כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    משפחה לא בוחרים / ניצה צמרת

    55 תגובות   יום שני, 28/1/08, 03:24

     

    בפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי צלול, הוא ישב על הכורסא ושיחק עם האקדח שלו. זה לא צעצוע אמרתי לו, ואתה כבר מבוגר מדיי בשביל לשאת נשק, אבל הוא צחק ואמר, "אני נולדתי מבוגר בשבילך ובשביל האימא "הקורבה" שלך, אז מה את מבלבלת לי במוח?"

     

    ככה הוא קרא לה, "קורבה" ואני רתחתי. באותו יום החלטתי שאני עוזבת את הקיבוץ. ארזתי תיק ושק שינה, השארתי לאימא פתק במזכירות ונסעתי לקצין העיר בעפולה.   

     

    פעם כשהייתי קטנה היינו משפחה רגילה, יש לי תמונות באלבום ואני גם זוכרת. היינו רוכבים בשבתות על אופניים ונוסעים בכביש הסרגל. לאבא הייתה סלסלה מרשת ואימא הייתה מניחה בה כריכים ואת התרמוס האדום עטוף במגבת משובצת. היינו נוסעים עם הרוח, עוצרים בשדות, הולכים ברגל בין המטעים וחוזרים לפני החושך. אבא היה השומר של הקיבוץ. היה לו אקדח ולא פחדנו מהערבים.

    העברית שלו לא הייתה טובה, הוא דיבר בעיקר סלובקית וגרמנית. אימא הייתה השגרירה של המשפחה בעברית וגם אני עזרתי פה ושם כשאבא ביקש לסדר לעצמו יום חופש. גם סבא וסבתא לא דיברו עברית טובה אבל איתם לא היו לי בעיות, היינו מדברים בפנטומימה וזה היה מצחיק. לא לכולם היו סבא וסבתא, בעניין הזה הייתי מיוחדת.

    היה עוד דבר, העניין הזה עם אבא שלי. הוא היה מבוגר, כמעט בגיל שלהם, גם בזה הייתי יוצאת דופן בקבוצה. לפעמים קינאתי בילדים האחרים. אני לא מתביישת להודות, זה היה בעיקר בגלל הישראליות של ההורים שלהם וגם בגלל שהאבות האחרים נראו לי צעירים ויפים.

    -------- 

    ההורים שלי הכירו במקרה. אבא היה ילד שואה שניצל מאושוויץ, הוא התחתן עם גויה ולא נולדו להם ילדים. הוא הצליח לעלות לארץ על גבי הרפורמות של דובצ'ק ופגש את אימא ואת סבא וסבתא באיזה כנס של יוצאי ברנו. במושגים של אז, אימא נחשבה לרווקה זקנה, והוא היה כנראה חתן מתקבל על הדעת. 

    אימא שלי הייתה בדיוק בגיל שלי כשנולדתי. זה היה לפני 37 שנים בחודש ינואר 1971.אני זוכרת את הבת מצווה שלי, כל ההורים השתתפו בטקס חוץ מאבא, שהיה מאוד עייף בשביל לרקוד אתי את "אב לוקח בת". רקדתי עם אימא ונורא התביישתי.  

    כשההורים של כולם באו לבקר במחנות הקיץ של התנועה, אימא הגיע לבד, בשביעית היא הגיע עם נחום אחד, הוא הסיע אותה. ראיתי אותם מרחוק באים לקראתי יד ביד, ואת אימא צוחקת, כמה אהבתי כשהיא צחקה. כשהם התקרבו וראו אותי, אימא הסמיקה, היא התרחקה ממנו, ואני הבנתי לבד את מה שלא אמרו לי.

    לא הספקתי להכיר את נחום הזה, הוא עזב אחרי כמה חודשים ואימא הייתה נעלמת פתאום ליום יומיים וחוזרת עם חיוך ומתנה קטנה בשבילי.  כששאלתי עליו, אימא הייתה מסתכלת ימינה ושמאלה, בודקת אם מישהו שומע ואומרת בשקט, שהוא גר בחיפה ועובד בנמל, אבל תמיד מוסר לי  דרישת שלום. מה זה תמיד? מתי ? איך?

    אני זוכרת שכשסיימתי טירונות, אבא הגיע לטקס יחד עם אימא וסבא וסבתא. אימא הלכה בראש והם נגררו אחריה.

    אחת החברות שלי מהאוהל, שאלה אותי בערב, "תגידי, אין לך אבא"?

    ואני שאלתי, למה?

    "כי ראיתי היום רק את הסבים שלך".

    אמרתי, כן. הוא מת מזמן, ואחרי זה הסתובבתי עם נקיפות מצפון, שאם הוא ימות עכשיו זה יהיה בגללי.

    ------ 

    אבל הוא לא מת. הוא הצליח לחיות ועקב אחרי אימא לחיפה. אני לא יודעת מה הוא גילה ומה קרה שם, אבל מאותו היום הוא התחיל לקרוא לה, "קורבה", ואני שמעתי אותה בוכה.

    כשהזעיקו אותי מהבסיס באמצע הקורס התברר שהוא מאיים להתאבד. אחרי כמה שעות הגיע אמבולנס ולקחו אותו למזרע. אני סיימתי את הקורס ובערך באותו חודש הוא שוחרר, אבל מאז הוא היה רוב הזמן בחדר מבודד בבית הורים שנפתח בקיבוץ. ככה לבד עד שמת.

    אימא כבר בת 74, לא צעירה. באתי היום לבקר אותה, עכשיו אני זו שמביאה  מתנה קטנה.

    הייתי רוצה שתשמח, אבל אני כבר לא זוכרת מתי ראיתי אותה מחייכת.  

     

    ------------

     

    כל הזכויות שמורות

    לניצה צמרת -  עט להשכיר

    www.words4u.co.il      

     

    .

    דרג את התוכן:

      תגובות (54)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

       

      צטט: דליה אלעזר 2008-02-28 13:42:59

      הי ניצה,

      במקרה הגעתי הנה לבקר, אבל אין מקריות,

      הסיפור מלא עצבות, אך יחד עם זה מעלה מחשבות לא קטנות,

      חיים הם מארג לא פשוט, ועוד זוגיות  לאורך שנים כמפלט להמשכיות וכניסה "למסלול" ,כל זה לוקח להמון אפשרויות.....ואמא בחרה מפלט מהקושי הנורא שהיה חבוי בליבה,

      זה שלא שפטת, מראה על יכולת ההכלה וההבנה שלך ברמה גבוהה! וכבר על זה היית מקבלת ממני מתנה! ולאמא מתנה על שמצאה את הדרך להישאר שפוייה!

       

      אנחנו בעצם מאותו העמק! עמק יזרעאל,

      גם אני מקיבוץ, ולהגיע אליו מהעיר הגדולה, היה צורך לעבור את כביש הסרגל המפורסם!

      וגם אני נולדתי בביה"ח העמק עפולה, אך לפנייך.

      באהבה רבה, דליה

      תודה דליה. אין קשר אף לא בדל קשר לסיפור הזה ואליי. אין לי אחיזה לעמק מלבד דודים שהתגוררו בקיבוץ לרגלי התבור. תודה על האמפטייה והחום. זה מאוד נעים בכל מקרה.

       

       

      צטט: יפעת פלד 2008-02-09 00:09:13

      א. אני בטוחה שהילדים שלך לא חשים כך לגבייך.. וזו כבר מתנה, לא?

      ב. ולמישהי כמוני, שהוריה לא דיברו בשפות המזרח אירופאיות האלו, מה זה "קורבה"? .. חוץ מזה שזה בטח דבר רע..)

       

       

       

      נפלאה כתמיד. ומרגשת.

      (יאללה, פעם אחת איזה משהו אופטימי, אין?..:()

      אני בושה ונכלמת, לא ראיתי את התגובות האלה ולא עניתי לך. קורבה- מן כינוי בשפה מזרח אירופאית לזונה.

      ותודה על המילים החמות. נשיקות.

       

      צטט: עולילית 2008-02-08 23:52:19

      הכתיבה הלא שיפוטית שלך נותנת מרחב לקורא. נפלא בעיני.

      זה מאוד מרגש אותי. התגובות הנקיות הללו לתוכן ולצורת הכתיבה, מעודדות.

      תודה בקי

       

      צטט: 1lior 2008-02-01 14:36:05

      אלו מהרגעים שנעתקות המילים

      ליאור היקר, שמחתי לדעת שביקרת. תודה לך

       

      צטט: אסתי. 2008-01-30 23:14:59

      הפוסטים שלך, ניצה, מעשירים אותי תמיד.

      לא קלישאה. בכל סיפור משלך או משל אחרים באמצעותך, ישנה תבונה

      שמובאת בזמן הווה. הסיפור הנוכחי, מעלה בי סיפורים רבים מהילדות,

      לאו דוקא משלי. את אמיצה בעיניי  בחשיפה הזו, המאד פשוטה ואמינה,

      בלי לרדת למלודרמתיות מיותרת.

       

      תודה (ממתינה לשירים) תמים

      החשיפה הזו? זהו סיפור שבנוי מכמה אירועים דרמטיים שאינם קשורים בי כלל. אני שמחה שיכולתי לכתוב בהזדהות מלאה. תגובתך חשובה לי מאוד . אני מאוד מודה לך.

      תודה אסתי

       

      צטט: לוטרה 2008-01-30 13:38:43

       

      צטט: עט להשכיר-ניצה צמרת 2008-01-30 00:50:40

       

      צטט: לוטרה 2008-01-28 19:46:31

      גם אני קנאתי מאוד באלה שההורים שלהם היו צברים,

      לפחות הורי היו צעירים ונראו טוב, כי של אחרים נראו כמו הסבים שלהם

      כמו שכתבת, אני מניחה שגם הם הרגישו כך.

      תודה ניצה, כמו תמיד את מרגשת אותי ונוגעת במקומות רגישים.

      אוהבת אותך,

      לילי

      לסיפור הזה יש הרבה מקורות והוא שאוב מסיפורי ם רבים ששמעתי ומאחד שהבשיל כאן למציאות ונגע בי. אולי לא היה קל להיות הילדים של ההורים שלנו אבל לא בטוח שלהם היה קל להיות ההורים שלנו.

      את צודקת ניצה, לא היה קל. לשני הצדדים לא היה קל.

      תודה לילי

        28/2/08 13:42:

      הי ניצה,

      במקרה הגעתי הנה לבקר, אבל אין מקריות,

      הסיפור מלא עצבות, אך יחד עם זה מעלה מחשבות לא קטנות,

      חיים הם מארג לא פשוט, ועוד זוגיות  לאורך שנים כמפלט להמשכיות וכניסה "למסלול" ,כל זה לוקח להמון אפשרויות.....ואמא בחרה מפלט מהקושי הנורא שהיה חבוי בליבה,

      זה שלא שפטת, מראה על יכולת ההכלה וההבנה שלך ברמה גבוהה! וכבר על זה היית מקבלת ממני מתנה! ולאמא מתנה על שמצאה את הדרך להישאר שפוייה!

       

      אנחנו בעצם מאותו העמק! עמק יזרעאל,

      גם אני מקיבוץ, ולהגיע אליו מהעיר הגדולה, היה צורך לעבור את כביש הסרגל המפורסם!

      וגם אני נולדתי בביה"ח העמק עפולה, אך לפנייך.

      באהבה רבה, דליה

        9/2/08 00:09:

      א. אני בטוחה שהילדים שלך לא חשים כך לגבייך.. וזו כבר מתנה, לא?

      ב. ולמישהי כמוני, שהוריה לא דיברו בשפות המזרח אירופאיות האלו, מה זה "קורבה"? .. חוץ מזה שזה בטח דבר רע..)

       

       

       

      נפלאה כתמיד. ומרגשת.

      (יאללה, פעם אחת איזה משהו אופטימי, אין?..:()

        8/2/08 23:52:

      הכתיבה הלא שיפוטית שלך נותנת מרחב לקורא. נפלא בעיני.

        1/2/08 14:36:

      אלו מהרגעים שנעתקות המילים

        30/1/08 23:14:

      הפוסטים שלך, ניצה, מעשירים אותי תמיד.

      לא קלישאה. בכל סיפור משלך או משל אחרים באמצעותך, ישנה תבונה

      שמובאת בזמן הווה. הסיפור הנוכחי, מעלה בי סיפורים רבים מהילדות,

      לאו דוקא משלי. את אמיצה בעיניי  בחשיפה הזו, המאד פשוטה ואמינה,

      בלי לרדת למלודרמתיות מיותרת.

       

      תודה (ממתינה לשירים) תמים

       

      צטט: yoram marcus 2008-01-30 16:01:46

      מעשה-המרקחת של יחסי-אנוש מורכבים, כמו שרק ניצה יודעת להגיש, לצייר, לפענח...

      לפענח?

      על הניסיון הזה, הכוכב שלי.

      לפתע אני מבחינה במשמעויות הדקות-

      בין

      מעשה מרקחת

      ומעשה מרקחה

      צבעים וריחות, אנשים ויחסים = מילים  , אכן ניסיתי.

      תודה

       

        30/1/08 16:01:

      מעשה-המרקחת של יחסי-אנוש מורכבים, כמו שרק ניצה יודעת להגיש, לצייר, לפענח...

      לפענח?

      על הניסיון הזה, הכוכב שלי.

        30/1/08 13:38:

       

      צטט: עט להשכיר-ניצה צמרת 2008-01-30 00:50:40

       

      צטט: לוטרה 2008-01-28 19:46:31

      גם אני קנאתי מאוד באלה שההורים שלהם היו צברים,

      לפחות הורי היו צעירים ונראו טוב, כי של אחרים נראו כמו הסבים שלהם

      כמו שכתבת, אני מניחה שגם הם הרגישו כך.

      תודה ניצה, כמו תמיד את מרגשת אותי ונוגעת במקומות רגישים.

      אוהבת אותך,

      לילי

      לסיפור הזה יש הרבה מקורות והוא שאוב מסיפורי ם רבים ששמעתי ומאחד שהבשיל כאן למציאות ונגע בי. אולי לא היה קל להיות הילדים של ההורים שלנו אבל לא בטוח שלהם היה קל להיות ההורים שלנו.

      את צודקת ניצה, לא היה קל. לשני הצדדים לא היה קל.

      שלום איתן, מה שלומך?

      אני מבטיחה למענך...

      תודה

        30/1/08 00:59:

       

      יקירתי,  ריגשת  אותי  מאוד.   מעכשיו   לא  מתפשר  על  פחות  מזה. 

       

      צטט: .a.b 2008-01-29 21:32:06

      נעצבתי מהסיפור.

      ככה זה בחיים: יש שמחה ויש כאב. ויש דכאונות ובכי של אמא.

      ויש משפחה שלא בוחרים.

      מה שנקרא ולסיכום - אמרנו הכל, ואני מקווה שהעצב יחלוף יעבור.

      תודה יקירה, יהיה טוב

       

      צטט: idoangel 2008-01-29 18:21:27

      תענוג.

      תודה, ניצה.

      שלום עדו,

      ברוך הבא.

      תודה

       

      צטט: ריקי שיר 2008-01-29 08:29:37

      פשוט מקסים. תכתבי עוד... תענוג לקרוא אותך

      ריקי היקרה,

      שימחת אותי בתגובתך החמימה. בערב קר כזה, יש לכך משמעות.

      תודה

       

      צטט: taya1 2008-01-29 08:07:56

      לא עומדת בקצב שלך ניצה.

      :)

      ת - ו - ד - ה

      יש לנו את כל הזמן שבעולם

       

      צטט: michael-ballak 2008-01-29 03:30:31

      ניצה,

      כל דרמה לגופה עם כל הנסיון המר שלה.

      במסגרת עבודתי, אני נתקל בכל כך הרבה

      דרמות, שגם זו שלי מתגמדת אז

      ומקבלת פרופורציות אחירות לגמרי.

      וזה באמת לא שצרת רבים, חצי נחמה...

      מיכאל היקר, אתה חווה דרמות בקנה מידה עולמי ואני מבינה על מה אתה כותב כאן ומאמינה שאתה צודק. הכל עניין של פרופורציות. תודה לך ( וכבר הבהרתי משהו חשוב בפרטי)

       

      צטט: itay_m 2008-01-28 22:46:35

      משפחה לא בוחרים...

      אבל מזל שאפשר לבחור חברים...

       

      ומזל שאישרת את הצעת החברות ששלחתי לך בזמנו :)

       

      תודה, הסיפורים שלך הם ללא ספק אחת מההנאות הקטנות של החיים. (שלי ובטוח של עוד איזה כמה...)

      איתי, אתה מדהים אותי. כמה יפה, אכן, חברים אפשר לבחור. תודה

       

      צטט: לוטרה 2008-01-28 19:46:31

      גם אני קנאתי מאוד באלה שההורים שלהם היו צברים,

      לפחות הורי היו צעירים ונראו טוב, כי של אחרים נראו כמו הסבים שלהם

      כמו שכתבת, אני מניחה שגם הם הרגישו כך.

      תודה ניצה, כמו תמיד את מרגשת אותי ונוגעת במקומות רגישים.

      אוהבת אותך,

      לילי

      לסיפור הזה יש הרבה מקורות והוא שאוב מסיפורי ם רבים ששמעתי ומאחד שהבשיל כאן למציאות ונגע בי. אולי לא היה קל להיות הילדים של ההורים שלנו אבל לא בטוח שלהם היה קל להיות ההורים שלנו.

       

      צטט: בת יוסף 2008-01-28 16:21:41

      כשאני קוראת על משפחות של אחרים, באופן לא רצוני משווה מיד למשפחה שלי. מחפשת את הדומה והשונה. גם אבי היה מבוגר מאמי בשנים רבות. אך לא זוכרת שראיתי בכך משהו יוצא דופן. אני חושבת שבקיבוץ הלחץ החברתי היה הרבה יותר חזק וכך הרצון שיהיה כמו אצל כולם.

      מאופק כתבת. די מנוטרל מהבעת רגש. רק בקטע השקר לחברה והחשש פן בעקבות השקר ימות האב, חשתי ברגשות אשם. לדעתי, זה נובע מהרצון לא לשפוט, לא להביע עמדה. לנערה שהבינה מה קורה היתה עמדה. ברור לי שהיא צידדה באחד מההורים.

      במשפחות יש סודות ושקרים ואפילה ואור.

      יש את השימחה על הסב והסבתא שהיו וגם על האירועים הטובים. הפרופורציה קיימת.

      כתבת יפה ונוסטלגי ונוגע.

      משפחות של אחרים יכולות להיות מושא לקנאה, אך הזמן יכול להוכיח לעיתים כי הכל אחיזת עיניים.

      לא שופטת, לא מתיימרת, לא צודקת. אני רק מספרת.

      תודה בת יסף, על ההתייחסות המעמיקה

        29/1/08 21:32:

      נעצבתי מהסיפור.

      ככה זה בחיים: יש שמחה ויש כאב. ויש דכאונות ובכי של אמא.

      ויש משפחה שלא בוחרים.

        29/1/08 18:21:

      תענוג.

      תודה, ניצה.

        29/1/08 08:29:
      פשוט מקסים. תכתבי עוד... תענוג לקרוא אותך
        29/1/08 08:07:

      לא עומדת בקצב שלך ניצה.

      :)

        29/1/08 03:30:

      ניצה,

      כל דרמה לגופה עם כל הנסיון המר שלה.

      במסגרת עבודתי, אני נתקל בכל כך הרבה

      דרמות, שגם זו שלי מתגמדת אז

      ומקבלת פרופורציות אחירות לגמרי.

      וזה באמת לא שצרת רבים, חצי נחמה...

        28/1/08 22:46:

      משפחה לא בוחרים...

      אבל מזל שאפשר לבחור חברים...

       

      ומזל שאישרת את הצעת החברות ששלחתי לך בזמנו :)

       

      תודה, הסיפורים שלך הם ללא ספק אחת מההנאות הקטנות של החיים. (שלי ובטוח של עוד איזה כמה...)

        28/1/08 19:46:

      גם אני קנאתי מאוד באלה שההורים שלהם היו צברים,

      לפחות הורי היו צעירים ונראו טוב, כי של אחרים נראו כמו הסבים שלהם

      כמו שכתבת, אני מניחה שגם הם הרגישו כך.

      תודה ניצה, כמו תמיד את מרגשת אותי ונוגעת במקומות רגישים.

      אוהבת אותך,

      לילי

        28/1/08 16:21:

      כשאני קוראת על משפחות של אחרים, באופן לא רצוני משווה מיד למשפחה שלי. מחפשת את הדומה והשונה. גם אבי היה מבוגר מאמי בשנים רבות. אך לא זוכרת שראיתי בכך משהו יוצא דופן. אני חושבת שבקיבוץ הלחץ החברתי היה הרבה יותר חזק וכך הרצון שיהיה כמו אצל כולם.

      מאופק כתבת. די מנוטרל מהבעת רגש. רק בקטע השקר לחברה והחשש פן בעקבות השקר ימות האב, חשתי ברגשות אשם. לדעתי, זה נובע מהרצון לא לשפוט, לא להביע עמדה. לנערה שהבינה מה קורה היתה עמדה. ברור לי שהיא צידדה באחד מההורים.

      במשפחות יש סודות ושקרים ואפילה ואור.

      יש את השימחה על הסב והסבתא שהיו וגם על האירועים הטובים. הפרופורציה קיימת.

      כתבת יפה ונוסטלגי ונוגע.

       

      צטט: sherry refael 2008-01-28 11:48:20

      מכירה ווריאציה אחרת, קרוב לברנו ..

      נורא .

       מצד שני כל הרגישות שלנו באה משם..

       אוהבת לקרוא אותך .

      שלך שרי

      שרי, אני רוצה להפנות אותך לפוסט אחר שלי ברשותך ( אכתוב לך בפרטי)

      תודה שהיית כאן הבוקר והארת בטוב לבך על מקורות הרגישות.

       

       

      צטט: darmelitz 2008-01-28 11:30:48

       

      את כתמיד כותבת מליבך

      ברגישות והזדהות מופלאים

      מאוד עצוב

      הקרע, השגעון, הסיפור

      איני מבינה את המילה "קורבה"

      פרט לפירוקה

      חיפשתי בגוגל

      ומצאתי שזהו שמו של אמן

      צרפתי...

      (שוב נמצא הפתרון לקושי, למצוקה

      ביצירה..)

       

      סמדר, המילה מאוד לא שימושית בעת הזאת. קורבה- זונה. יש מנקדים בסגול את הב' ויש בפתח. המשמעות היא אחת.

      ועל דרכו של הצער להגיע למחוזות השגעון כבר נאמר הרבה וכבר כאבנו את כאבם של הסובלים ולצערינו לא ידענו להושיט יד ולעזור במקומות הנכונים. יקירה, אני מאוד שמחה על הביקור שלך. תודה

       

      צטט: -תמר- 2008-01-28 11:10:03

      ואת יודעת?

      בינואר 1971, לפני 37 שנים גם אני נולדתי,

      בבי"ח העמק בעפולה.

      אולי ההיא ואני נפגשנו בחדר התינוקות?

       

      נקודות השקה מוזרות יש בחיים האלו...

       

      אחוות בנות העמק ?

       איני יודעת. אולי......

       

      צטט: -תמר- 2008-01-28 11:04:43

      משפחה לא בוחרים. נולדים אליה וזה מה שיש.

      מעניין שהרבה מהילדים שפגשתי מספרים איך קינאו בהוריהם של אחרים. באבא השזוף, באבא הרגוע, באבא המורה והיודע, באמא המבשלת או באמא העסוקה ונעדרת תמיד וכו' מעין חוסר שביעות רצון תמידית ממה שלא ניתן לשנות, והרגשת הדשא של השכן ____ יותר.

      ובאופן אישי מרגשת אותי תמיד היכולת היצירתית למצוא אושר או רגעי נחת גנובים במצבים מורכבים.

      ואהבתי את הסימבוליות בהבאת מתנות קטנות, היפוך התפקידים שקורה פתאום בין הורים וילדים. מדואג לנתמך, ממוגן למגן. קשה וכואב הסוויצ' הזה.

      תודה.

      בדיוק  השבתי לדמיונית ברוח הדברים שאת מעלה כאן. תודה תמר. ועל אבחנתך ושימת לבך לרגעי האושר שאפשר למצוא, תודה נוספת. ובכלל על היותך כאן כרוח צפונית רעננה וטובת לב.

       

      צטט: *הדימיונית* 2008-01-28 11:01:44

       

      היי ניצה

       

      בהחלט שלא בוחרים למי להיוולד, משפחה וכו', סיפור עצוב סה"כ,

       

      הרבה פעמים הורים לא לוקחים אחראיות על התנהגות מסויימת

       

      ליד הילדים, ילדים זה זה דברכ"כ  נקי, פתוח, שקולט וסופג הכול. א"כ מתפלאים

       

      למה יש לכל אחד מאיתנו תסבוכים וצלקות מהבית. חלקם אנחנו מצליחים לעבור עליהם,

       

      במשך הזמן, חלקם נשארים שם לנצח. אם יש לי כוכב הבוקר שלך הוא.

      אנחנו משלימים עם מה שיש אבל שואפים לדבר אחר. תמיד נדמה שאצל אחרים אולי טוב יותר. לא בהכרח. וילדים הם ים של רגשות שהפגיעות בהם יכולה להיגרר כל החיים ולבוא לביטוי במצבים שונים ואף בדפוסים משוכפלים של בית ההורים. תודה יקירתי. הבוקר עדיין זורחת השמש והכוכב ימתין לערב.

       

      צטט: sotra1 2008-01-28 10:45:39

      לפחות הוא היה כנה וקרא לה כפי שהוא חשב.

      יש הרבה בני זוג שקוראים לנשים שלהם במילה זו בלב. אין להם אומץ להגיד זאת בפנים.

      ויש הרבה מאד בנות זוג שהרוויחו את ה"תואר" הזה ב"יושר".

      אם לא היה לה טוב איתו, למה היא לא קמה ועזבה במקום לנהוג בחוסר יושר.

      ולפני שתעני כדאי שתביני שיושר אישי לא קשור לשובניזם.

      יורם, אם היו לי תשובות, אם הייתי מסוגלת לענות, אם בידי היה הדבר, מי אני?

      אם זה היה פרק מתוך ספר היה מקום להעלות ולהאיר עוד הרבה דברים. זה פוסט מכווץ, סימולטאני בסגנונו, לא שיפוטי. אני מקווה שהצלחתי להעביר אליך עוד כמה שאלות שלא שאלת. תודה איש יקר, גם אם אין תשובות בפי, תודה.

       

      צטט: שו_קי 2008-01-28 09:28:36

      ואחרי כל זה מה כבר נותר לומר? אולי רק שמוקדם לומר על בת 74  "לא צעירה"..(אמי בת 75, מעידה על עצמה שהיא צעירה ועלי שאני עוד ילד)  הנה - קחי חיוך ותני לה - ממני.

      אימא שלך צודקת. לעולם תהיה הילד שלה. שמחה לראותך בבית הקפה הקטן שלי. אתה אורח אהוב. אני אמסור את החיוך, אני יודעת שהוא מהלב.

       

      צטט: ron0000 2008-01-28 08:03:57

       

      צטט: ג'ו מ 2008-01-28 07:56:24

      מדהים איך לפעמים התנהגות מחוספסת ואגרסיבית היא בעצם כיסוי לסוג של דיכאון. ומדהים איך ככל שאותה ההתנהגות חריפה יותר כך הדיכאון חזק וקטלני יותר.

       

      תמונה של משפחה בשדות עם כריכים, טרמוס ומגבת משובצת היא בדרך כלל הזיכרון היפה ביותר שיש מהילדות. אין לי זיכרונות אמיתיים מהסוג הזה, אבל בזכות הפוסט שכתבת אני מרגיש פתאום סוג של געגוע למשהו שאף פעם לא היה לי.

       

      פוסט עצוב ומרגש.

       מסכים עם כל מילה

      תודה רון.

      השבתי לג'ו. אני מניחה שתקרא.

      שמחה לדעת שנגעתי ברשיות הטובה שלך.

       

      צטט: ג'ו מ 2008-01-28 07:56:24

      מדהים איך לפעמים התנהגות מחוספסת ואגרסיבית היא בעצם כיסוי לסוג של דיכאון. ומדהים איך ככל שאותה ההתנהגות חריפה יותר כך הדיכאון חזק וקטלני יותר.

       

      תמונה של משפחה בשדות עם כריכים, טרמוס ומגבת משובצת היא בדרך כלל הזיכרון היפה ביותר שיש מהילדות. אין לי זיכרונות אמיתיים מהסוג הזה, אבל בזכות הפוסט שכתבת אני מרגיש פתאום סוג של געגוע למשהו שאף פעם לא היה לי.

       

      פוסט עצוב ומרגש.

      ג'ו היקר,

      געגוע הוא דבר מעצים. הוא מסוגל לקחת אותך לדמיונות וגם למעשים. כך זה לפחות אצלי. אתה מוזמן לנסות.

      הקשר בין התגברות הדיכאון נפשי  וההתנהגות האגריסיבית יכול להיפתר עם עזרה רפואית. פעם לא נתנו לכך את הדעת עד אשר קרה דבר שחייב אשפוז. היום הדברים הללו מוכרים ומדוברים ואפשר להקל במצבי רוח, דיכאון וכד'.

      אבל ... וחבל. עצוב.

        28/1/08 11:48:

      מכירה ווריאציה אחרת, קרוב לברנו ..

      נורא .

       מצד שני כל הרגישות שלנו באה משם..

       אוהבת לקרוא אותך .

      שלך שרי

       

      צטט: ד פ נ ה 2008-01-28 07:37:51

      ניצה, תוך כדי הקריאה חשבתי על כך שילדים רואים הכל

      לא נעלם מהחושים שלהם דבר, אך בדרך כלל הם רואים את הדברים

      כפשוטם.

      מאוחר יותר, כשמתבגרים עושים את ההקשרים והתובנות שוקעות בתוכנו.

      והדברים מקבלים גוון ומשמעות חדשה.

       

      מרתק הסיפור האישי שהבאת.

      בוקר טוב, דפנה

      תודה דפנה. ילדים באמת רואים וחשים גם מה שמתרחש מתחת לפני השטח. הם רגישים יותר במצבים של קושי. עד היום אני שואלת את עצמי - למה אין למילה סליחה מקום בסיפור הזה?

       

       

      צטט: levana feldman 2008-01-28 07:23:44

      ניצה יקרה

      לפי הנורמות של אותם ימים גם אם הייתה מחייכת למישהו

      עדיין יכול היה לקרוא לה "קורבה".

      המריבות האלה פוגעים בילדים ולנצח....

      בוקר טוב.

      המריבות האלה הן פצע גדול לחיים. אני לא בטוחה שיש גיל מחסֵן. זה כואב וזה מדמם. ילדות לא פשוטה לעולם ועם בקיעים במשפחה, תמיד קשה יותר.

      והכינוי שלה, שלא נדע, כמה הוא נורא. אני לא שפטתי אותה מעולם.

        28/1/08 11:30:

       

      את כתמיד כותבת מליבך

      ברגישות והזדהות מופלאים

      מאוד עצוב

      הקרע, השגעון, הסיפור

      איני מבינה את המילה "קורבה"

      פרט לפירוקה

      חיפשתי בגוגל

      ומצאתי שזהו שמו של אמן

      צרפתי...

      (שוב נמצא הפתרון לקושי, למצוקה

      ביצירה..)

       

        28/1/08 11:10:

      ואת יודעת?

      בינואר 1971, לפני 37 שנים גם אני נולדתי,

      בבי"ח העמק בעפולה.

      אולי ההיא ואני נפגשנו בחדר התינוקות?

       

      נקודות השקה מוזרות יש בחיים האלו...

       

        28/1/08 11:04:

      משפחה לא בוחרים. נולדים אליה וזה מה שיש.

      מעניין שהרבה מהילדים שפגשתי מספרים איך קינאו בהוריהם של אחרים. באבא השזוף, באבא הרגוע, באבא המורה והיודע, באמא המבשלת או באמא העסוקה ונעדרת תמיד וכו' מעין חוסר שביעות רצון תמידית ממה שלא ניתן לשנות, והרגשת הדשא של השכן ____ יותר.

      ובאופן אישי מרגשת אותי תמיד היכולת היצירתית למצוא אושר או רגעי נחת גנובים במצבים מורכבים.

      ואהבתי את הסימבוליות בהבאת מתנות קטנות, היפוך התפקידים שקורה פתאום בין הורים וילדים. מדואג לנתמך, ממוגן למגן. קשה וכואב הסוויצ' הזה.

      תודה.

        28/1/08 11:01:

       

      היי ניצה

       

      בהחלט שלא בוחרים למי להיוולד, משפחה וכו', סיפור עצוב סה"כ,

       

      הרבה פעמים הורים לא לוקחים אחראיות על התנהגות מסויימת

       

      ליד הילדים, ילדים זה זה דברכ"כ  נקי, פתוח, שקולט וסופג הכול. א"כ מתפלאים

       

      למה יש לכל אחד מאיתנו תסבוכים וצלקות מהבית. חלקם אנחנו מצליחים לעבור עליהם,

       

      במשך הזמן, חלקם נשארים שם לנצח. אם יש לי כוכב הבוקר שלך הוא.

        28/1/08 10:45:

      לפחות הוא היה כנה וקרא לה כפי שהוא חשב.

      יש הרבה בני זוג שקוראים לנשים שלהם במילה זו בלב. אין להם אומץ להגיד זאת בפנים.

      ויש הרבה מאד בנות זוג שהרוויחו את ה"תואר" הזה ב"יושר".

      אם לא היה לה טוב איתו, למה היא לא קמה ועזבה במקום לנהוג בחוסר יושר.

      ולפני שתעני כדאי שתביני שיושר אישי לא קשור לשובניזם.

        28/1/08 09:28:

      ואחרי כל זה מה כבר נותר לומר? אולי רק שמוקדם לומר על בת 74  "לא צעירה"..(אמי בת 75, מעידה על עצמה שהיא צעירה ועלי שאני עוד ילד)  הנה - קחי חיוך ותני לה - ממני.

        28/1/08 08:03:

       

      צטט: ג'ו מ 2008-01-28 07:56:24

      מדהים איך לפעמים התנהגות מחוספסת ואגרסיבית היא בעצם כיסוי לסוג של דיכאון. ומדהים איך ככל שאותה ההתנהגות חריפה יותר כך הדיכאון חזק וקטלני יותר.

       

      תמונה של משפחה בשדות עם כריכים, טרמוס ומגבת משובצת היא בדרך כלל הזיכרון היפה ביותר שיש מהילדות. אין לי זיכרונות אמיתיים מהסוג הזה, אבל בזכות הפוסט שכתבת אני מרגיש פתאום סוג של געגוע למשהו שאף פעם לא היה לי.

       

      פוסט עצוב ומרגש.

       מסכים עם כל מילה

        28/1/08 07:56:
      מדהים איך לפעמים התנהגות מחוספסת ואגרסיבית היא בעצם כיסוי לסוג של דיכאון. ומדהים איך ככל שאותה ההתנהגות חריפה יותר כך הדיכאון חזק וקטלני יותר.

       

      תמונה של משפחה בשדות עם כריכים, טרמוס ומגבת משובצת היא בדרך כלל הזיכרון היפה ביותר שיש מהילדות. אין לי זיכרונות אמיתיים מהסוג הזה, אבל בזכות הפוסט שכתבת אני מרגיש פתאום סוג של געגוע למשהו שאף פעם לא היה לי.

       

      פוסט עצוב ומרגש.

        28/1/08 07:37:

      ניצה, תוך כדי הקריאה חשבתי על כך שילדים רואים הכל

      לא נעלם מהחושים שלהם דבר, אך בדרך כלל הם רואים את הדברים

      כפשוטם.

      מאוחר יותר, כשמתבגרים עושים את ההקשרים והתובנות שוקעות בתוכנו.

      והדברים מקבלים גוון ומשמעות חדשה.

       

      מרתק הסיפור האישי שהבאת.

      בוקר טוב, דפנה

        28/1/08 07:23:

      ניצה יקרה

      לפי הנורמות של אותם ימים גם אם הייתה מחייכת למישהו

      עדיין יכול היה לקרוא לה "קורבה".

      המריבות האלה פוגעים בילדים ולנצח....

      בוקר טוב.