פוסטים פופולאריים
-
יומן מסע
17/4/09 | 1030 צפיות
-
בננות ירוקות
30/7/13 | 2169 צפיות
-
המוזגת מגיעה לארץ הקודש ומגלה תגלית מרעישה
24/12/11 | 1023 צפיות
-
גשם
14/12/10 | 1398 צפיות
-
יומן מסע- שנים עשר
23/10/09 | 926 צפיות
-
חולות נודדים IV
9/2/12 | 1516 צפיות
-
מסבאת הספן הגידם- המוזגת לומדת לזהות את המציאות
29/7/11 | 957 צפיות
-
רעב
22/12/09 | 1081 צפיות
-
הספן הגידם - קריאת התרנגול מבשרת את זריחת הירח.
9/9/10 | 1063 צפיות
-
יומן מסע- חלק חמישה עשר
20/11/09 | 700 צפיות
-
קליק
29/11/08 | 929 צפיות
-
הספן הגידם- המוזגת שוקעת בשינה עמוקה אך לא בשנת ישרים.
14/9/10 | 654 צפיות
-
ג'ורג'
21/12/10 | 1133 צפיות
-
המוזגת על עוללי הכרוב, וגם- על ציור, מתמטיקה, נהג מונית והאמת.
9/8/13 | 1241 צפיות
-
פחות על עוללי הכרוב ויותר על אינגה המהממת
3/2/14 | 1228 צפיות
-
ישראל 2013 - עושים כבוד לדגל!!
17/1/13 | 962 צפיות
-
המוזגת מתמודדת עם מערכות מורכבות
16/12/11 | 946 צפיות
-
קרינגטון משלם ביוקר על טעות של המוזגת, וגם היא.
17/9/11 | 902 צפיות
פוסטים אחרונים
- אבידות ומציאות 27/9/14
- אבל להומי 3/7/14
- שנה 15/5/14
- עוללי הכרוב. סיום הסאגה ההזויה 22/3/14
- שבע נשים וגבר- שידור חוזר וחג שמח 14/3/14
- גוסטף. או- לכל פתרון יש בעיה. 15/2/14
רציתי לרקוד.
בשבוע שעבר יודה קפץ אל מותו, והכל חזר אלי. נסעתי לנחם את המשפחה. גם הילדים. חשבתי איך נאחזת בכל נשימה, עד האחרונה. זו שרודפת אותי בערבי שישי. איך זה שהאחד נאחז בקיר החלקלק של החיים בטפרים שלופים, והאחר מרפה ברגע נורא אחד, ומותיר שובל של סימני שאלה. החבטה הנוראה על הקרקע עוד מהדהדת בחדרים. הנה כאן החלון ממנו קפץ. הנה כאן חלקת הבטון עליה התנפץ ברגע של ייאוש, או חוסר תוחלת, ואולי הזיות על גאולה. אחותו מספרת שהנשמה עדיין בבית. שבעה ימים היא מסתופפת בין האבלים. אני לא יודעת. הבית שלנו כל הזמן מלא בנשמה שלך. בכל פעם שאני חושבת על לעזוב את העיר שכוחת האל הזו הוא מציף אותי. חלקת הריצוף הזו למשל. האבנים שסחבנו מההרים בטיולי שבת בסבלנות של נמלים, מקווים שלא ייגרם יותר מדי נזק לשאסי של הסטיישן הישנה. זיכרון הדשא שלא הצליח להיקלט ביניהן ככל שניסיתי לעשות שיהיה כמו ב"פרובאנס"... אם היית כאן היית זוכר. אזוב על הקירות ואניצי דשא בין אבנים חלקלקות ביקשתי לי, אבל המדבר אמר את המילה האחרונה. גם כך זה יפה. גם התורן העצום שחסם את כל החצר הקדמית לפני שהפך לקורות הפרגולה. חלפו שנים, והכל טרי כל כך. כאילו עוד לא יבשה הזיעה. לא מזמן הוא התקשר, והתנצל על שאינו מסוגל להביא את עצמו לבקר בבית. הוא לקח את המוות שלך נורא קשה. גם הוא היה זקוק לניחומים. בפעם השנייה בשישה חודשים אני נתקלת באותם אנשים מפעם. החבר'ה של "שארם". חבורה של הרפתקנים וחולמים שהקשר איתם מתקיים מכח הזיכרון המשותף של גן העדן. מי שלא טעם לא יבין. עם חלקם חודשו הקשרים, עם אחרים פחות. שוב עוברים על תמונות ישנות. מישהו שולח לי את הווידאו שלכם ביחד, אבל כבר יש לי אותו. אני חושבת שהוא שלח לי. זה היה לפני פחות משנה ועכשיו נותר רק הצלם. אני מספרת על המסירות בה תמך בך. איך הגיע כל יום. כמה דאג. הם צמאים לשמוע. אני יודעת. החסר שלך גדול יותר ככל שמתוך התלישות והדיסאוריינטציה, צומחת התובנה שההיעדר הוא קבוע. מישהו לחץ על כפתור ה"ריסטארט" של החיים שלי, ומחק את כל התכניות. בחודש שעבר היה לך יום הולדת, וכבר לא ניסע, לכבודו, לחפש זהב במכרה ההוא באריזונה, שחקרת כל סלע שלו ב"google earth ". גם לא לווייטנאם, ולא נחזור יחד לדרום אפריקה שכל כך רציתי לחקור אותה איתך יחד. חסרים לי הבקרים שבהם היינו נוסעים לטייל בעולם. חסרה לי ההתרגשות המחודשת שצמחה בינינו כשהגוזלים התחילו להתעופף מהקן. ביום ההולדת ביקרנו אצלך, הם ואני. העברנו סיגריה לכבודך, והשמענו לך שירים שאהבת. בשקט. כדי שהדוסים לא ישמעו ויגרשו אותנו. אפילו אחרי המוות הם מצליחים לשרבב את עצמם. זה מוציא אותי מכליי. אבל זה בשוליים. מה לי ולהם? מה להם ולכל זה? בעיקר אני צריכה ללמוד לקחת אחריות על עצמי. חסרה לי הכתף שלך כשאני מועדת. עוד לא למדתי לייצב את עצמי לבד. אני לא כל הזמן עצובה. אני יודעת שיש במצב הזה גם אופק חדש, ואמש, לראשונה, חלף בי זיק של התרגשות לקראת הבאות. הלכתי לשמוע "בלוז" על שפת הים, וזכרתי אותך, אבל כשהבטתי בזוגות המחובקים, נזכרתי לפתע גם בי, ובתחושת החיות שבשנה וחצי האחרונות נערמה תחת שכבות של כאב, ורציתי לאהוב. ומישהו להניח עליו את הראש בדרך הביתה, ורציתי לצחוק. ולהשתולל. ולרקוד. כן. רציתי לרקוד. |
תגובות אחרונות
-
face
בתגובה על גשם
-
גברת1
בתגובה על שנה
-
face
בתגובה על יומן מסע
-
face
בתגובה על חולות נודדים IV
-
זכות התשוקה
בתגובה על אבידות ומציאות
-
נסיכת החלונות
בתגובה על מדבר.
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה על התגובה הזו. האם יש נחמה? אני חושבת שבעיקר יש הדחקה (גם אם מודעת..), ובסוף היא איכשהו עובדת.
Thank you for reading !!
אני שמחה שפחות כואב. אני לא מכירה אותך, אבל אני שמחה שאתה כאן איתנו. אני מושיטה לך קצת לב.
לרקוד , אולי, לצד העצב. אני חושבת שאלו קווים מקבילים, לא רצף.
}{
אמרתי שאני אחזור עם שיר. עדיין לא מוצאת את השיר. וכן קראתי שוב. ועדיין,
אני שמחה שהכאב היום קל יותר. צריך וחשוב לטפל בו.
תודה תמרה. הארה כי יש תמימות דעים גורפת לגבי הכח המנחם של הים :-)
היי בועז ותודה. איכשהו (בדיעבד), גם אתה נקשר לאותה חבורה,
ולו כי אתה זוכר קצת. זה מנחם.
הכאב הזה החותך
החוזק שבחיים
והים... תמיד שם, מנחם, מזכיר
עכשיו, כשאני יושב ממש מול הים..., וקורא את עניין
"החברים משארם"..., ועל האובדן הפרטי הכואב הזה,
מפלחת את ליבי תחושת-בזק של כאב...
לא כאב של הזדהות, שהרי איני עומד בנעלייך, ואיני מכיר
די את הנפשות הפועלות..., ובכול זאת..., אובדן.
התחושה ש"חור" כול-שהוא נפער, והמודעות שאין כול
אפשרות למלא אותו, וכול שנשאר זה, לזכור, ולזכור היטב.
תודה גילה. אני לא יודעת אם זו זכות או שזו בעצם מהות החיים. שממשיכים לחיות אותם.
}{ אפשר גם שיר אחר ...
*
כי אני רוצה לחזור לקרוא אותך והשיר שמתנגן לי עכשיו לא מתאים לרקוד.. כל כך