בספר "גן העדן האבוד" (שפורסם, לדאבוננו הרב, ברוסית בלבד), כותבים פטר וייל ואלכסנדר גניס על חברת המהגרים הרוסית בארצות-הברית, תוך התעמקות בנסיבות אשר הובילו להגירה ובדיוקן המהגר.

ניתן למתוח קווי דמיון רבים בין המהגר הרוסי בארה”ב למהגר הרוסי בישראל, שכן שניהם נותקו באותה המידה מביתם, ושניהם מביאים עימם לארצותיהם החדשות את ההתנשאות הבסיסית, היוצאת מנקודת ההנחה, שאדם שלא קרא את פושקין/טולסטוי/דוסטוייבסקי בשפת המקור הוא פשוט בור חסר תקנה. לעומת זאת, ובאופן אירוני למדי, אותם אנשים סולחים לעצמם על אי-ידיעת שפות אחרות, ומתייחסים בסלחנות (מחוסר ברירה, אולי) לקריאת ספרות זרה בתרגום לרוסית בלבד.

מאפיין בולט עוד יותר בקרב המהגרים מברית-המועצות היא תרבות הכוחנות חסרת התקדים, אותה הביאו עמם הן לארה”ב והן לישראל. תרבות זו מצאה בישראל בית חם, והצהרותיהם הפומפוזיות ומלאות הפאתוס של עולים רבים, המכריזים על עצמם “ציונים חדשים” ומתיישבים במקומות שרגלו של אדם תרבותי לא דרכה בהם, הן שמספקות לרבים מהם את הבסיס האידיולוגי לכיבוש השטחים - שכן אינטלקטואל יהודי אמיתי, לפחות לשיטתם, חייב לקרוא גם את כתבי ז`בוטינסקי וכהנא. וזה לא נורא אם יקראם ברוסית - העיקר שיבין את המסר: "אף שעל!".

לכאורה, נדמה כי כל התנועות הפוליטיות רוויות הרוסים, כגון “חוג הפרופסורים לחוסן מדיני”, “בעד ארצנו”, “מנהיגות יהודית”, “מעו”ף”, “ימין ישראל” ואחרים, הן שותפות שוות ערך בשיח הפוליטי הימני-סהרורי בישראל ובשטחים המוחזקים על-ידה. אלא שבעוד שאנשי הגבעות למיניהם משתדלים גם לעשות מעשים לא נעימים על-מנת להוכיח את כוונותיהם - אנשי התנועות הרוסיות טובים בעיקר בדיבורים.

הם שופכים אלפי אלפים של מילים לאינטרנט ולעיתונות היומית הרוסית (שגם היא בעלת אוריינטציה ימנית לרוב), שבהן מכנים את כל הממשלות ללא יוצא מן הכלל “זונות” ו”פושעי אוסלו”, ואת ראש הממשלה (ולא משנה אם זה ביבי, ברק, שרון או אולמרט, ואפילו רבין המנוח) תובעים להעמיד לדין באשמת בגידה. הם תובעים את חוסנה של ישראל, את הרחבת גבולותיה מן הנילוס ועד הפרת, יען כי אלו גבולות ההבטחה. הם מקימים עשרות אתרים בעיצוב פרימיטיבי, שכמעט כל מילה בהם יכולה לפרנס כתב אישום שלם בסעיפים של הסתה - והם גם בוכים בכי תמרורים כאשר נעצר מי מהם באשמת המרדה (הוי, נפלאות החוק המנדטורי) ונשלח אל הגולאג הישראלי, הוא בית המעצר של משטרת פתח-תקווה.

ואם בית-המעצר המלאבסי המסכן הוא גולאג, הרי נהיר לכל שאריק שרון הוא לכל הפחות סטאלין, ואולמרט הוא המן המודרני. כל זה נראה נורמלי ונורמטיבי עבור הימין, וודאי עבור הרוסי הימני, עד אשר שמים לב לניואנס קטן, שאותו טרחו גם וייל וגניס להדגיש בספרם - גם בארצות-הברית קיימת פעילות ימנית ענפה של מהגרים רוסים. גם שם קיימת תנועת “האמריקאים החדשים למען אמריקה חזקה”, וגם שם הם יותר רפובליקנים מה-Red-Necks הכי כבדים, וקוראים להיכנס בכולם - בערבים, בלאטינוס, בשחורים. הווה אומר, בכל מי שלא נראה כמותם. בכל מי שלא קרא את פושקין, או לכל הפחות את המינגווי בתרגום לרוסית.

לכן, את תרבות הכוחנות הרוסו-ציונית בישראל יש לתפוס בגיחוך הראוי, כשלוחה לא-מוצלחת של החינוך הרוסי (והרי ידוע שהאימפריה הרוסית כבשה שטחים עצומים בשלוש-מאות השנים האחרונות, והיום אף אחד שם לא באמת יודע מה עושים עם 1/6 משטח היבשה של כדור-הארץ, חוץ מלמלא אותו במחנות חינוך מחדש). הכוחנות עוטה אדרת של ציונות חדשה, אך בעצם מדובר בשינוי סמנטי של אותו דחף למהפכה עולמית, אשר מטרתו הייתה לצרף את כל מדינות העולם לברית-המועצות - דחף שנוי במחלוקת לא פחות, שבו הנחלת השיטה הקומוניסטית כשלעצמה חשובה הרבה פחות מהקנאה הבלתי-מוסברת לחייהם הטובים של עמים אחרים, והרצון הסוטה לכבוש אותם על-מנת ”שגם הם יסבלו כמונו, ואם אפשר - יותר מאיתנו, כי אנחנו את שלנו כבר סבלנו”. הצביון הימני-נציונליסטי-דתי החליף בנקל בישראל את הנציונליזם הקומוניסטי (אמנם אוקסימורון, אבל זה מה שהיה) שעליו גדלנו.

את תוצרי מערכת החינוך הסובייטית ניתן לראות היום בכל מוקדי פעילות הימין בארץ. הם יתכחשו לכך, אך מערכת זו שטפה את מוחם, ואמנם הטקסט והמטרות השתנו מעט - אך הסאבטקסט נותר זהה.