15/11/2013

שביל ישראל, מצד תמר לחניון עקרבים – דרך המכתש הקטן.

מרחק - 19 קילומטר.

מזג האוויר – נאה.

משך – שבע וחצי שעות.

דרגת קושי – קשה קשה.

חפץ – אבן חול צבעונית.

שיר – צליל מכוון.

בשש בבוקר בדיוק, פגשנו את פטריק בתחנת הדלק שליד דימונה. לפטריק יש מונית גדולה, קומה גבוהה, חיוך של בוקר וניסיון רב בהקפצות מטיילים לשביל ישראל.

"יופי שהגעתם בזמן. יש לי עוד שתי קבוצות להוריד לשטח". צהל פטריק.

חיש מהר הגענו לנקודת ההתחלה במצד תמר המצוי על כביש דימונה סדום.

מצד תמר הוקם בתקופה הנבטית כתחנת דרכים ושודרג למצודה על ידי הרומאים. בחפירות שנערכו במקום, התגלו כתובות רבות ומטבעות מהתקופה הביזנטית. האתר מוזנח יחסית ולא ערוך למבקרים. אין הרבה מה לראות. כמה חורבות ושלט של חניון לילה. 

נפרדנו מפטריק שקיבל מאתנו את התוספת "קים". לקוראים שגילם נמוך מארבעים, אסביר כי "פטריק קים" הינו גיבורה מסוקס הידיים של סדרת "קאלט" - ספרות מתח זולה. עלילותיו של פטריק קים, והנשים שנכבשו בקסמיו, הסעירו והרטיבו דמיונם של אלפי קוראים ישראלים, בשנות ה70-80 של המאה הקודמת.

"כשתסיימו את "מעלה עלי", תחזור לכם הקליטה הסלולרית. תתקשרו ואני מגיע תוך חצי שעה". פטריק קים הניח את ידיו המסוקסות על ההגה ודהר בחזרה לדימונה.

עלינו בשביל דרומה לגבעה גבוהה, שעל ראשה שרידי מבנה עתיק. השמש החלה לטפס מעלה והאירה את הנוף המדברי בצבעים רכים. במזרח – הרי מואב והערבה. בדרום קניון נחל צפית, במערב הר חצירה ובצפון הר קינה ורכס זוהר. בשמים הכחולים ריחף  צפלין לבן שעל פי פרסומים זרים צופה ועוקב אחר הצועדים בשביל ישראל.

משם ירדנו דרומה על שלוחה רחבה וזרועת שרידי טומולים (מבני קבורה קדמוניים) לנחל צפית. למטה, בערוץ  הנחל פגשנו ארבעה צעירים ונערה אחת. את הלילה העבירו במצד תמר ופניהם דרומה בשביל ישראל. פנינו  ימינה בערוץ הנחל וכעבור כמה דקות הגענו, לעין צפית.

צמחיית נחלים ומעט גבי מים קדמו את פנינו. מצאנו גם עקבות וגללים של בעלי חיים. השנה, טרם ירדו גשמים ולכן מרבית הגבים היו ריקים.  חזרנו למפגש הנחל עם השביל  והתחלנו לטפס דרומה על מדרונותיו של רכס חצירה. חלפנו על פני הצעירים שעצרו לארוחת בוקר והמשכנו למצפה חצירה. בבת אחת נפרשו לרגלינו נופיו הירחיים, ומצוקיו של המכתש הקטן. מחזה מיוחד ועוצר נשימה. בדיוק בשביל זה באנו. כאן עצרנו להפסקת הבוקר.

בעולם קיימים שבעה מכתשים אירוזים, המהווים תופעת טבע ייחודית. כולם נמצאים בארץ ישראל ובסיני ודרך היווצרותם דומה. 

הסברה כיום היא ,שהמכתשים נוצרו עקב שחיקה של שכבות סלע רכות הנמצאות תחת שכבות קשות יותר - מרכז המכתש היה בעבר ראשו של הר, שפתי המכתש פונות עדיין אל ראש ההר שכבר לא קיים, ופנים ההר נשחק והפך למכתש.  (ויקיפדיה).

לטעמי, המכתש הקטן מיוחד ויפה מכולם. מצוקיו הענקיים, צורתו העגולה, עומקו (500 מטר)  וקוטרו הקטן משווים לו צורת אצטדיון ענקי.

סמוך למצפור, ניצבת אנדרטה לזכרו של דוד איזנברג. במהלך טיול תנועת השומר הצעיר, באזור מעלה חצירה, שררו תנאי חום קשים ומלאי המים לא הספיק. החניכים התקשו לעלות במעלה. דוד העלה את הציוד של חבריו. לאחר שעלה במעלה מספר פעמים התמוטט ומת.

הרחק, בצדו המערבי של המכתש, נשקף "מעלה עלי".

קינחנו את הארוחה עם קפה רתוח, עוגיות  ורוגלעך. התחלנו לרדת למכתש על דרך עפר רחבה אך תלולה. השביל פנה מזרחה והתפתל על קירות המכתש התלולים. בלהט הירידה החמצנו את הפניה והמשכנו מטה, בדרך העפר התלולה. הדרך נחצבה כדי להניח צינור מים מליחים, שנשאבים מקרקעית המכתש ומוזרמים לשימוש מפעלי הכימיקלים שבמישור רותם. הירידה תלולה מידי ומשובשת למעבר רכבים. כל כך תלולה, עד כדי שהברכיים התקשו ורעדו במאמצי בלימה. אומרים שהמצוקה מולידה המצאות גאוניות. הסתובבנו והמשכנו לרדת תוך כדי צעידה לאחור. כך הוקל הלחץ על הברכיים ולאחר כמה דקות מצאנו עצמנו בקרקעית המכתש.

נחל חצירה מנקז, את מי הגשמים הנדירים, שיורדים במכתש. הנחל, מורכב ממאות ערוצונים, ציוריים היורדים מזרחה. המים  פרצו פתח בדופן המזרחית של המכתש. הפרצה נקראת "שער אשמדאי". האגדה  מספרת   כי  המכתש הקטן  נוצר, לאחר  שאשמדאי,  (שהוא  במקורות היהודיים מלך השדים),  חפר מתוך ההר סלע כדי להטילו על מקדש המלך  שלמה ולהביא לסופו. אך גם  לאשמדאי היו כוחות מוגבלים, הוא לא עמד בנטל וקרס  וסופו שנקבר מתחת לסלע.

הערוצים הקטנים רוויים  באבן חול צבעונית להתפעל. צבעי האבן נובעים מכמויות זעירות של תחמוצות ברזל היוצרות טקסטורות צבע שכבתיות ומעניינות.

אבן חול קטנה, צבעונית ויפה נמצאה ונבחרה כחפץ המייצג את קטע השביל במוזיאון חפצי השביל.

לא הרחק משער אשמדאי, בצל שיטה סלילנית, עצרנו להפסקת קפה נוספת . פירות השיטה המסולסלים בתרמילים הבהירו לנו את מקור שמה.

שם בצל השיטה, התפתח דיון ערני, חיוני וחשוב. אנחנו צועדים כבר יותר משלוש שנים. צברנו ניסיון מסוים וההרכב האנושי התרענן. לפיכך הוחלט על רה ארגון, הגדרה מחדש של גזרות האחריות, ריענון  והתחדשות בקרב בעלי התפקידים שבחבורת השביל.

שלומי, סיים את תפקידו כמנכ"ל ומונה לנשיא עליון, יו"ר בפועל ונציב חבורת השביל. עבדכם הנאמן התקדם לתפקיד המנכ"ל, ונטל על עצמו לשמש כהיסטוריון. זאת בתנאי שיותר לו להמשיך ולהגיש קפה ותה לחברים במהלך ההפסקות. בני התמנה למבוגר האחראי במקומו של אסף, שמיעט לצעוד אתנו בשנה האחרונה. אושררו תפקידיו  של דורון כארכיונאי חפצי השביל, מנהל המוזיאון והאיש למשימות המיוחדות. שחר ימשיך לשמש כנווט וכיועץ אסטרטגי. בנוסף,  מונה שחר באופן רשמי ליושב ראש הפלג המזרחי של התנועה השביליסטית, שכרגע כוללת אותו ואת ניר. ניר, נבחר כקצין תרבות וכפוליטרוק.

הבטנו מערבה בדאגה קלה. במצוק הרחוק בצדו של המכתש, המתין לנו בסבלנות, מעלה עלי. בערוצו הרחב של נחל חצירה מצאנו גזע עץ מעניין, שנסחף לכאן במי השיטפונות.

פסענו על דרך נוחה שהתפתלה בין הערוצים הצבעוניים והמצוקים הנמוכים של נחל חצירה. מולנו הופיעו צעיר וצעירה נינוחים ורגועים.

"משם באתם?" הצבעתי על המצוק המאיים.

"כן. משם באנו. פעם אחת עליתי במעלה עלי. והספיק לי. מאז אני מקפיד לרדתו בלבד". חייך הצעיר.

עלי היה בנם של יצחק בן צבי, נשיא המדינה השני ורחל ינאית, סופרת, מחנכת ומנהיגה ביישוב העברי ובתנועת העבודה שלפני הקמת המדינה.  

המשכנו להתקדם מערבה, לכיוון המצוק. כשהתקרבנו מצאנו את בסיס הרכבל, שנמתח משפתי המכתש המצוקיות  ועד לקרקעיתו. קרונית מרווחת וממוזגת, המתינה לנו. התיישבנו בכורסאות העור, פתחנו פחיות בירה כהה וצוננת ונסקנו גבוה באוויר, תלויים בין שמיים וארץ בדרכנו לראש מעלה עלי.

"מספיק חלום, הפכי למציאות". העיר אותי דורון מהשרעפים  ומהדמיונות. הרכבל נגוז בחלום בעוד שירו של יצחק קלפטר – "צליל מכוון", נבחר לייצג את קטע השביל הנוכחי.

ממרחק רב, הבחנו בנקודות קטנות הזוחלות דרכן במעלה עלי. שמנו לב כי קצב העלייה שלהן איטי מאד.

הגענו לרגע האמת, בתחילת המעלה. לאחר מנוחה קצרה התחלנו לטפס. דורון וניר שעטו בעליה, כצמד יעלים צעירים וחיש מהר נעלמו מהעין.

שחר, שלומי, אורי, בני ואנוכי הכנסנו לפרונט ספיישל , נשכנו שפתיים וסחבנו עצמנו למעלה.

המעלה תלול מאד. קרוב ל400 מטר גובה בקו אווירי של 750 מטר. בחלק מהמקומות צריך לטפס בעזרת יתדות הקבועות בקיר. במקומות אחרים נעזרנו  במעקות ברזל, כדי לא למעוד לתהום. שרירי הרגליים התפקעו מכאב אך לא הייתה ברירה, אלא להמשיך ולעלות.

אלי, אלי, מעלה עלי!

לקראת סיום העלייה הדבקנו את "הנקודות הזעירות" שהתגלו כחבורת שביליסטים בגילאי 60 פלוס מאזור הצפון. גברים ונשים, צעירים ברוחם ואמיצים. בבוקר התחילו ללכת משער אשמדאי. חלק מהם, טיפסו את 100 המטרים האחרונים, ממש בזחילה. בצל כאלו ארזים הרגשנו ממש כמו אזובי קיר.

לפתע צלצל הטלפון. מיודענו פטריק קים, על הקו.

"יופי שענית, סימן שיש קליטה וזה אומר שעברתם לפחות שלושה רבעים מהעלייה. אגיע לאסוף אותכם בשעה שתיים". צהל נהג המונית.

"בטח בטח". נשפתי והמשכתי לטפס.

בסוף העלייה יש נקיק צר, שכדי לעבור אותו צריך להידחק בין קירות תלולים ולטפס בעזרת יתדות מתכת. מחיאות כפים סוערות וצהלות עידוד קדמו פני כל מי שיצא מהנקיק. תשושים וסחוטים הצטרפנו למקהלת העידוד.

התצפית מזרחה, מנקודה זו בשעות אחר הצהריים, כשהשמש בגבנו, ראויה להתמודדות על תואר התצפית היפה בישראל. לסיום, הצטלמנו על רקע המכתש הקטן. 

כמה דקות לאחר מכן פגשנו את פטריק קים, שהחזיר אותנו לתחנת הדלק בדימונה והמשיך לעוד לקוח מרוצה. הגיע הזמן ללגום בירה צוננת, שהרווחנו ביושר, ולהפליג הביתה. אחד הקטעים היפים והקשים, מאחורינו. 

לקטע השביל הבא