השביל הצר, והמוסתר,הנמצא באמצע הכפר, המוביל ל-"יער", הריאה 
 הירוקה והפראית שעוד נותרה באזור,אינו מסגיר את "היעד" אליו הוא מוביל.
 השביל, המוביל למבנה רעוע, שהמתבונן משוכנע כי המבנה המוזנח  נטוש,ועדות "לגילו " של המבנה   ניתן כבר לראות מהצמחייה הצומחת על ...גג המבנה.

 לא, לא באדניות  נאות מדובר אלא על שכבות של אבק שהצטבר,  שכבות של גרגרי חול  שאותם נשאה הרוח, ואלו הגרגרים,מצאו את מנוחתם  על גגו של המבנה המקולף מטיח, עליו ועל יושביו הם מסוכחים.

 משוכנע אני כי כל גרגר של חול נושא עימו את סיפור חייו, סיפור ארץ  מוצאו, והדרך בה הגיע, ותוהה אני כיצד הגג הרעוע מצליח לעמוד בנטל העומס  של עשרות ואם לא מאות שנים של סיפורים, תלאות והרפתקאות. גרגר גרגר  וסיפורו. גרגר גרגר ומסעו. כמנהג ואופי האנשים הבאים מידי שישי, שבת,  מועד וימים טובים להודות לבורא עולמם. ואולי, התשובה האמיתית לכל  "חוקי הפיסיקה" וחוקי העומסים השונים, נמצאת בכוח בעוצמה ובאנרגיות  של אותם אנשים, הבאים באופן קבוע, בלי תירוצים של אילוצי מזג אויר  ושאר חלופות של תירוצים. והם, האנשים, שסכימת מניין שנותיהם הוא  עניין של מאות שנים, הם מהווים את היציקות, הקורות, הקלונסאות, ושאר  העוגנים ל..: נוף ארצם..אנשי ביתם..ולמבנה הרעוע.

דלת בית הכנסת נפתחה לאיטה. אוושת פתיחתה לא יכלה להסגיר את אשר עמד להתרחש,
ואת אשר אחקוק בזיכרוני. תחילה שחשבו יושבי בית הכנסת, כ- 9 במניין, להתחיל להתפלל, משום שרבה הייתה  העמימות מתי ואם בכלל יושלם המניין, ויינתן האות לתחילתו של החיוך,
אשר לא  ימוש מפרצופם במשך שעת התפילה.

ואכן, החיוך, גם בתפילות של תחנון סליחה ומחילה, ניכר על פניהם. כאילו בדיבורם  אל בורא עולם ניכר שנגלה אליהם הסוד היקר להם מפז, ו-הם, ממרומי גילם,  ממאנים לשתף את יתר המתפללים בסודם. 

לאיטו פסע אל מקומו הקשיש, העשירי למניין. מרגע שנראה במקלו מפלס את דרכו
אל מקומו בקצה החדר, החלה התפילה להתנגן במעין מנגינת קסמים, והוא, הקשיש, מגיב בהליכתו:"קדוש קדוש",בעוד ענייו עצומות,אך חיוכו הרחב והפתוח מסגיר את הנאתו הנראית עד ארץ מוצאו.מרגע כניסתו של הקשיש לחדר, נזקף גופו והליכתו הייתה לבטוחה יותר, אל עבר מושבו  הקבוע. ואני מביט משתהה בדמותו המיוחדת וב-"רוח הגבית" שהביאה עימה תפילתם של אנשי המקום. מהופנט הייתי כמו במיטב סיפורי האגדות.

אך, מרגע שיישב האיש במקומו לא יכול היה לקום עוד עד תום התפילה, שזו המשיכה להתנגן,
ולנשב בחדר, כשם שהתנגנה לה לאורך השנים ללא כל שינוי, והיא שמובילה את סודם של אותם יושבי בית התפילה הקשישים עד היום.
חיים זילבר, זהו שמו. ששיערו הלבן,והסתור יכלו רק להעיד,כמו שאר הסממנים הקטנים על אישיותו המיוחדת והממגנטת רבת השנים. מספרים שאיש אדמה חרוץ מאין כמוהו היה, ויחד
עם זאת לעולם לא זנח את ההשכלה שרכש בגולה. לחיצת היד בתום התפילה וברכתו ל: שבת שלום, היו ההוכחות לחוזקו של האיש. לחיצת יד של לוחם. לחיצת יד של חבר אמיתי.