כותרות TheMarker >
    ';

    רמיאב, סיפורים, שירים, חרוזים וגם דיווחים מצולמים.

    פרוזה, שירה וחריזה ודיווח. אשמח לתגובות.
    =============#==============
    מותר ורצוי להגיב גם לפוסטים ישנים :).
    =============#==============
    לרוב לא אשיב מתחת לתגובה
    אלא במסר אישי ועמכם התודה.

    0

    רק בשמחות - לא ל"פולניות" :)

    12 תגובות   יום שבת, 23/11/13, 12:48

    רק בשמחות - לא ל"פולניות" :)  -

    סיפור (עצוב מבדח) מאת רמיאב -

     (קצת ערוך מחדש)

     

    משה סולנסקי התאלמן, לא עלינו, כשהיה כבר גימלאי. זוגתו שרה (שכבר לא תחיה כנראה...) עזבה אותו לאחר מחלה ממושכת. הייתה חולה-חולה, אבל בסוף הוא נותר האלמן, לא כמו בבדיחה הידועה, וכל זה אף שהיתה פולניה למהדרין.

     

    משה נראה, בתחילת אירוע ההלוויה, כמי שחרב עליו עולמו. כל המלווים שבאו לפתח בית העלמין, השתתפו בצערו, מי בלחיצת יד או בחיבוק והיו מי שעשו זאת במלמול כמה מילים.

     

    "תהיה חזק. שלא תדע צער..." אמר לו מנשה, חברו לקניות בחנות הסופר השכונתית, תוך לחיצת יד רכה ולחה.

     

    "שלא אדע... שלא אדע..." אמר משה בהתייפחות מאופקת, "נשארתי לבד..."

     

    במוחו של משה עבר התסריט של עשרות שנותיו המשותפות עם שרה, מנוחתה עדן, כשהוא מנסה למצוא את הזיכרונות שעליהם כדאי לבכות. אבל זכרונו המתעתע, בגלל ההתרגשות כמובן, הבזיק שוב ושוב בסדרה של מצבים קשים ולא כל כך נעימים.

     

    שרה הצורחת על בגדים מפוזרים.

    שרה המתלוננת על דברים "לא מתאימים" שאמר במפגש חברים.

    שרה שלא נותנת לפרוע את המיטה ולנוח עליה בשעות היום.

    שרה עם כאבי הראש, התירוצים והאדישות, שהרסו את חיי האהבה שלהם עד תום.

    שרה של הצעקות על כל כתם שנשאר אחריו, בגלל טרוף הניקיון הכפייתי שלה.

    שרה הפוקדת מחדש מה עליו ללבוש, אחרי שכבר התלבש שלוש פעמים...

     

    לא יכול היה לזכור משהו נעים לבכות עליו... אפילו לא את נערת החמד המבטיחה הבטחות מפליגות, איתה התחתן לפני ארבעים וכמה שנים, לא את אם ילדיו המסורה ולא את תבשיליה המופלאים. כלום לא צף ועלה בתודעתו... למרות כל אלה עיניו דמעו מהתרגשות.

     

    "איזה אסון... איזה אסון... " התחבקה והתנשקה עם משה, גיסתו חנק'ה האלמנה, אחותה של שרה, לבושה בשחור כשמטפחת שחורה מכסה את ראשה. הוסיפה לו עוד נשיקה רטובה על פיו, ובדעתו עלה שמזה זמן רב לא חש בנשיקה כזו. "שלא תדעו צער..." נגבה את לחייו הרטובות בממחטה מבושמת, מחקה סימני שפתון של מנחמות קודמות באצבע לחה מרוק פיה, ועברה אל שני הבנים.

     

    "שלא נדע... שלא נדע... נשארתי לבד... נשארתי לבד." מלמל משה כמו תקליט סדוק, בקול בכייני במקצת, כשמכל עבר נשלחות אליו לחיצות ידיים ומבטים מלאי רגשות השתתפות.

     

    מצדדיו של משה, עמדו שני בניו, בלוויית כלותיו, מקבלים את המלווים כמשפחה מאוחדת. מימין ליד הכניסה, התאספה קבוצה לא קטנה, אך מלוכדת, של נשים מבוגרות, קרובות משפחה וידידות של המנוחה.... כולן אלמנות וגרושות, כשרובן נועצות עיניים בתופעה הנדירה למדי... גבר אלמן במצב די סביר.

     

    משה היה מוקף בבני משפחה, נכדים, חברים וחברות... לא עזבו אותו לרגע. מדי פעם הבזיקה בראשו מחשבה... איך זה יהיה להיות לבד?... מי יגיד לו מה לעשות?... הרבה זמן למחשבות לא נותר. הגיעה האלונקה המתנייעת אל רחבת ההספדים המקורה.

     

    החל טקס האשכבה. משה עמד שם, נתמך בחיבוק אוהב של שני בניו. פניו היו אדומים מהתרגשות או מהחום בגלל החליפה השחורה והעניבה החונקת את גרונו (התלבש כך כי חשב ששרה הייתה רוצה לראות אותו לבוש כראוי בהלוויה שלה עצמה... לפחות כמו שדרשה, כשהלכו להלוויה של דודתה רבקה).

     

    בתום כל ההליכים הרגילים, התפילות, הקדיש והקריעות, יצא המסע אל חלקת הקבר. משה המשיך ליבב חרישית, ממשיך ומתלונן בקול כאוב.

     

    "אוי ויי.... אוי ויי... ככה נשארתי לבד... לבדי... לבד..." נשמעת-לא-נשמעת זעקת תלונה קשה וחרישית, "בלי שרה... בלי שרה..."

     

    רחמי כל המלווים נכמרו על משה. היו כאלה שמחו דמעה והנשים ממש העריצו את התמכרותו לאובדן האישי שלו, כשחלקן, עיניהן כלות, מביטות בו בעניין.

     

    הקברן גמר לכסות בלוחות יצוקים את הגופה בתוך הקבר ומשה עקב בעניין הולך וגובר כשהוא נראה יותר ויותר רגוע, עדיין ממלמל, כבר ללא כל בכי, את אותה המנטרה.

     

    "נשארתי לבד... לבד... אני לבד..." ברגעים אלה כבר לא בכה ולא התייפח, כאילו שלווה פשטה ושרתה על פניו המעונים, שעה שצרורות של אדמה נזרקו, באתי החפירה, אל תוך הקבר הטרי, על ידי מתנדבים מקהל המלווים. 

     

    עיני משה התמקדו בתלולית ההולכת ונערמת.

     

    "אני לבד... אני לבד... אני באמת לבד???... נשארתי לבד???..." מילמל-שאל והוסיף בלחש מתבונן סביבו, "סוף-סוף לבד?... אוי אלוהים... אני  ל ב ד!!!", פתאום הוא הבין.

     

    נפשו פרצה וכאילו רצתה לחגוג את שחרורו, אך הוא עצר עצמו בעוד מועד, כי נזכר שהוא בהלוויה ומסביבו אנשים.... "לא מתנהגים ככה בלוויה," שמע בדמיונו את שרה פוקדת. "בלוויה לא מספרים בדיחות ולא צוחקים!..." הוא רצה לפרוץ בשאגות שמחה, אך כשראה את כל העיניים מסביב, נדם קולו ורק שפתיו נצמדו זו לזו לקו דק.

     

    מאותו רגע דומה היה שחיוך דקיק, כמעט בלתי נראה, היה משוך על פיו, מין חיוך שניתן לפרשו גם כמבע של עצב עצור. בגלל משבי האוויר של פרצי צחוק שמח, שיצאו בלי שליטה מהריאות שלו, בהתכווץ הסרעפת,  התנפחו, מדי פעם, לחייו ושפתיו החשוקות, תוך השמעת שריקות שחרור לחץ האוויר דרך האף. למשתתפי המעמד העצוב, נראה היה כאילו התגבר על התפרצויות של בכי בלתי נשלט...  הוא בלם עצמו עד שאחרון המלווים איחל לו את האמירה הנדושה:

     

    "שלא תדע צער ולהתראות בשמחות!"

     

    "רק בשמחות... רק בשמחות..." פלט משה שוב ושוב, כמצוות אנשים מלומדה, את המשפט המטומטם,

     

    שוב ושוב כיווץ את פיו ושפתיו, לבלום את צחוקו המדוכא ושמחתו העצורה, כאשר הבעה דו משמעית על פניו, בציפיה שזה כבר ייגמר.

     

    הוא רק חיכה לרגע שיוכל כבר ללכת... להשתין.

     

     

    כל הזכויות שמורות (C)

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/11/13 23:44:
      רק בשמחות .. ! (: תודה על הסיפור המרתק ... חח
        26/11/13 21:34:
      הצחקת אותי, רמי. סיפורך אינו דמיוני. אני מכירה מקרטב מקרה של קשישה אחת שכאשר בעלה נפטר נגאלה מיסוריה והתחילה לחיות חיים טובים ומאושרים. טלי*
        26/11/13 18:09:
      נשארתי לבד , נשארתי לבד , נשארתי לבד לבד לבד לבד איזה כייף לו. סוף סוף התפטר מהקרציה . תאמין לי שמעכשיו יתחיל לחיות סוף סוף . גדולללללללללללל
        25/11/13 04:45:
      ספור טרגי קומי,כיום הרבה יותר קל, אנשים חותכים נישואים כאלה ומתגרשים, לא מושכים ארבעים שנה...
        24/11/13 14:27:
      מצב כמעט בלתי אפשרי. מי ששמע על אלמנים - שיקום.
      מצב לא נעים. חחחחחחחחחחחחחח
        23/11/13 18:44:
      רמי הב הב כמו תמיד נהנית כל כך מהסיפורים שלך כמו ש...אתה יודע תודה - שבוע מבורך לטוב
        23/11/13 17:25:
      תיארת יפה את מצבו של האלמן הטרי
        23/11/13 17:13:
      נהניתי מהסיפור הטרגי-קומי....תודה שהבאת שוב....שבוע נהדר!...סאלינה
        23/11/13 15:44:

      לפני כמה שנים נסעתי לנחם אדם יקר לי שאמו מתה. כולם ישבו וריחמו עליו על שנותר לבד בעוד רק הוא ואני ידענו מה הוא חש כלפי אימו, שהייתה מרשעת איומה, כמה ייחל ליתמותו וכמה הצטער שלא ידע להעמידה במקום בצעירותו. כל זמן הביקור שלי הוא לחש לי באוזן: "בא לי לשאוג מאושר ואני צריך לשבת כאילו אני עצוב". בערב השני או השלישי הוא הצליח לחמוק ממבקריו והלך לרקוד במועדון, ערב נוסף הוא הלך לבר של מלון, בהנחה שלא י פגוש משהו שהוא מכיר, וביום האחרון סגר את הבסטה בשעות אחר הצהרים. מאז חייו השתפרו פלאים

        23/11/13 15:10:
      חופשי זה לגמרי לבד
        23/11/13 13:15:
      נגאל מיסוריו המסכן ( :

      ארכיון

      פרופיל

      רמיאב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין