בין אומדן חשבונאי לביקורת אומדנים
אתמול כשחציתי את כיכר רבין לפנות ערב, התיישבתי על ספסלי העץ שתוחמים את המזרקות לרגע לכתוב לעצמי רעיון שפחדתי לשכוח. זו לא פעם ראשונה שאני עוצרת שם ומתיישבת על שפתן, נהנית להאזין לצליל רחש המים המרגיע שנובע מהן. מכירים את הישוב מזכרת בתיה ? אתם יודעים מי היתה האישה שעל שמה קרויה המושבה ? בתיה היתה אימו של הברון רוטשילד, ובינינו, כמה אנשים יודעים בימינו שהישוב הזה קרוי כך לזכרה ?
באותו האופן, מעניין כמה יזכרו עוד עשרים-שלושים שנה מי היה האיש שכיכר רבין קרויה על שמו. זה מה שהיה דחוף לי כ"כ לכתוב לעצמי אתמול בחמש וחצי בערב באותו רגע גורלי שבו התיישבתי על אדן המזרקות, ובעודי רכונה ומרוכזת כולי בשרבוט טיוטת משפטי המפתח בפנקס הקטן שאני תמיד נושאת עימי בתיק, אני שומעת קול גברי פונה אלי. - " את מחכה כאן לדייט שלך ? " - " מה ?" , אני מרימה אליו עיניים מלאות בשרעפים. לוקח לי כמה שניות להתעשת מהרהורי הלב שהייתי שקועה בהם ולעבד את הסיטואציה החדשה במפגש הלא צפוי הזה עם העלם שעומד מולי, ואז אני מיד מוסיפה בחיוך :
- " דווקא לא, אבל אתה צודק, זה לוקיישן מקסים לדייט ".
בזמן שאני משיבה לו, כבר הספקתי להעביר מבט מהיר על כפות ידיו על מנת לוודא שאין עליהן טבעת נישואין (הדבר השני שאני תמיד בודקת , הראשון זה מה שהוא מקרין דרך המבט בעיניים) ואפילו סקרתי בזריזות את כיסי מכנסיו הקדמיות בחיפוש אחר בליטה בצורה של קופסת סיגריות, אבל מאחר שאל הכיסים האחוריים לא היתה לי הצצה נגישה, התאפקתי מלשמוח. - " אפשר ? " הוא שואל בנועם, מסמן לי בשפת גופו שהוא מעוניין להתיישב לצידי.
שתי נקודות, אני כבר מדרגת לעצמי בלב את חיזורו העדין, ( וכן, אני יודעת שאני איומה שאני מנקדת), מה גם שהבחור הזר שמתיישב כעת לא יודע עלי שאני מאמינה במקריות (או בגורל, אם תרצו), ובזכות צירוף המקרים הזה שלאורו הצטלבו דרכנו, הוא אוטומטית זוכה אצלי לעוד שתי נקודות בסיכום הכללי עד כה. הוא נראה צעיר ממני, אבל מצד שני גם אני נראית צעירה ממני, אז ייתכן שבאותה מידה גם הוא רק נראה צעיר ממנו. חוץ מזה שכבר מזמן לא איכפת לי מהגיל : אני לא מסתירה את הגיל שלי, להיפך, לטעמי הדבר קצת מגוחך וילדותי כשאחרים (בעיקר אחרות) משקרות/ים באשר לכך, זה מצביע על חוסר ביטחון וחוסר בגרות. - " אז על מה נדבר ? " , אני שואלת במבוכה קלה. הוא מתעניין מה כתבתי הרגע בפנקס, ואני מספרת לו על בתיה, אימו של הברון רוטשילד, בין הנשים הבודדות בארץ שזכו להנצחה בכך שמקום שלם קרוי על שמן, וגם על התהייה שלי באותו הקשר בנוגע למה שיעלה בגורל הזיכרון הקולקטיבי בעניינו של ראש הממשלה שנרצח בכיכר הזו שבה אנו מצויים כעת. אנחנו מדסקסים על הנושא, מחליפים דעות באווירה נינוחה, ועד כה הרושם הראשוני שלי ממנו חיובי. - " האמת שראיתי אותך כבר כמה פעמים בסביבה, בעיקר ברחוב בלוך " , הוא מציין באגביות תוך כדי שיחה. לכי תסבירי לו שהמיתולוגי שלך גר ברחוב בלוך, יותר מדי מידע כרגע, עדיף להימנע מלציין את המלה "אקס" בשלב מוקדם כזה. - " כן, אני עוברת פה לעיתים קרובות " , אני עונה בעמימות מבלי לפרט, ושמה לב שבעוד אני מדברת העיניים שלו נודדות לכיוון החזה שלי.
חבל, כי אוטומטית יורדות לו בבת אחת מינוס עשר נקודות. זה לא שיש לי בעיה עם זה שבוחנים את הגוף, גם אני עושה את זה הרי, כולנו מתבוננים וסוקרים ובוחנים זה את זה כל הזמן ומכל הכיוונים. זה אנושי, טבעי ואין בכך פסול. מה שחורה לי הוא שעושים את זה באופן בוטה וגלוי. אני לא סובלת חוסר תחכום. החוק הלא כתוב והבל יעבור מבחינתי הוא שמותר להסתכל בתנאי שתעשה את זה מבלי שאשים לב, מבלי שאבחין, תגניב מבטים ברגעים שאני לא מודעת לכך, ולא באותה שנייה שאני מתבוננת לתוך העיניים שלך ומדברת אליך. זה נותן לי תחושה שאתה לא מקשיב לי. אני מתרגזת, שפת הגוף שלי מתקשחת למול הטעות הגסה שלו, ואני מתרוממת. - " טוב, כבר מאוחר, אני זזה, היה נעים להכיר, נתראה כבר בשכונה מתישהו ". - " חכי שנייה ", הוא קצת מופתע מהפתאומיות החותכת שלי, " טעמת כבר את הקפה של קופיקס ? " - " לא יצא לי עדיין, תמיד כשאני חולפת שם יש מלא תור " , אני מסננת בטון מרוחק ומרימה את התיק שלי. - " גם אני לא, בא לך שאני אקפוץ להביא לנו ? ", הוא לופת את הזרוע שלי, מאלץ אותי להסתובב אליו. האמת שמצא חן בעיני שהוא לא נבהל מהקרירות שאני משדרת לו ולא ממהר לסגת ולוותר, אני מעריכה עקשנות אצל גבר. איכשהו זה מסמן לי שאפשר לסמוך עליו יותר, במיוחד מפני שאנחנו חיים בתקופה שגברים לא אוהבים להתאמץ ולחזר אחרי בחורות וממשיכים הלאה מבלי להתעכב יותר מדי.
שש נקודות. חזרנו לנקודת ההתחלה, הוא איפס אצלי את המונה מבלי שיש לו צל של מושג על כך. אוף, אני כזו קטנונית עם החשבונות האלה, בחיי שאני מעייפת את עצמי לפעמים, מודה שנמאס לי ממני.
הוא הולך לקנות לנו קפה, אני חוזרת להתיישב, מביטה לכיוון המזרקות. חולפות עשר דקות, אולי טיפה יותר והוא בושש מלשוב. או שהוא מתעכב כי התור ארוך מדי או שבזמן שניקדתי גם הוא ניקד וסיכום החשבון שלו במאזן הכולל היה לרעתי. בשלב זה לא ברור לי מה משניהם, העניין הוא שזה כבר לא משנה כי עובר לי החשק : אני מחליטה לעזוב את המקום, מתרחקת ואומרת לעצמי שאם זה גורל, בטח נפגש שוב במקרה כאן בכיכר או ברחובות הסמוכים לה, הוא בעצמו שיתף אותי שזו לא היתה הפעם הראשונה שנתקל בי באזור. אם בסוף הוא חזר עם כוסות הקפה וגילה שהסתלקתי, ייתכן מאד שהסיק מכך שאני ביצ'ית מרושעת, אבל אני ממש לא.
הוא לא יודע שכך או אחרת, גם אילו הייתי ממתינה לשובו ונגיד שהיינו ממשיכים עם זה, הרי בסופו של דבר סיכוי סביר שהיחסים בינינו היו מובילים לתיאור בשירו של דודו טסה :
" יש את מה שרצית שאהיה, ויש מה שרציתי שתהיי, ויש בינינו בית, ולא נכנס מספיק אור ".
 יש בינינו בית ( מלים: דודו טסה ואלי אליהו,לחן וביצוע: דודו טסה.)
*הוידאו לעיל בויים והופק במסגרת מגמת תקשורת וקולנוע של ביה"ס הריאלי בחיפה, 2012.
** בתמונות בראש הפוסט - המזרקות בכיכר רבין, (והן לקוחות מהרשת.) |
