיקה קובנית או לטינית..שבתנועתה נישמתי מתמחה...

    נו טוב....מתיי רוקדים ?מחייך 

    בדרך כלל חורף ומוסיקה נוסטלגית...עושים לי את זה...

     

      28/1/08 08:32:
    תודה על השיר המקסים.
      28/1/08 07:42:

    חנה שלום

    אני מכור לאחרונה לסרטים של מרילין מונרו..לא לא

    רק לציצים שלה.

    יש סידרה שלסרטים --cbs  fox

    all time greats

    למשל הסרט מתחילת שנות החמישים  "ניאגרה "

    בו היא משחקת עם גוזף קוטון--joseph cotton ו--jean peters

    שנות החמישים והסרט כבר בצבע

    סיפור הקלאסי של משולש..בעל-אישה -מאהב

    כן , עם כוס יין והרגליים למעלה..ומרילין על המסך

    יופי שכתבת והחזרת אותי לזה

      28/1/08 07:37:
    תודה למגיבים והמגיבות. אני וצאת לעמל יומי - דונו לכם בהנאה בהוליווד, ברברה, רוברט ורומנטיקה מהסרטים. אשוב להגיב בערב. שיהיה לכם יום פורה עם הרבה מעשים טובים :)
      28/1/08 07:35:
    מיק מיק יקירתי, נו, את מדברת על השעטנז הזה שבין ביקורת לנוסטלגיה.... כן גם אני שומעת את ברברה בקולי קולות אבל זה אינו מוריד מהנזק שהרומנטיקה ההוליוודית, הפלקטית, יצרה בחיים המערביים. גם הדימויים שהבאת - בין קיטץ' לזוועה, הם חלק מהפלקטיות הזו. האהבה שאת לומדת על הקרקע, מושפעת מכולם. היא אינה עומדת בפני עצמה, לצערי, כפי שאנחנו איננו עומדים בפני עצמינו, אלא מושפעים...
      28/1/08 07:26:

    מסכים

     

    יום נפלא

    נשיקהמגניב

      28/1/08 07:16:

    אני חלוקה ומתחלקת כאן

    אני כנערה מתבגרת, הייתי מאוהבת מעל הראש בכל מה שקשור לברברה סטרייסנד, כן כן הייתי קיצ'יונרית אמיתית.

    בגיל 21 הבועה נסדקה ומשם הדרך כבר הייתה ברורה, התחברתי לפלגים של מציאות המאה ה21 כשהרומנטיקה כבר לא משמשת כלי הדרכה וחיבור.

    פרעתי עול והתחברתי יותר לסרטים כמו: "רוצחים מלידה"  "ספרות זולה" ו"ירח מר", משם למדתי את החיים קצת אחרת, מודה היה קשה אך השתלם, כי זה הכניס מימד מציאותי קצת יותר לחיים שלי.(וברור שבידיעה זה היה קולנוע מוקצן ) טוב הוליווד.  

     

    בשנים האחרונות התחלתי לחבר את הפלגים שלי לאותם מקומות שמידי פעם ביצבצו בי וצעקו לי קצת שהם רוצים להתקיים שוב, אז התחברתי שוב. הרומנטיקה שלחה ידיים קדימה שוב, והלב הקשיב לה, אבל הראש שמר על איזון של קרקע.(יחד הם עושים עבודה לא רעה, תלוי על איזה צד אני קמה בבקר)

    להגיד שאני שוב שומעת ברברה סטרייסנד בקולי קולות אחת ל... (מודה) אבל מצד שני THE  , RADIO HEAD      THE ועוד איכויות לא מבוטלות.

    למדתי על האהבה האמיתית כאן על הקרקע ולא על מסכי הענק המתועשים והמעט מוגזמים של הוליווד.

    אני קצת יותר מציאותית, אבל מפרגנת על הגלישות הקטנות לעולם הפנטזיה, אחרי הכל אני חולת פנטזיה. 

    ואת ברברה אנ יאוב תמיד (אומרים שאהבת הנעורים הולכת איתנו כל השנים ) נשיקה

     

    תודה

    בקר טוב  

      28/1/08 02:55:

    כן,

    אמוציה...אגו ...צער.... 

    הסרט הזה ורבים כמותו מציגים  אוסף של מצבים מזוית כל כך צרה...מתחנפת...כל כך מבטיחה הצלחה מסחרית...

     

    נכון, אנחנו מתים שיאהבו אותנו...כל מה שמביך אותנו להרגיש עם עצמנו, הצד השני יעניק לנו...

    וכשיגמר לצד השני, (או בעצם לנו), הטרגדיה תתפוס מקום...הו...הזכרונות...

     

    אנחנו בעצם רוצים לכבוש את הצד השני....את עצמנו אנחנו לא ממש מצליחים...וכשזה  מצליח לנו עם הצד השני...הו...אהבה...כשזה משתבש לנו...הו...טרגדיה...איך שהיינו פעם...

     

    טוב מאוד שכך היינו ולא יותר...רק חבל שמעוצמת הסטירה עברנו ישירות אל הצד השני   ....קצר, חסר אמונה, ציני.....איפה האמצע, איפה?

     

    שבוע חמים +__+

    אדמ.

     

     

     

     

      27/1/08 23:48:
    וכמובן - כל חי - לא כל חיי
      27/1/08 23:40:

    כפי שנחשוב, כך נהייה

    המחשבה יוצרת את המילה

    המילה יוצרת את המעשים

    המעשים מתפתחים להרגלים

    ההרגלים מתקשים לאופי

    אז שים לב למחשבותך

    ותן להם לזרום מאהבה

    שנובעת מדאגה לכל חיי

    כי כפי שהצל הולך אחרי הגוף

    כפי שנחשוב, כך נהייה

     

    The thought manifests as the word,
    The word manifests as the deed,
    The deed develops into habit,
    And habit hardens in character,
    So watch the thought and its ways with care,
    And let it spring from love,
    Born out of concern for all beings…
    As the shadow follows the body,
    As we think, so we become

    - Buddha (from the Dhammapada)

     

      27/1/08 23:22:
    עד כמה הוליווד השפיעה על האהבה וחיי הזוגיות שלנו, ניתן ללמוד מהמיטה הזוגית. עד צאת הוליווד לאוויר הקולנע, כל אדם, כולל זוגות, ישן במיטתו. בהוליווד הצנועה של אותם ימים רצו לתת ויזואליה של זוג אך הס מלהזכיר מעשה אהבה ולו ברמז. מה עשו? המציאו את המיטה הזוגית. ומאז כולנו ישנים במיטה זוגית אפילו אם זה באלכסון...
      27/1/08 22:58:
    משפט המפתח: ... התוצאה ההרסנית של הפקות ענק כאלה.... משוטטת היום בג'יידייט ומגבילה את הזרימה בערוצי התקשורת הרגשית של המוני נשים וגברים
      27/1/08 22:51:

     

    צטט: מגן דהרי 2008-01-27 22:18:26

    מרגש רומנטי ורגיש....

    כיף....

    תודה, אז אתה בצד של הנוסטלגיה :)

      27/1/08 22:48:

    אני כעת בפוזיציה אידיאלית לקיטצ' אמריקאי, או כפי שציין מר רשתות: לסוכנת מצולמת של staged authenticity.

    על הספה בסלון, רגליים על השולחן, קערת תבשיל מהביל, כוס משקה, טלויזיה, ממיר. רק שהטלויזיה סגורה. אני אתכם. בואו מגניב

      27/1/08 22:22:

    לצערי אי אפשר לעצור את הקדמה. אני אומר לצערי אבל זה מהול בשמחה משום שהטכנולוגיה החדשה מאפשר ליוצרים כמוני להפיק סרטי קולנוע בכוחות עצמם. נכון שהפקות הענק של האולפנים הגדולים היו מעולות מבחינת האיכות אבל על כוכב עולה כבו מאות.

    הקולנוע נועד להמונים, האומנות הכי טבעית לדור צמא תרבות שאינו יכול להרשות לעצמו קונצרטים והצגות במחיר משכורת חודשית

    אני מאמין כי הקולנוע כמו האופנה המתחלפת ימצא את מקוומו הראוי ויחזור להיות מה שהיה פעם, אין לי ספק שלא נראה שוב את אולמות הקולנוע הענקיים, הכל יתנקז אל תוך סינימטקים בהם ישבו אוהבי קולנוע של פעם בדיוק כמו שלא נראה יותר את המכונית העתיקות והמהודרות שהיו פעם.

    לכל דבר יש גם טוב וגם רע, מקווה שהטוב בקולנוע ינצח

      27/1/08 22:18:
    אפתיע את כולכם - לא מתה על הסרט הזה! ובכלל, לא בגלל אנינות דווקא אלא פשוט עקב ציניות ומרירות ממארת אני ממש אלרגית לסרטים הוליוודיים ובייחוד מהסוג הזה. הסרטים האהובים עליי הם סיפורי אהבה קטנים ולא ממש הרמוניים מבית מדרשם של הקולנועים הצרפתיי והאיטלקי, ששם הכל חורק ואפעס לא ממש מתאים, כמו בחיים. אביא שתי דוגמאות: סרטו האחרון של ז'או רֶנֶה בן השבעים, לבבות, שאין שם אהבה באמת, רק תלות ומערכות יחסים ביזאריות (הוקרן בארץ לפני חצי שנה בערך); והשנייה: ההמנון הגדול והכאילו-קיטשי לאהבה, סרטו של קלוד ללוש משנת , גבר ואשה, שנחשב לשיא הקיטש-עאלק, לרומן האולטימטיבי על אהבה של 1966,גבר (כלשהו) לאשה (כלשהי) על הסימבוליות הכללית של רומן כזה. וראה זה פלא - היא מתגעגעת לבעלה המת, הוא - לאלמנתו, ועל זה הם בכלל חושבים תוך כדי הזיון הראשון (והגרוע) שלהם. דהיינו, אהבה זה כואב. זה קשה. זה מסובך. יש ריוורד, אבל חייבים להתאמץ ולהתמיד ולהתעקש ולגשר על פערים, ורק אז - אולי אולי אולי נהיה לבשר אחד.
      27/1/08 22:18:

    מרגש רומנטי ורגיש....

    כיף....

      27/1/08 22:10:
    לשרי ואלומית - כן, כל הסרטים הללו...עבורם יש לי קופסאת טישו ליד הממיר של ה- VOD. פעם ראשונה שחשבתי על הניגודים הללו שבין מסר-מעצב-מזיק והנוסטלגיה המתוקה הכמהה אליו, היתה כשהוזמנתי לפני מס' חודשים לדבר בכנס שנושאו היה: "האם הפמיניזם הרס את הארוטיקה". אבל זה כבר לפוסט אחר...
      27/1/08 22:10:
    אחד הגדולים והטובים !
      27/1/08 22:06:

     

    צטט: מר רשתות 2008-01-27 21:55:28

    יש לזה שם בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה:

    Staged Authenticity

    נייס, קניתי.

      27/1/08 21:58:

     

    צטט: חנה בית הלחמי 2008-01-27 21:11:55

     

    אפשר גם לאהוב את המסר וגם לבקר אותו?

     

    אפשר בהחלט, ראי סוחטי הדמעות "זכרונות מאפריקה" עם רוברט רדפורד ומריל סטריפ ו"להתאהב" עם רוברט דה נירו ומריל סטריפ.

      27/1/08 21:55:

    יש לזה שם בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה:

    Staged Authenticity

      27/1/08 21:38:

    חנה יקרה

     מסכימה בהחלט שאנחנו עברנו ועוברים שטיפת מוח ענקית בהקשר של אהבה ורומנטיקה שניתן לסכם שלימדו אותנו שאהבה=סבל

     ואם מחשבות בוראות מציאות, אז מחשבה זו שניטעה בנו אכן ממשת את עצמה ואין אדם שלא יספר לך איך האהבה שברה את ליבו לפחות פעם אחת.

     שלא לדבר על מצב האהבה הרומנטית בעולמנו כיום

    . תודה על המחשבה הנכונה וכן אני מאד אהבתי את הסרט כמובן..

    . אנסה לככב אם יתנו.

    שלך שרי

      27/1/08 21:27:
    עם הקוראים/ות הסליחה - הקפה הדפוק הזה (בא לי לצרוח!!!) לא מעלה את הקליפ מיוטיוב. בוא יבוא.
      27/1/08 21:11:

     

    צטט: אלומית ישי 2008-01-27 20:57:07

    אחד הסרטים האהובים עלי...

     

    גם עלי, באופן מתעתע :)

    תפקידה של נוסטלגיה, כנראה, בין השאר, הוא לחזק בנו מסרים....אפשר גם לאהוב את המסר וגם לבקר אותו?

      27/1/08 20:57:
    אחד הסרטים האהובים עלי...

    פרופיל

    חנה בית הלחמי
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין