כותרות TheMarker >
    ';

    אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם

    על פרשות השבוע והקשר לימנו אנו, חסידות, סיפורי צדיקים, שמירת השבת, על דברים שבין אדם לחברו ולסביבה, על דברים שבין אדם לבוראו

    האור הטמון בחושך - פרשת וישב

    2 תגובות   יום ראשון, 17/11/13, 00:04

    בס"ד

    האור הטמון בחושך
    פרשת וישב
     

     

     

    מה הקשר בין פרשת וישב לבין חנוכה? למה האחים של יוסף הצדיק שונאים אותו? למה הם מכרו אותו לישמעאלים? מה הם סיפרו לאביהם יעקב אבחנו? למה בתה של דינה נמכרה למצרים? למה יוסף הצדיק יש שניים עשר שנים בבית סוהר אחרי שעמד בגבורה בפיתויי את פוטיפר? למה את שר האופים תלו ואת שר המשקים החזירו למשרתו? מה הקשר בין מגילת רות לפרשת וישב? וישב יעקב – האם הוא יצא לפנסיה מוקדמת?

     

    חלמא רבה חזית

    הלצה חסידית מספרת על תלמיד לא חכם שבא לרבו ואמר לו שחלם בלילה שהרב הקודם הורה לו שהוא צריך להיות רבה של העיר. וכשהוא סיפר את זה לאנשי הקהילה הם לעגו לו ובטלו את דבריו. "מה עלי לעשות כדי לשכנע אותם". שאל אותו חסיד את רבו. ענה לו רבו: "בחלום הלילה שיבוא שוב אותו רב אמור לו שיפיע אצל אנשי הקהילה ויאמר להם שהוא מורה אותם לבחור בך כרב.."

     

    במה עוסקת הפרשה
    רק אור יכול לגרש חושך. יוסף לא מבין למה האחים שלו שונאים אותו. הם רוצים להרוג אותו וזורקים אותו לבור. ברגע האחרון, יהודה משכנע אותם למכור אותו לישמעאלים. שנודדים אתו למצרים והוא נמכר שם לעבד. יוסף הצדיק לא מבין למה זה מגיע לו. יעקב לא מבין למה מגיע לו שהבן שלו מת, כך מעידים עליו האחים שנטרף. יהודה לא מבין למה האחים מנדים אתו. הוא מורחק ומתחתן ונולדים לו ילדים, ואז אשתו וילדיו נפטרים. דינה לא מבינה למה היא נאנסת והיא בהריון. ולמה מוכרים את הבת שנולדת לה למצרים. יעקב לא מבין למה מגיע לו שהבת היחידה שלו, גוי מטמא אותה. כולם מרגישים שהם בעלטה מוחלטת שאין תקווה. לאט, לאט, מתבהרים הדברים והכול מתברר שהכול היה לטובה בדיעבד.


    למה יעקב ביקש לשבת במנוחה?
    כתוב: [בראשית לז א] "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". מהמילה הראשונה הזאת "וישב" דורשים חז"ל דרשה שממש מזעזעת את הנשמה. בפרשה הקודמת כתוב: [בראשית לו ח] "וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.". וישב, מה הכוונה, יושבים, נחים, לא עושים שום דבר, לא רצים, לא הולכים, נחים. פסגת המאווים האולטימטיבית, של המערב והמזרח גם נוהה אחריה היא המושג המענג "וויקאנד" אין לך דבר יותר דוחף אנשים לעבוד קשה, להזיע, לעמול להשיג מטרות, לעמוד ביעדים מאשר החשבה שהנה, הנה, מגיע סוף השבוע המיוחל, שבו נוכל להתנתק מהעולם ולנוח. 'עזוב אותי עכשיו אני בוויקאנד'.

    שאלו פעם את הנשיא בוש, איך הוא מבלה את סוף השבוע שלו, ענה להם בלי היסוס: יש לי יאכטה, יש עליה 17 חכות, יש לי ילדים, נכדים, שני כלבים, אני עשיר, מה עוד הבן אדם צריך?

    "וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.", ישב אכל שתה, נהנה. הוא היה בוויקאנד תמידי.

    [בראשית רבה פד ג] "אמר רב אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג אמר לא דיין (לא די בכך) שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם בקשים לישב בשלוה בעולם הזה תדע לך שהוא כן יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז (בעולם הזה) נזדווג לו שטנו של יוסף "וישב יעקב".
    [איוב ג כו] "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז."
    "לֹא שָׁלַוְתִּי" מעשו.
    "וְלֹא שָׁקַטְתִּי" מלבן.
    "וְלֹא נָחְתִּי" מדינה.
    "וַיָּבֹא רֹגֶז" בא עלי רגזו של יוסף:"

    על מה נענש יעקב ש"איבד" את יוסף, על הרצון שלו לנוח. אחרי כל כך הרבה תלאות, ארבע עשרה שנים לא ישן בבית המדרש 'שם ועבר' ועשרים ושתיים שנים לא ישן אצל לבן.
    כתוב: [בראשית כח יא] "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.", כי עד אותו זמן לא שכב לישון. היה מנמנם בישיבה או עמידה. תוך כדי לימוד או כשהיה אצל לבן שמר על ערנות כדי שלבן לא יזיק לו או למשפחתו.

    הגאון מווילנה היה לומד עשרים ושתיים שעות, ושעתיים ביום היה ישן (בתפזורת על כל 6 שעות חצי שעה) צריך להבין שאנחנו באנו לכאן כדי להילחם, זה יסוד גדול מאוד. לא להילחם נגד הזולת, אלא, ביצר הרע, בניסיונות.

    באנו לכאן להילחם, להמליך את הקב"ה על העולם
    אומר רבי משה חיים לוצאטו, רמח"ל [12] אין האדם לעולם הזה אלא להילחם ולעמוד בניסיונות"
    פירוש: אם אני באמת רוצה למצות את המהות האנושית שלי להיות במצב של בחירה בלתי פוסקת. רק אנחנו בוחרים, אין אף יצור אחר שיש לו אפשרות בחירה. אפילו מלאכים לא בוחרים אלא עושים רצון קונם. באת לעולם הזה להילחם ללא הרף ולעשות מיד, עוד לפני ששומעים מה לעשות, בבחינת נעשה ונישמע.וגם לא מתחתנו לא חי ולא צומח ובוודאי שלא דומם. מי שיש לו בחירה, לא בחירה בין שני דברים גשמיים, אלא בין מה שהגוף החומרי רוצה, הוא פגע בי, אני ארד עליו אני אראה לו מה זה. הוא לקח לי, הוא השיב לי רעה תחת טובה – לא תיקום ולא תיטור. כעסת? אתה רוצה להרביץ, להרוס? 'תולה ארץ על בלימה'. מי שבולם פיו בשעת מריבה, מבליג. ואהבת לרעך כמוך. ולא תשנא את אחיך בלבבך. באת לכאן כדי להילחם את מלחמת השם, להמליך את בורא העולם בעולם הזה, אתה עומד בין הבורא לבין העולם. הבורא העמיד לך מערכת של תיקון העולם, של תיקון הבריאה כולה. המערכת נקראת תורתנו הקדושה, עם הוראות מפורטות על כל פרט הכי קטן ובכל תחום.
    ישנו רב אחד צדיק הרב יובל דיין שהוא עושה חוגים ועוזר לאנשים בתחומי החיים, הורות, שלום בית וגם בעסקים, מה פירוש בעסקים? הוא יושב עם אנשי עסקים עם 'שולחן ערוך' ומראה להם בכל תחום של העסק שלהם איך התורה פותרת כל בעיה ולו הקטנה ביותר אם זה עם לקוחות, ספקים, כספים, אם זה אשראי מול מזומן, עם זה עובד, עם זה הבוס, חובות, לקוחות או כל דבר אחר.

    הורות, באיזה בית ספר באיזה אוניברסיטה מלמדים הורות? אהבה,היכן לומדים להיות אבא או אמא באיזה מקום בעולם לומדים מה זאת אהבה? היסוד של הקיום האנושי של כל הבריאה כולה. מי שיודע לאהוב ולקבל אהבה. לא רק שהחיים שלו מאושרים אלה שהוא נותן אושר ושמחה לסביבה שלו. התורה שלנו מלמדת אותנו מה זה אהבה, מה זה שלום בית, מה זה זוגיות. לזהות את אויבי האהבה, לא של הזולת – זה קל. זה לא 'חכמה' אני אגיד לך:הוא ככה והוא וככה. אלא אצלי. מהם אויבי האהבה שלי. האמצעים לעשות את המלחמה בתוכך באיזה כלים להשתמש. מי מלמד? התורה היא המערכת הגדולה והעצומה שממליכה את בורא העולם על העולם הזה.מה פירוש? כשאני עומד בניסיון שאני נמצא בבחירה, כשאני נלחם ועושה את המלחמה הזאת, אז אני ממליך את בורא העולם על העולם.


    מהו ניצחון אמיתי?
    אולימפיאדה למשל, כולה מבוססת על 'אני יותר טוב ממך' במה? אני רץ יותר מהר ממך, אני קופץ יותר גבוהה ממך, אני יותר חזק ממך. כשעולים השלושה הראשונים, הראשון עולה על מדרגה יותר גבוהה ומקבל מדליית זהב. באולימפיאדה אין עיקוב בעניין אינטליגנציה או IQ או האם הכה את ילדיו בבוקר, או היה אלים כלפי אשתו.או אם אתה שונא את המתחרה שלו. סטרואידים וממריצים מעכבים. הם אומרים, למה? זה טוב, זה יוצר תחרות זה יוצר רצון לנצח, להיות ראשון. ניצחתי אותו, הייתי יותר מהיר ממנו, הכנעתי אותו. אבל אחר-כך יגידו: אל תהיה כזה כוחני, תהיה עדין מתחשב, ואם זה בעסקים אנשים מתגאים שהם מרמים אנשים אחרים, ומפילים את המתחרה שלהם, ועשו לו תרגיל בלי שהוא הבחין. ואצל הפוליטיקאים זה בכלל חגיגה עם השחיתות והרמאות והנוכלות. 'הוא בא אלי עם תרגיל ואני הכנסתי לו והוא לא ידע מאיפה זה בא לו'. ואני ניצחתי אותו, אני יותר טוב.


    משה האיש העניו על פני האדמה
    אצל משה רבנו, הקב"ה מדבר אליו: 'אני נותן לך את התפקיד הכי גדול באנושות, לך תוציא את בני ישראל ממצרים, ואתה תיתן להם את התורה, אתה במו ידיך תוריד להם את התורה. כתוב: תורת משה עבדי. התורה על שמו.משה. אומר לו משה ומתווכח אתו שבוע ימים, מי אני? תן את התפקיד לכל אדם אחר בעולם, [שמות ד יג] " וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח." מה הוא אומר לקב"ה? אין לך אדם שלא ראוי יותר ממני. כל אחד. גורף ביבים בפורטוגל יותר טוב ממני. וזה למי הוא אומר? לבורא עולם ישתבח שמו. זה לא הצגה, זה לא נימוס. הקב"ה מסתכל פנימה עד עמק הלב. ורואה את האמת הפנימית. כאן אנחנו מבינים עד לאן מגיע המלחמה של משה עם עצמו עם המידות שלו? לראות את שפלות עצמו. להסיר עיניים לחלוטין מגדולתו. מהחכמה שלו. כלום לא מעניין אותו. יש לו תפקיד. מלחמה על שבירת המידות,
    אומר הגאון מווילנה. בא האדם לעולם הזה לשבור את המידות שעוד לא שבר, במשלי זה מופיע בכותרת. ואם הוא לא עוסק בעבודה הזאת למה לו חיים? מפני שהחיים נתנו לו כדי לעשות בדיוק את זה. מה פירוש? להעמיד את המידה שלי: קנאה, כעס, עלבון, גאווה, צחוק, ליצנות, שעמום, דכדוך, דיכאוני, נפול, אין לי כוח, דיכי ריצפי, לא הולך, הכול. כל הטבע האנושי. לשבור. ולהעמיד מול הרצון הטבעי שלי את הרצון האלוקי. פירוש: בורא עולם אומר לי אסור לך להיות דיכאוני, עליך לעבוד את השם בשמחה! אין רשות להיות דיכאוני! "אבל אני..", אין רשות! אין רשות להיות דיכאוני, דאון, נפול. אלא שמחה. שמחה אמיתית.


    איך יוצאים מזה?
    כמה פעמים קורה לנו שאנחנו, נפולים, אין כוח אין חשק, ודווקא עכשיו צריך לעשות משהו שהוא לא נעים במיוחד. למשל להתפלל במניין צפוף בקיץ בלי מזגן בצהריים שחם כולם מזיעים, מחניק, וזה מניין צפוף ישתבח שמו, כן ירבו. מה עושים? (הרב נזכר שלמד את זה מרבו הרב שמואל כהן) הוא אמר שרואה את הבורא בתפוז, והנה אתה לוקח גרעין תפוז, אתה זורע אותו באדמה הוא יונק ממנה. גודל עץ, והוא מניב  100 ק"ג תפוזים, כל שנה. את זה אפילו נאס"ה שיודעת לשלוח טיל למאדים במיליארדים של דולרים, לא יודעים לעשות. גרעין של תפוז שוקל 1 גרם, אתה שם אותו באדמה הוא הופך אדמה לעץ תפוזים שמניב 100 ק"ג תפוזים שהם בעצמם יכולים להניב אין סוף תפוזים. לא כל שכן תא של אדם. מי עשה את כל זה? בורא עולם. אמר הרמב"ם.
    אני הולך על הרגליים שלי, אני רוצה אני בוחר, אני הולך בשמחה למנחה, אני מנצח את היצר הרע שמפתה אותי ללכת לאכול, לשתות, לשמוע מוזיקה, לראות כדור רגל, לנוח, לישון. אני הולך לדבר עם הקב"ה. אני עשיתי אני ניצחתי. את מי? את היצר רע.

    וישב יעקב – אתה מחפש את המנוחה? את הפנסיוניות? שנייה? ואנחנו מדברים על יעקב אבחנו על בכיר האבות. לעשו יש ביטול: יאכטה, שכטה, חכות, פאנן, מה עוד הבן אדם צריך?
    יא פרייר. אתה רוצה את האדום הזה? את הבלי העולם הזה? אכול ושתה כי מחר נמות?
    באנו לעולם הזה כדי להילחם - אין מנוחה לצדיקים – אין להם מנוחה לא כאן ולא שם. למה אין להם מנוחה שם בעולם הבא? כי שם מחכה להם, איזה עליה, איזה שכר, איזה לידה נצחית, אי אפשר לדמיין את זה. זה מעבר להשגה שלנו.
    היכן זוכים בזה? כאן! איך זוכים בזה? באמצעות מלחמה!

    וישב של יעקב הזה. המבהיל הזה.ואחר כך שבע עשרה שנים של ייסורים איומים ונוראים של אובדן יוסף ואובדן היעוד של 12 השבטים.יעקב לא מתנחם. המלחמה האומה מכל. לשמור על סובייקטיביות.

    נזכור זאת כדי להתחזק. נזכור שכל הניסיונות, חוסר ודאות, אי הידיעה, וזה הולך ומתגבר. זה כל תכליתנו כאן. זה לא "אוי ווי! למה קרה לי עכשיו הצרה הזאת?", וההוא טוב לו. ותראה את זה. כל אחד עם החבילה שלו. ואני, עם החבילה שלי? להצטער עליה? להיאנח עליה? בשביל זה באתי לעולם. שבירת המידה שמפילה אותי מול הניסיון. שאומרת: די אין כוח, ואיך תצליח? ומה עם הבן הזה? ומה עם הבת הזאת? ומה הקב"ה אומר? ואהבת לרעך כמוך. למה זה לא נוגע לבן שלי? לא תשנא את אחיך בלבבך, למה זה לא נוגע לבן שלי? לא תיקום ולא תיטור, למה זה לא נוגע לבן שלי? קח אוויר, אולי הוא אנוס, אולי הוא לא יכול. כמה זמן בורא עולם חיכה לך שתתקן את המידות שלך. ולאו דווקא חוזרים בתשובה אל אנשים שנולדו לתוך בית שומר מצוות מבטן ומלידה. מה אתה בא לילד בטענה? מה אתה בא אליה? ותאיר את הפנים שלך. תשליט את בורא עולם על הקשר שלך בינך ובין הבן שלך או הבת או אשתך או מי שלא יהיה. השותף השלישי שהוא המוליד. יש מקבל ויש משפיע ויש גם מחבר. הקב"ה הוא מחבר.הבן שלך כרגע הוא המקבל ואתה המשפיע, האישה או השכן. שאתה אומר סליחה. "אבל הצדק איתי...", אין צדק! תגיד סליחה! תשים "ה" בצדק תהפוך את זה לצדקה.עומד במלחמה הזאת מול עצמך! תכלית בואנו לחיים האלו.

    וישב יעקב – אין! לעשו מתאים 'וישב'. לעשו מתאים ויקאנד. כשאתה רוצה לנוח בשבת, להבדיל בין טומאה לקודש. זו לא מנוחה של סוטול ועזוב אותי אני נח עכשיו'.זה מנוחה שאני עושה את עבודת המנוחה. מה פירוש? אני נח בשמחה הכי גדולה בעולם. אני נח בידיעת המנוחה. אני בהבנת היום הזה שהקב"ה נתן לנו לנוח בו. זה לא מנוחה של עזיבת התפקיד, עזיבת קיומנו בעולם.עזיבת הבחירה, עזיבת התכלית שלנו בעולם הזה. אלא הפוך! – שיא התכלית. אני באתי כאן לשבת הזאת זאת התעוררות פנימית הכי אדירה. זה מנוחה של שימחה אדירה, אמיתית של מנוחת החיים. מנוחה שאני חי בה. לא מנוחה מן החיים. עכשיו אני בפסגת כל השבוע כולו. אנחנו אומרים בשחרית: בראשון בשבת..., בשני בשבת... הכול מתנקז ליום השבת. מנוחה של שימחת ההתחברות עם בורא עולם ללא שום סיג, איזה התחברות זאת? בשיא האהבה.
    אז כשיעקב רוצה קצת, לשנייה, מנוחה, אין! ואשרינו ומה טוב חלקנו. אומר הגאון מווילנה – זאת סגולה לחיים. אם הגאון מווילה אומר שאנחנו כאן כדי לשבור את המידות אז זה נותן לנו חיים. כי המשוואה שווה משני הצדדים. כי אם אני עוסק בסיבה שלשמה ניתנו החיים שוב ושוב, אז ממילא יתנו לי עוד חיים.


    גזרת גלות מצרים נקבעה בברית בין הבתרים
    כדי לענות על כל השאלות והתהיות הנ"ל צריך להבין כמה דברים, הפרשה שלנו כאמור עוסקת בירידת יוסף למצרים, מכירת יוסף, עניין הירידה למצרים נאמר כבר לאברהם בברית בין הבתרים: [בראשית טו יג יד] "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"


    פשע מאורגן היטב
    לפני שהאחים מוכרים את יוסף למצרים, מבקש יעקב מבנו יוסף ללכת לראות אם שלום לאחיו בשדה שכם: [בראשית לז יד] "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה."

    רש"י: " 'מעמק חברון' - והלא חברון בהר שנאמר (במדבר יג) ויעלו בנגב ויבא עד חברון אלא (ב"ר) מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לעיל טו) כי גר יהיה זרעך.

    'ויבא שכמה' - (סוטה יא) מקום מוכן לפורעניות שם קלקלו השבטים שם ענו את דינה שם נחלקה מלכות בית דוד שנאמר (מ"א יב) וילך רחבעם שכמה."

    בברית בין הבתרים כבר נרמזו כל ארבעת הגלויות: [בראשית טו יב] "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו"
    אימה = מלכות אדום
    גדולה = זו מדי
    נופחת = זו בבל
    חשכה = זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה.
    [נר מצווה -חזון דניאל על ארבע המלכויות] " ולכך המלכות הזאת לא היו מתנגדים לישראל רק מצד התורה השכלית ומצד התורה האלקית. וכך היה כל עניין מלכות שלישית, לבטל מישראל מעלת התורה האלקית וכל דבר אלקי: בפרט היה רוצה אומה זאת שלא היה ח"ו לישראל מעלה אלקית, וזה אמרם במדרש: (ויקרא רבה יג ה) ושם הנהר השלישי חדקל, זו יון שהיא חדה וקלה בגזרותיה על ישראל, ואומר להם כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלקי ישראל..."
    גם החיות שהוא נדרש להביא לברית מרמזים על הגלויות:
    [בראשית רבה מד טו] "ד"א קחה לי עגלה משולשת זו בבל שהעמידה ג' מלכים נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר ועז משולשת זו מדי שהייתה מעמידה ג' מלכים כורש ודריוש ואחשורוש ואיל משולש זו יון ר' אלעזר ור' יוחנן ר"א אמר כל הרוחות כבשו בני יון ורוח מזרחית לא כבשו א"ל רבי יוחנן והכתיב (דניאל ח) ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו ואין מציל מידו ועשה כרצונו והגדיל הוא דעתיה דר"א דלא אמר מזרחית ותור וגוזל זו מלכות אדום.. וגו'."

    גלות יון - שהחשיכה עיניהם של ישראל
    בפרשה הקודמת "וישלח" דובר שם על המכה שנתן שרו של עשו המלאך ליעקב אבינו על הירך על שתי רגלו. כאשר רגל אחת היא כנגד גלות פרס ומדי וכנגד הנצח והרגל השנייה שנקראת הוד הנקראת יון. ידועה אמרתו של צדוק הכהן מלובלין [1] וקדם לו השל"ה [2] ועוד לפני זה הטור [3] כולם כותבים שחל אירוע מסוים, יש לו קשר לפרשת השבוע שלפניו.  הטור בסימן תי"ז כותב: " ואינם צריכין פירוש כי ידועים הם לכל פקדו, ופסחו, מנו, ועצרו, צומו, וצלו, קומו, ותקעו," בא לומר לכל אחת מהפרשות שסמוכות למועד יש להם קשר למועד. אז פיקדו לשון פקודה ואחרי זה פסח. ובמעוברת סגרו ופסחו אז זה פרשת מצורע ואחרי זה בא פסח. מנו ועצרו קודם כל מונים את בני ישראל ואחרי זה  בא חג העצרת. צומו וצלו קודם כל תשעה באב ואחרי זה פרשת ואתחנן. ואחרון פרשת ניצבים ואחריה מגיעה תקיעת שופר. כמובן, הטור מדבר על הפרשיות שהוא בחר לדבר הוא לא מדבר על כל הפרשיות והמועדים. ואילו רב צדוק הכהן ולפניו השל"ה הקדוש, אומרים שלכל אירוע סמוך לפרשה שלפניו וגם מועד מרבנ"ן.


    הקשר של חנוכה לפרשת השבוע וישב
    חג החנוכה מועד מרבנ"ן אז יש שמוצאים את הקשר בחותמת והפתילים [4] מעשה יהודה ותמר. ויש שנמצאו את הקשר ב [מסכת שבת כ"ב א] " למעלה מעשרים אמה נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה [5] כסוכה וכמבוי [6]. ואמר רב כהנא: צריך ציטוט בראשית... (בראשית לז כד: ויקחהו וישלכו אתו הברה, והבור רק אין בו מים... דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב "והבור רֵק אין בו מים"? ממשמע שנאמר 'והבור רֵק' איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים? - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו [7] "

    אומר התורה תמימה, [בראשית לז, כד (ס"ק כ)] " (על סמיכות עניין בור יוסף לנר חנוכה) – [אין העין שולטת על למעלה מן כ' אמה, ולכן אין להדליק שם נר חנוכה. אבל הוא הדין אין להניח נר חנוכה בבור הנמוך מן כ' אמה כי אין העין שולטת שם. וזאת מניין? כי הורידו האחים את יוסף לתוך בור הנמוך מן כ' אמה. לכן לא ראו שיש בו נחשים ועקרבים כי אין העין שולטת על מרחק כזה (כלומר לא שמים לב למה שרואים במרחק כזה אא"כ יתאמצו לראותו בכוונה תחילה). ולכן הסמיכו לכאן סוגיית יוסף כדי ללמד שגם למטה מעשרים אמה אין להניח נר חנוכה] – ילקוט יהושע, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" [8]

    אז אם הבור מלא נחשים ועקרבים איך התורה מעידה על ראובן שרצה להחזירו ליעקב אביו  שכתוב בגמרה [בבלי: יבמות דף קכא א] "תנו רבנן: 'נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו; לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו. רבי יהודה בן בתירא אומר: אף לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - אין מעידין עליו: חיישינן".


    "תורה תמימה" שואל ושואל עוד שאלה אם יצא יוסף מהבור שהוא מלא נחשים ועקרבים, איך הם מכרו אותו למצרים? ומשיב שתי הגמרות הסמוכות אחת לשנייה משיבה אחת על השאלה של השנייה. אם דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: "למעלה מעשרים אמה נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה" כי העין לא שולטת בגובה כזה – אז ודאי שלא שולטת למטה. מפני שדפנות הבור שמקיפות אותו מסתירות מה נעשה בתוכו. בא הגמרא לומר לך שכשם שנר חנוכה ששמים בגובה 20 אמה פסולה וכן סוכה ומבוא, אז כל שכן בור עמוק, כי אם היו יודעים האחים שיש בו נחשים ועקרבים לא היו זורקים אותו לבור. הם זרקו אותו לתוך הבור כי לא ראו.הם סמוכות אחת לשנייה כי הן רוצות להגיד לך דבר אחד: הבור ריק ואין בו מים – אבל נחשים ועקרבים יש בו. אז איך זרקו אותו בפנים? כי הגמרא אומרת לך קודם שנר חנוכה אם הנחת אותו בגובה 20 אמה פסולה, כי אין העין שולטת.
    רבי אלעזר מוורמייזא [9] הוא אומר דבר נפלא ביותר אבל לא קושר אותו לחנוכה. הרוקח אומר שהפרשה היחידה בתורה, בפרשה שלנו יש קי"ב פסוקים מתוכם רק 8 לא מתחילים באות "ו" וכעין זה תמצא במקום נוסף – במגילת רות, שגם שם מתחילתו ועד סופו כולם מתחילים באות "ו" חוץ משמונה פסוקים שלא מתחילים באות "ו", כך כותב הרוקח. הרוקח רוצה לקחת את זה לעניין ברית מילה ומבאר בהרחבה את עניין ברית המילה. חד עין מבחין מיד שזה מאוד פוט שמונה פסוקים כאן הרי זה רמז לחנוכה. מחפש רמז לחנוכה? כל הפסוקים מתחילים באות "ו חוץ משמונה אז אין לך רמז יתר יפה מכך. מי שירצה לדקדק אז ימצא גם תשע וזה לא קשה – גם זה קשור – מוסיפים את השמש. בלי לנסות לפרש את הרוקח אם הוא אומר שמונה אז יש שמונה, צריך לראות מה היה פעם או שהיו פסוקים מחוברים או לא זה לא קשור לענייננו.

    מה הקשר בין מגילת רות לפרשת וישב?
    הקשר הוא מאוד פשוט, כי בפרשת וישלח מתחילה שושלת המשיח.
    למה? כי תמר ילדה את פרץ וזרח – וממנו מתחיל שושלת דוד המלך ומסתיימת במגילת רות. במגילת רות מתחילים מתחילת הפרשה שלנו (וישלח) עד שם, איך מסתיימת מגילת רות?
    [מגילת רות ד יח - כב] עשרה דורות מפרץ ועד דוד המלך

    "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ: פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד."

    השאלה למה בשתי המקומות הללו הכול מתחיל באות "ו" למעט 8 פסוקים זה נושא בפני עצמו. ובכל זאת מה שניתן להוציא מכאן זה יסוד נפלא שמביא לנו רבנו בחיי בספר כד קמח בערך נר חנוכה, הוא כותב שנרות חנוכה רומזים לימות המשיח. למה הם רומזים ימות המשיח? כי אנחנו חוגגים 8 ימים.
    אז המהר"ל מפראג [10] אומר ששמונה זה מעל לגדר הטבע, רבנו בחיי הולך על פשט אחר לגמרי: כתוב בחז"ל [ערכין יג ב] " למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד לימא מתני' דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר כנור של מקדש של שבעת נימין היה שנאמר (תהלים טז, יא) שובע שמחות [את] פניך אל תיקרי שובע אלא שבע ושל ימות המשיח שמונה שנאמר (תהלים יב, א) למנצח על השמינית על נימא שמינית של עולם הבא עשר שנאמר (תהלים צב, ד) עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור ואומר (תהלים לג, ב) הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש אפילו תימא רבי יהודה לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כי נבל קרי ליה נבל:

    אומר רבנו בחיי שהמספר שמונה רומז לימות המשיח, אם המספר שמונה רומז לימות המשיח, אז בפרשה שלנו הכול מתחיל באות "ו" חוץ משמונה. למה? כי המספר שמונה רומז לימות המשיח. בפרשה שלנו נולד פרץ אבי השושלת של המשיח, ובמגילת רות נולד דוד המלך משיח צדקנו אז גם שם יש שמונה פסוקים שלא מתחילים באות "ו".אז יצאנו ידי חבותנו שמצאנו את האירוע של חנוכה שנסמך על הפרשה הקודמת.

    שפת אמת [11] רבי יהודה אריה לייב אלתר (כ"ט בניסן ה'תר"ז-ה' בשבט תרס"ה; 1847 - 1905) כותב בפרשת מקץ (שנת תר"מ – חלק הוא בשם רבו וחלק מעצמו) ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. שואל השפת אמת, הרי המילה רבי "וישכחהו" מיותר. אם התורה כותבת "ולא זכר שר המשקים את יוסף וגו'.", אם הוא לא זכר אז ממילא הוא שכח. אז למה צריך להוסיף "וישכחהו"? אז התירוץ הוא פשוט, "ולא זכר וגו' ", כי הוא ביקש , "זכרתני והזכירתני וגו'.", הוא ביקש פעמיים אז הוא קיבל פעמיים. אבל שפת אמת רוצה לעמוד על העניין לעומק. הוא מביא תשובה נפלאה: "כעין זה הוא אומר כמו שכתוב ולא זכר וישכחהו" מתקיים גם בחנוכה, ע"י שנכתב: היוונים רצו להשכיחם תורתך, היוונים רצו להשכיח את התורה שלנו, לכן התווסף זיכרון לבני ישראל. מה? שנתנו לנו להניח נרות חנוכה ונרות חנוכה אלו נתנו לזיכרון.למה? שהנה מצאת שלושה דברים שנאמרו בחנוכה: "מזוזה בימין נר חנוכה בשמאל ובעל הבית בטלית מצויצת באמצע. הלשון שמביא כאן השפתי אמת זה הלשון של שאילתות. שואל השפתי חכמים מה זה? מהן שלושת הדברים האלו? מה בעל השאלתות להגיד לנו?
    אומר השפתי אמת יסוד נפלא: שלושת הדברים האלו באים להזכיר לנו דברים שמביאים תזכורת:

    א. מזוזה – כותב הרמב"ם בהלכות מזוזה: "חייב אדם להיזהר במזוזה שהיא חובת העל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא, יגע בה (בשם השם) ויזכור אהבתו וייעור משנתו, שיגיונותיו והבלי הזמן, ושידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא צור העולמים. המזוזה נועדה להזכיר לך את הקב"ה. לכן אתה שם אותה בפתח הבית ונזכר בו בבואך ובצאתך.

    ב. הציצית אתה יודע לבד אתה אומר פעמיים ביום בשמע ופעם שלישית על המיטה. "וראיתם אותו וזכרתם.. וגו'", המזוזה והציצית נועדו להזכיר לך את הקב"ה.

    ג. אומר השפת אמת גם תיקון הדלקת המנורה של חנוכה יש לה כוונה אחת. הכוונה היא להזכיר, לכן מדליקים בשמן. מה עניין של הזיכרון דווקא להדליק בשמן? אומר השפת אמת הרי מה רצו היוונים? להשכיח את התורה מאיתנו את התורה.
    [בבלי הוריות דף יג ב] "תנו רבנן:
    * חמשה דברים משכיחים את הלימוד
    : האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו; ויש אומרים אף המניח כליו [מלבושיו] תחת מראשותיו.

    * חמשה דברים משיבים את הלימוד: פת פחמין [פת האפוי בגחלים] - וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה [שנשתיירה מלישה]; ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל."

    מכאן שאדם ששותה שמן זית מחזיר לעצמו זיכרון של תורה שנשתכחה ממנו שבעים שנה.

     

    המשך בקרוב ממש ב"ה ב.נ.

    ----

    ויהי רצון שנזכה לדבוק בהקב"ה ובמצוותיו, ומתוך כך להיגאל בגאולה שלמה בקרוב ממש.

    ----


    בהשראת:
    הרב שניאור אשכנזי שליט"א

    לפי שיחות הרבי מליובאוויטש

    הרב ברוך רוזנבלום שליט"א

    הרב הרצל חודר שליט"א

    הרב אורי זהר שליט"א

     

    ---

    מוקדש לעילוי נשמתם של:
    ציפורה קופרברג ז"ל

    בת ר' שמעון ז"ל

     

    ברוך קופרברג ז"ל
    בן ר' אריה ז"ל

    אריאלה (קופרברג) כהן ז"ל
    בת ברוך ז"ל

     

    אריה בר ז"ל

     

    חנה גלמן ז"ל

    בת אברהם ז"ל

     

    לייזר זורן ז"ל

    בן וולוול ז"ל

     

    איסר דרליוק ז"ל


    -------------------------

     

     

    תוספות:

    [1]
    רבי צדוק הכהן רבינוביץ' - רובינשטיין מלובלין (כ"ג בשבט ה'תקפ"ג - ט' באלול ה'תר"ס; 4 בפברואר 1823 - 3 בספטמבר 1900). אחד מהיוצרים המקוריים והפוריים ביותר מבין גדולי החסידות. הגותו מאופיינת בשילוב של למדנות תורנית ופרשנות חדשנית עם תורות הקבלה והחסידות. שייך בדרכו לחסידות איזביצה ראדזין של רבי מרדכי יוסף ליינר, ולחסידות לובלין של רבי יהודה לייב איגר, אם כי הושפע גם מספרי חסידות ברסלב וחסידות חב"ד.

     

    [2]
    רבי ישעיה הלוי הורוויץ, מכונה השל"ה או השל"ה הקדוש (על שם חיבורו "שני לוחות הברית"; ה'שי"ח, 1558 – ה'ש"צ, 1630) היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17.

     

    [3]

    ארבעה טורים או הטור הוא קובץ פסקי הלכה שיטתי, המסכם את כל ההלכה הנוהגת לאחר החורבן, אותו כתב רבי יעקב בן אשר, המכונה גם בעל הטורים (1270-1343).

     

    [4]

    מעשה תמר
    על פי המסופר, יהודה נושא לאישה את בת שוע, היולדת לו שלשה בנים: ער, אונן ושלה. תמר מתחתנת עם ער, אך הוא מת. אונן מייבם אותה ואף הוא מת בשל סירובו להקים זרע לאחיו, ויהודה מסרב לתת לה את בנו השלישי שלה, מכיוון שהוא חושש לחייו. ואחרי שתמר רואה שאין סיכוי כי תהרה, היא אורבת ליהודה, חמיה, על אם הדרך, כאשר היא מחליפה את בגדי אלמנותה, ומסתירה את פניה. יהודה שחשבה לזונה מציע לה כמתן שכר גדי עיזים מן הצאן, ונותן לה כעירבון את החותמת והפתילים שלו ובא עליה. לאחר זמן, כשמסופר ליהודה כי תמר בהריון מזנות, מצווה יהודה (שאינו יודע כי היא בהריון ממנו) להמיתה בשריפה. אך תמר שולחת ברמז ליהודה כי היא הרה ממנו - "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, הכר נא למי החותמת והפתילים האלה". ואכן יהודה מודה ואף אומר "צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני". ממעשה זה נולדו פרץ וזרח, כאשר מפרץ יצאה שושלת בית דוד.

     

    [5]

    רש"י : " פסולה. דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא: כסוכה וכמבוי. דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי: "

     

    [6]

    כסוכה וכמבוי. דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי: מצוה להניחה. בחצר או ברה''ר בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה''ב הניחו שם

     

    [7]

    שבת, הגהות וחידושים (עמוד נד): פירוש מראה כהן ד"ה 'אבל נחשים ועקרבים יש בו': נ"ב ובזוה"ק פרשה וישב [ד' קפה ע"א] אמר רבי יצחק התם דאי נחשין ןעקרבין הוו ביה, אמאי כתיב בראובן 'למען הציל אותם מידם'? וכי לא חייש ראובן דנחשין ועקרבין לנזקין ליה וכו' אלא אמר דטב ליה ימנפל לגובא דנחשין ועקרבין דאי איהו צדיקא – קודשא בריך הוא יעביד ליה ניסא וכו' אבל בידא דשנאי דרעותא דלהון לקטלא ליה לא יכיל איהו לאשתזיב מידייהו [לפי שהאדם הוא בעל בחירה ואין רצון ה' לבטל את בחירת האדם בכל זמן , כנודע, ולכן קשה לפני המקום לעשות נס לצדיק ג"כ בזה] ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם – מידם דוקא, ערב שבת. ובזה נסתלק קושית הרא"ם ז"ל שהובא במהרש"א בחי' אגדות בפרק קמא דחגיגה שהקשה ג"כ בזה דאיך נתכוין ראובן להצילו והלא קיימא לן בסוף יבמות דנפל לבור מלאה נחשים – מעידין עליו וכו' ערב שבת ולדברי הזוה"ק הנ"ל אתי שפיר.

     

    [8]
    נחשים ועקרבים יש בו – [בחרכים ובסדקים. אבל פשיטא שאם היו רואים את הנחשים ואת העקרבים לא היה מורידים את יוסף לבור כזה] - רבנו בחיי (בראשית לז, כד) (וזה בניגוד לפרשנות המובאת הזוהר ח"א דף קפה ע"ב בעניין זה, שסמכו על השגחתו של הקב"ה)

    נחשים ועקרבים יש בו – [עומק הדרשה] - מהר"ל, גור אריה, בראשית לז, כד (מהד' מכון ירושלים, פסקא לה)

    נחשים ועקרבים יש בו – [מים הם כינוי לתורה. וכשאין בו מים, יש מדות רעות ומרמה כמו נחשים ועקרבים] - גר"א (משלי יז, יא)

    נחשים ועקרבים יש בו – [אם כן מדוע כתובה המלה (והבור) "ריק"?] - בן יהוידע"

    [9]

    רבי אלעזר מוורמייזא (גם "גרמייזא"; הכוונה לעיר וורמס) (ד'תתקכ"ה, 1165 - ה' אלפים, 1240 לערך) היה מקובל ופוסק, מגדולי רבניהם של חסידי אשכנז ותלמידו של רבי יהודה החסיד. בעל "ספר הרוקח" (רקח בגימטרייה - אלעזר) מבעלי התוספות‏[ דברי ימי ישראל, ספר 3, חלק 3 פרק 2: "והקבליסט אלעזר בן יהודה (הרוקח) שתרם את חלקו הרב בהחשכת אור החכמה היהודית"] ובעל כתבים קבליים רבים, שמרביתם נותרו בכתבי יד. היה רב ודיין בוורמס. קבע והשפיע על מנהגים שנוהגים עד ימינו בקרב שומרי המסורת היהודית.

     

    רבי אלעזר מוורמייזא כונה "הרוקח" על שם ספרו‏ [לדוגמה בספר עץ חיים, הרב חיים ויטאל, שער האהבה פרק י"א (עמוד ק"י) "כמו שכתב הרוקח"... "וכתב הרוקח". במקומות רבים גם בימינו מכונה כך. לדוגמה באתר כיפה בדיון על מקור המדורות בל"ג בעומר, ובעוד מקומות רבים - מודפסים או מקוונים.)], וכן כונה בטעות רבי אֶלִיעֶזֶר מגרמיזא‏ [טעות זו מופיעה כבר בשער ספרו המודפס משנת ה'שי"ז עם השם רבי אליעזר מגרמיזא. (י' אחת בגרמיזא בגלל הימנעות הכותבים מכתיבת השם המפורש) המלים של שער זה (במהדורת לבוב ה'תרי"ט) הועתקו במדויק, (במהדורת ורשה ה'תר"מ) עם הדגשת השם המוטעה, ונוסח זה שוכפל בכל המהדורות של הספר עד ימינו (ספר הרוקח הגדול מהדורה מוארת). אף חוקרים טעו בשמו (דוגמת שלמה בלוך שהביא את הקדימון לאסון שאחז את הרוקח, "ואני, אליעזר הקטן..."). ייתכן שלבלבול תרמה הקדמתו של רבי אלעזר לספרו, בו בנוסף ל'אלעזר' שבגימטרייה עולה 'רקח' (308) הוא מביא 'סימן': ר'קח מרקחת מעשה ר'קח - שמו אלי'עזר בן י'הודה. שתי האותיות ריש מסומנות, שערכן בגימטרייה 400. זוהי הגימטרייה של אליעזר בן יהודה] כינוי זה דבק בו, למרות הבירור המדעי של שמו. בעקבות טעות זו, נוספה טעות על טעות, והוא זוהה גם עם השם אליעזר הגדול ‏[היו שאף חיברו בין כל הכינויים וקראו לו רבי אליעזר הגדול מגרמיזא (הרוקח). לדוגמה מופיע כך בספר 'שמות הצדיקים' הנאמר כתפילה בידי חסידים, ובחלק מהסידורים "תפילת כל פה" נוסח ספרד, בהוצאת אשכול.]‏ [טעות זו גרמה לשגיאות בזיהוי כתבי יד ובזיהוי אירועים שונים בידי חוקרים. ור' להלן על הספר "מעשה רוקח" בהוצאתו של הרב אפרים זלמן מרגליות]

     

    [10]
    מהר"ל מפראג רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ‏[1] - 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לעוו הגבוה") היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (ביהדות מתחילת תקופת האחרונים). שמו השני נכתב בצורות שונות בגרמנית: Levai, Loewe, Löwe, Loew וגם בעברית: ליווא, ליוואי, ועוד.

     

    מהר"ל, שיצר גשר בין הגות ימי הביניים להגות הרנסאנס, נולד כשני עשורים בלבד לאחר גירוש ספרד והגעת קולומבוס לאמריקה, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין וראש ישיבה בערים פוזנן שבפולין, וניקלשבורג ופראג שבצ'כיה.

     

    מעבר לבקיאותו הרבה של מהר"ל בתלמוד, בספרות האגדה ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה (בפרט האריסטוטלית), וכן באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו‏‏. כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי ובעל מהלכים אצל רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

     

    תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות והן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה שנים לאחר מותו, ואישיותו המרתקת ורבת האנפין שימשה כר פורה לאגדות כגון זו על הגולם שיצר.

    על שמו קרוי היישוב כרם מהר"ל שבמועצה אזורית חוף הכרמל.

     

    [11]

    שפת אמת רבי יהודה אריה לייב אלתר (כ"ט בניסן ה'תר"ז-ה' בשבט תרס"ה; 1847 - 1905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות המרכזית בפולין. ספרו שעל שמו הוא נקרא שפת אמת הינו אוסף של דרשות על פרשיות השבוע וחידושים על הש"ס. הספר שהודפס לאחר פטירתו זכה להערכה רבה, ונודעה לו השפעה רבה בחסידות גור ומחוצה לה.

     

    [12]

    רבי משה חיים לוצאטו, רמח"ל (ה'תס"ז, 1707 - כ"ו באייר ה'תק"ו, 1746), רב, מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר במאה השמונה עשרה.

    ---

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/11/13 12:31:
      היי ברוכה, כל טוב ובשורות טובות,
        17/11/13 00:20:
      יישר כוח לדברי התורה הנפלאים. שבוע טוב ומבורך.

      ארכיון

      פרופיל

      אריהאלוני1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין