כותרות TheMarker >
    ';

    זה קצת מפחיד עד שמנסים

    אני לא יודעת לתאר, דברים שיוצאים לי מהלב ונזרקים פה על המחשב

    פוסטים אחרונים

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    צריך להגיד כמה מילים על פרשת הזמר והקטינה לא?

    0 תגובות   יום ראשון, 17/11/13, 20:45

    נדמה לי שנאמר כבר הכל על פרשת הזמר המפורסם והקטינה  על ילדות בנות 15 שמתנהגות כמו מבוגרת ועל גברים מבוגרים שמבקשים לנצל את התמימות שלהן, או שאולי להפך נערות בנות 15 שכבר מזמן לא תמימות שמבקשות לנצל זמרים מפורסמים .

     

    הסיפור שלי הוא קצת שונה הסיפור שלי הוא סיפור על איך ניצלתי ממעשה כזה איך התמימות שלי לא נפגעה, זהו סיפור על גבר ששנים לא עשיתי לו נחה שהאשמתי אותו (חלק מהאשמות אגב בצדק, כפי שיתברר בהמשך) אבל עדין למרות זאת ולמרות שהיו לו אלפיי הזדמנויות הוא לא ניצל, ואולי הגיע הזמן לבקש ממנו סליחה .

     

    בואו נחזור 15 שנה אחורה, אני בת 15 נמצאת הכי בתחתית שאני יכולה מרגישה שהעולם לא מסוגל ולא יכול להכיל מישהי כמוני עוף זר מול אלפי תוכים יפים וצבעונים, ובלי להכביר מילים אני רק אספר בקצרה שהמקום שבו למדתי באותה תקופה גרם לי להרגיש כמו כלום אחד גדול , והדבר היחידי שעודד אותי היה האזנה בלתי פוסקת לגלצ ופנטזיות שבעוד כמה שנים אני גם אפסע במסדרונות התחנה וארגיש חשובה ארגיש כמו מישהי.

     

    אבל כדי שזה יקרה חייבים להמשיך ללמוד ולמרות שהיו לי מחשבות שלפרוש מהלימודים ולחפש עבודה אני מבינה שאין בררה , אבל יודעת שבמוסד שבו אני לומדת כרגע אין שום סיכוי שאני אמשיך לעוד 3 שנים ומחליטה יחד עם עוד חברה להרשם לתיכון אחר קצת פחות מוצלח אבל טיפה יותר מבטיח, החברה הולכת להרשם למגמת ציור ואני אחרי שאני נכשלת במבחנים ומגמת אופנה לא באה בחשבון אני מחליטה להירשם למגמת צילום .

     

    אלו הימים שלפני תחילת שנת הלימודים וכמו כל נערה אחרת אני גם נתקפת בפאניקה מה עם סיפור החטב יחזור על עצמו מה גם אם פה אני אמצא את עצמי לא שייכת ומה לכל הרוחות צריך לעשות כדי לגרום לאנשים לחבב אותי לרצות להיות בקרבתי.?

     

    התשובה אגב היא מאוד פשוטה, לצור דרמה, מה לעשות אנשים אז כמו היום נמשכים לדרמה ואני ידעתי לספק להם אותה, מה תהיי הדרמה זאת עדין לא ידעתי את התשובה הייתי עתידה לקבל ביום השני ללימודים בשעה 9.50.

     

    זה היה אחרי שיעור מתמטיקה שכמובן לא הבנתי בו כלום, חושבת לעצמי איך משיגים חברים שלפתע הוא נכנס לכיתה הציג את עצמו כדב (לקח לי זמן לקלוט את השם שלו) המורה לוידיאו ואומנות הצילום, וכל מה שיכולתי לשמוע היה "נעים מאוד אני הדרמה שלך אני כרטיס הביקור שלך".

     

    זוכרים שאמרתי לכם שאנשים אוהבים דרמה? ושיותר מכל רציתי שיאהבו אותי ולהרגיש שייכת.?

    יפה אז האדון דב עשה את התפקיד שיעדתי לו (מבלי שהוא כמובן ידע על כך) בהצלחה גדולה כי בתוך כמה רגעים כבר כל הכיתה ידעה שאני דלוקה עליו סיפקתי להם את הדרמה שהם כה השתוקקו לה.

     

    אבל יחד עם זאת פתאום מצאתי את עצמי נערה בת 16 (כבר הספקתי לחגוג יומולדת) מאוהבת כמו שרק בת 16 יכולה להיות עם כל הטוטאליות שבדבר, האדון סימל יותר מכל חבל הצלה שיציל אותי מכל הגועל והרוע שלעולם יש להציע (ובתור נערה בת 16 דיכאונית העולם הוא תמיד מגעיל ואכזר) ידעתי שאם הוא רק יאהב אותי אני אהיה באמת מאושרת, פתאום חלומות על גלצ נראו לי תפלים ולא שייכים פתאום שום דבר לא היה חשוב לי , רק הוא הלכתי ללימודים רק שהוא היה נמצא (שזה אומר פעמיים בשבוע) עם חברים גם לא מהבית ספר דיברתי רק עליו. כל ספר שקראתי בעצם סיפר עליו וכל שיר ששמעתי נכתב עליו.

     

    ואז התעוררתי, המציאות הכתה בי או יותר נכון חברה ללימודים הכתה בי שבחרה להזכיר לידו שראתה אותו בקניון יחד עם אשתו והילד ואני נאלצתי לנחות על הקרקע ולהבין שכל סיפור האהבה שרקמתי לעצמי מתחולל אך ורק בראש שלי ואין לו שום אחיזה במציאות.

     

    להתפקח מהפנטזיה זה דבר כואב. נקודה.

    ולי כאב , פתאום הרגשתי שהעולם שבניתי לי נהרס ויותר מכל פחדתי ששוב אני אחזור להיות הנערה הדיכאונית שרוצה למות  והפעם באמת אין מי שיושיע אותה, אז עשיתי מה שחשבתי לנכון וכתבתי לו מכתב ספק אהבה ספק קריאה לעזרה ובצעד אמיץ (כולל ליווי של כל הכיתה שכמוב התלהבה מהדרמה שנתתי להם) נתתי לו את המכתב.

     

    ועכשיו למה אני מודה לו (מיד גם נגיע ללמה אני מאשמה אותו)

    האדון יכל לנצל אותי הייתי במצב כלכך פגיע שאם הוא היה רוצה הוא יכל היה לנצל אותי בקלות ואני מעולם לא הייתי מאשימה אותו להפך כמו אחת הנערות בפרשת הזמר שהתראיינה לו מזמן לחדשות עוד הייתי יוצאת ומגינה עליו .

     

    אז למה אני בכל זאת מאשימה אותו?

    כי הוא יכל לעשות את הדברים אחרת, הייתי נערה דיכאונית בת 16 שתאהבה או יותר נכון חיפשה מישהו שיציל אותה ובחרתי אותו, נכון אני מודה הטלתי עליו תפקיד קשה תפקיד שהיה כנראה גדול עליו ובכל זאת הוא יכל להתנהג אחרת.

    כך קרה שבמקום סוג של הבנה מינמלית קיבלתי ממנו בעיקר צעקות על איך שיכולתי להרוס לו את החיים ומה לכל הרוחות חשבתי לעצמי ושאני אכניס לראש שלי שהוא המורה שלי לא המאהב שלי לא החבר שלי ולא כלום בשבילי, ולקינוח זריקה ליועצת אל מול כל הכיתה (סיומת נפלאה לדרמה).

     

    זה נורא להיות בת 16 ואומללה וזה עוד יותר נורא המחשבה הזאת שבגללי הגבר שאהבתי גם עלול להיות אומלל, ואם התחושה הזאת יצאתי מהכיתה אל היועצת שחיכתה לי בחוץ עם המבט המבין שכה השתוקקתי לראות אצלו. זאת תחושה שמלווה אותי עד היום בכל פעם שאני מתאהבת הידיעה הזאת שאני עלולה גם לאמלל מישהו שאהבה למרות מה שאומרים יכולה גם לגרום לאומללות לא רק לי אלה גם לצד השני.

     

    הפרשה הזאת עם הזמר המפורסם והקטינה החזירה אותי אחורה, אני מבינה את הנערה הזאת את הצורך הזה שלה בזה שיאהבו אותה אני גם מבינה למה היא פנתה אליו , מבחינתה הוא גילם הבטחה לעתיד טוב יותר לעתיד שבו אוהבים אותה ואומרים לה כמה שהיא יפה ומיוחדת לעתיד שבו העולם הוא בעצם מקום נפלא.

     

    אז כן הדחייה הברוטלית של דב פגעה וריסקה אותי לרסיסים, וכמו שאמרתי הוא יכל והיה צריך לעשות את הדברים אחרת אבל במבט לאחור אני שמחה שהוא לא בחר לנצל אותי (נדמה לי שגם כתבתי לו במין תמימות של בת 16 שאני אהיה מוכנה לשכב איתו גם אם הוא לא יהיה חבר שלי) ואני רק מצטערת בשביל אותה נערה שאותו זמר מפורסם בחר שכן לנצל אותה במקום לשבת איתה על כוס קפה ולהסביר לה שתמתין קצת שהעולם יכול להיות מקום יפה יותר

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      טופי בטעם עראק
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין