עוד בילדותי חשתי קרבה גדולה לבריטניה. ייתכן והדבר נובע מכך ששם נעמדתי לראשונה על שתי רגליי, שם צעדתי את צעדי הראשונים ושם דיברתי את מילותיי הראשונות. נוף ילדותי המוקדמת לא היה חומות העיר העתיקה של ירושלים אלא כבישיה העקלקלים של שכונת Hampstead. את משחק הכדורגל למדתי ב Hyde Park ולא בגן הטנק וחיבתי העזה לשוקולד לא נובעת מהיכרותי את הקרמבו כי אם את ה- Maltersers. ולמרות שעזבתי את בריטניה לפני למעלה מעשרים שנה, חלק ממני נותר באותו אי אפרורי וגשום ששוכן ממערב לאירופה. כשבריטניה צוהלת אני צוהל וכשבריטניה דומעת גם אני דומע.
מעצם היותי נתין נאמן של המלכה אליזבת', רואה אני חשיבות עליונה בהכרת המסורת, המורשת והתרבות הבריטית ואין דרך טובה להגשים מטרה זו מאשר צפייה בתכניות הדרמה של הטלוויזיה הבריטית. בחיפושי אחר תכנית שכזו, גיליתי סדרה טלוויזיונית חדשה שמיד כבשה את ליבי הציני ושמה "קראו למיילדת" או Call the midwife. תכנית זו מספרת את סיפורן של מיילדות המשרתות את הקהילה הענייה ביותר בלונדון של שנות ה-50, זו שמתגוררת ב East End הנוקשה, העני והמזוהם.
"קראו למיילדת" איננה הדרמה התקופתית היחידה שכבשה את המסכים בבריטניה ובעולם. בשנים האחרונות אנו עדים לגל של תכניות שכאלו בין אם מדובר ב "השעה" העוסקת בתכנית אקטואליה של ה- BBC בשנות ה-50 או אחוזת דאונטון המתרחשת כמה עשורים קודם לכן בתקופת מלחמתה עולם הראשונה. אולם, למרות הדמיון בין המיילדות של ה East End לאדונים והמשרתים של אחוזת דאונטון הרי שרב השונה על הדומה בין התכניות הללו שכן מה שמייחד את "קראו למיילדת" אינו איכות הצילום או טיב הכתיבה אלא התמות העיקריות בהן היא עוסקת.
הראשונה מבין התמות הללו היא אחווה וחברות נשית. במובן מסוים, "קראו למיילדת" היא כולה שיר הלל לאישה של שנות ה-50. תקופה זו מהווה נקודת מעבר מרתקת בבריטניה שכן סוף שנות ה-50 ראו הקלה מסוימת במשבר הכללי ומשטר הצנע שלאחר מלחמת העולם השנייה אך לא את לידת המהפכה המינית וערעור הסדר החברתי שעתידים להתרחש בשנות ה-60. הנשים המתגוררות ב East End הן עמוד השדרה של התכנית ושל מעמד הפועלים. אימהות מסורות המתקיימות בתנאים שקשה לדמיין, נשים אוהבות השומרות על בעליהן כלביות וחברות אמיצות השותפות לגורלן של שכנותיהן. בלבה של התכנית עומדת האמונה כי לאדם שני משפחות, זו שלתוכה הוא נולד וזו שהוא יוצר עבורו. כך במקרה של המיילדות, וכך במקרה של תושבי הרובע העני.
מעניין לתהות על כך שטרם נמצאה הסדרה אשר חקרה לעומק את האחווה הגברית. בניגוד לחברות נשית אשר זוכה לזמן מרקע לא מבוטל (עם תכניות כגון "האנטומיה של גריי" או "סקס והעיר הגדולה") החברות הגברית מודרת מן המסך. מעט התכניות שכן עוסקות בכך הינן לרוב קומדיות מצבים אמריקאיות ריקות מתוכן המעליבות את הדעת. בניגוד לקרבה הנשית שמבוססת על אינטימיות, הקרבה הגברית מוצגת כמבוססת על מין ואלכוהול ונעדרת עומק, אהבה או אמפתיה. נדמה כי טרם נמצאו הכותבים היכולים להעביר למסך הקטן את יופייה וייחודה של האחווה הגברית שעומקה לא נופל מזו של הנשים.
תמה נוספת שעומדת במרכז "קראו למיילדת" היא מדינת הרווחה. שנות ה-50 ראו את לידת שירות הבריאות הציבורי הבריטי ולפתע נשים הריוניות זכו לביקורי בית מאחיות ורופאים. אמבולנסים חדשים החלו לעשות דרכם בחשכת הליל לבתיהם של הנזקקים שלא לדבר על טיפות חלב שניטרו את בריאות הילדים, בתי חולים ציבוריים שהוקמו לרווחתה התושבים ובתי לידות בהן הסדר החברתי התפורר לכמה רגעים והענייה שבעיר זכתה לאותם תנאים כמו העשירה שבעיר. כמעט כל פרק של התכנית מתעכב ומציין במפורשות את נס הבריאות הציבורי וזאת כדי להבטיח שלא יהיה אף צופה שלא יפרש כהלכה את המסר- השיבו את מדינת הרווחה! ב"קראו למיילדת" ההווה מתכתב עם העבר, והסלידה העולמית מהקפיטליזם החזירי, זו שבאה לידי בכיכר המדינה ו Occupy Wall Street, מצאה את מקומה גם ב East End.
לאור התיאור המחמיא של מדינת הרווחה, מפתיע שהנושא השלישי בה עוסקת התכנית הנו טיפוח המיתוס של עניים אך שמחים. למרות הזוהמה, העוני, הייאוש והמחלות, ולמרות חוסר היכולת לפרנס את המשפחה ולהאכילה הרי שדווקא מעמד הפועלים הוא זה ששמח בחלקו, הוא זה שמטה כתף למען אחיו בשעת הצרה והוא זה שרוחו לא נופלת. מבעד לדירות מתפוררות או חדרי השירותים המשותפים נשמעים לא רק אנחות הכאב של הלידה, אלא גם קולו הענוג של הצחוק המתגלגל. רובע שלם שהוא כמו משפחה אחת.
הטיפוח של מיתוס העניים אך שמחים אינו מאפיין רק תכנית זו וניתן למצוא אותו במיטב התכניות הבריטיות ותפקידו גם בימינו לשמר את הסדר החברתי הקיים. כך שלמרות ש"קראו למיילדת" כתובה היטב ומשוחקת נפלא, ולמרות היותה עדכנית נוכח קריאתה לשיבה לערכים סוציאליים, גם בתכנית זו מסתתרת השמרנות הכלכלית והחברתית וכך גם היא מהווה חלק מהונאת ההמונים.
כמה חבל. |