הייתי שבוע במילואים. לא כתבתי. שחזרתי משם (הנסיעה ארוכה), היו לי רעיונות שונים ומשונים. אבל פשוט לא היה לי כוח. אחרי כמה חודשים של כתיבה כמעט רצופה, הרגשתי מרוקן. לא ידעתי מתי אני אחזור לכתוב והאמת, בטח שלא התכוונתי לכתוב משהו היום. ואז הגיע הכתבה הזאת באתר Ynet (תודה לצחי על ההפניה).

כאחד שמרבה להסתובב באתרי ספורט, אני לא מייחס חשיבות רבה מידי לתגוביות (talkback, בשפת הקודש). הרמה שלהן בדרך כלל נמוכה ולא רצינית, בעיקר באתרים כמו Ynet.

אני גם רגיל לכך שכל כתבה שמזכירה את הבינתחומי מביאה גל של אמירות נלוזות מלאות ארס מאנשים שלא דיברו בחיים שלהם עם בוגר של המרכז. גם כתבה שלי בעבר הובילה לתגובות דומות.

אבל הפעם, התגובות לכתבה עיצבנו אותי במיוחד. כי הם עסקו בעוד נושא מטריד - שביתת הסטודנטים וקשרו בין העניין הזה לסטריאוטיפים הידועים והשחוקים על המרכז הבינתחומי.

למי שאין כוח לקרוא (חבל, זה די קצר) הכתבה מתארת שתי עובדות בקצרה. הראשונה, שהמרכז הבינתחומי פונה מכל הסטודנטים זמן קצר לפני טקס יום הזיכרון בגלל הודעה בטחונית. השנייה (שעדיין לא הבנתי איך היא קשורה לשאר הכתבה), כללה את הטקסט הבא (אשר נכתב בסוף הכתבה):

"המרכז הבינתחומי בהרצליה הוא בין המוסדות האקדמיים היחידים בארץ, בהם החליטו הסטודנטים שלא להצטרף לשביתה - זו שנכנסה היום ליומה ה-11". 

הדבר הזה הביא גל של תגובות שהביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה.

תגובה כמו תגובה מספר 5:

"למה אתם לא שובתים, אז מה אם אתם עשירים".

ותגובה כמו תגובה מספר 14:

"אם למישהו היה ספק - הסטודנטים מהבינתחומי הוכיחו סופית שהם לא חלק מציבור הסטודנטים ופשוט תופסים מעצמם יותר מדי.
מקווה שלפחות בחוץ ידעו להבדיל בין סטודנטים ברמה גבוהה שהיו צריכים להתאמץ בלימודים בשביל להתקבל לאוניברסיטה לבין סטודנטים ברמה נמוכה שלהורים שלהם (או להם) פשוט יש כסף שקונה הכל ולא צריכים להתאמץ....  אגב - למי שחושב שאני מגזים - להלן ההקבלה: קחו תיכוניסט זרקן שלא למד בחיים שלו ויש לו בגרויות עם ציון עובר בקושי. אותו תיכוניסט סיים צבא, עשה פסיכומטרי בשביל הקטע וקיבל איזה 580 ככה. אולי הוא גם הלך לאיזה אקסטרני ותיקן נכשל מאיזה בגרות פה ושם (בכל זאת תעודת בגרות מלאה) ואז לאן הוא יילך ללמוד? הרי באף מקום מכובד לא יקבלו אותו. אבל רגע - לאבא ואמא יש כסף ? אז הופ הופ טרללה אותו תלמיד זרקן ולא מוצלח הופך לסטודנט מהמניין בבינתחומי. הוא גם יסיים את התואר ועוד ישיג עבודה בחוץ בגלל שלמד שם....ואילו שבאמת שווים משהו? אל תצחיקו אותי - כסף מדבר לא הרמה של האנשים".

כל כך הרבה שטויות לא ראיתי כבר מזמן. אני מודה, את רוב שכר הלימוד שלי מימנו הוריי (ואת השאר, מימנו מלגות הצטיינות שעבדתי קשה מאוד כדי להשיגן). אני לא רואה בעובדה הזאת משהו שצריך להתבייש בו. אבא שלי עבד מאוד קשה כל חייו כדי לממן לי את ההשכלה הכי טובה שאפשר. אני בחרתי ללכת לבינתחומי למרות שיכולתי להתקבל בקלות גם למקום אחר (כולל לאוניברסיטה המהוללת מת"א). זה לא מנע ממני לעבוד כמעט לכל אורך הלימודים. קשה לפעמים. יתרה מזו, אני מכיר הרבה אנשים שלומדים "באוניברסיטאות מכובדות" שההורים שלהם ממנים את לימודיהם. אז מה? גם הם לא צריכים להתבייש בכלום. אני מניח שגם ההורים שלהם עבדו קשה בשביל זה.

יתרה מזו, רוב חבריי הטובים מהלימודים, מימנו לעצמם את הלימודים. בעבודה קשה. במקביל ללימודים. ההערכה שלי אליהם גדולה שבעתיים מאשר לכל סטודנט במקום אחר. הם מימנו לעצמם עלות של לימודים שהיא משולשת מזו של כל סטודנט "עובד" אחר. אני לא יודע, אבל בעיני - זה הכי ההפך מעצלנות ומבני עשירים. אני יודע כעובדה - שכאלה יש לא מעט במרכז הבינתחומי (לצד אחרים, שההורים שלהם עזרו להם).

יתרה מזאת. אני מוכן לשים את קבוצת החברים שלי מהלימודים תחת השוואה בכל קטגוריה ובכל מבחן מול כל קבוצה מקבילה מכל אוניברסיטה אחרת. אני מבטיח לכם, שהם לא יפלו באף קטגוריה - חברתית, מוסרית, הישגית, תוצאתית או אחרת.

אבל הנושא היותר חשוב הוא נושא השביתה. התפיסה הקולקטיבית הזאת, לפיה רק בגלל שהם סטודנטים הם גם צריכים לשבות מרגיזה אותי. במרכז הבינתחומי אין שביתות מרצים. אין גם ירידה ברמת ההוראה. אין שביתות של הסגל. אין תלות בהחלטות הממשלה שמשתנות מבוקר לערב. האנשים שם משלמים כסף מלא עבור לימודיהם ומקבלים תמורה. לחלקם ההורים עוזרים. לחלקם לא. אבל הדבר החשוב ביותר הוא - שהם לא תלויים במדינה או "בבולשבקים בשלטון" כמו שפרופ' רייכמן אוהב לכנות אותם. יש גם אידיאולוגיה מאחורי התפיסה הזאת. לא חייבים להסכים איתה. אני מניח שגם לא כל מי שלומד שם מזדהה איתה. אבל היא קיימת. ואי אפשר להתעלם ממנה. ואני מייד אחזור אליה. אבל ברור שלסטודנטים שם אין על מה לשבות. נושא שכר הלימוד לא רלוונטי אליהם ולא ישפיע עליהם. זה שהם סטודנטים לא אומר מייד שהם צריכים לפגוע בעצמם בשביל קבוצה אחרת שמכנה את עצמה באותו שם (אבל היא לא זהה או דומה מהרבה בחינות).

אבל יתרה מזו - דווקא בהקשר הזה הבינתחומי הוא לטעמי המקום הכי אמיתי. כל סטודנט שמרגיש שהמאבק של הסטודנטים צודק, יכול לשבות במחאה. אף אחד לא מונע ממנו. הוא יפגע בעצמו. אבל היי, זה למטרה טובה. אם הוא יבחר לעשות זאת, אני אכבד את זה. אני מניח שהפגיעה בעצמו תהיה משמעותית, אבל זה חלק ממאבק.

ואני לא סתם מציין את זה - כי כל המקומות האחרים, מהם ככל הנראה מגיעים המתגבבים היהירים, השביתה נכפית על הסטודנטים. הם נפגעים מבלי שבחרו להיפגע. מבלי שהם רוצים לפגוע בעצמם. מבלי ששאלו אותם האם הם מסכימים עם האידיאולוגיה הזאת. ברוב המקרים הכפייה נעשית על ידי נציגים (פוליטיקאים) שאין להם שום קשר לשיפור מצב הסטודנטים. שמייצגים רק את עצמם.

יש לי כמה חברים טובים מאוד, סטודנטים לתפארת באוניברסיטת ת"א, שקוראים בריש גלי ופונים לכל מי שמוכן לשמוע ואומרים: השביתה נכפית עלינו בניגוד לדעתנו!!! הם מתנגדים לה אידיאולוגית (ואפילו חושבים איך לפעול נגדה, בכמה דרכים).

לכן , השביתה של "הסטודנטים", היא לא שביתה באמת מתוך רצו או אידיאולוגיהן. היא לא יציאה מאורגנת לרחובות של המונים. היא כפייה. והכפייה החברתית-אידיאולוגית הזאת, לא פחות נוראית מכל כפייה אידיאולוגית אחרת.

והנה, חוזרת האידיאולוגיה. האם זה מקרה שבמקום שבו מתרגלים לשתות חינם מעטיני השלטון, זה מפתיע שמשתמשים בשיטות רודניות כדי לכפות תפיסת עולם? יכול להיות שאני מגזים בגישה הפרידמנית שאני מציג כאן, אבל אני מאמין אישית שחלק לא קטן מהסטודנטים, יכול להסתדר עם שכר הלימוד של היום. החברים שלי הסתדרו עם שכר לימוד גדול פי שלושה במרכז. זה לא שאני לא חושב שצריך שינוי. זה לא שאני לא חושב שסדר העדיפויות של המדינה מעוות. זה לא שאני לא חושב שיש הרבה כאלו במדינה הזאת שצריך לעזור להם ולדאוג שיקבלו השכלה גבוהה משום שזו הדרך הבטוחה ביותר להכנסה גבוהה. אבל אני מאמין בגישה אחרת של שינוי. לפחות אחרת מזו של מאגרני ה"שביתה". אבל אני לא רוצה לכפות את דעתי על מישהו אחר.כמו שאני לא רוצה שהשלטון יכפה עליי את דעתו.

"השלטון הוא הכרחי כדי לשמור על חירותנו, הוא מכשיר שבאמצעותו אנו יכולים לממש את חירותנו; ועם זאת, כאשר מרכזים בידו סמכויות, הממשל הוא גם איום על החירות שלנו"

 [מילטון פרידמן קפטילזם וחירות (הוצאת שלם, 2002) 4]

אז נכון, השביתה של הסטונדטים היא לא ממש כפייה של השלטון. אבל הסממנים שלה דומים מידי. מזכירים מידי. מטרידים מידי. ואם תשאלו אותי, אני מעדיף בכל יום את החופש שמייצג המרכז (חירות ואחריות כתוב בדף הראשון של הידיעון של המרכז), מאשר את משטר הכפייה שמייצגת "שביתת הסטודנטים ".

כמה הערות לסיום:

1. גילוי נאות - לא רק שאני בעל תואר ראשון ושני מהמרכז הבינתחומי, אני גם מתרגל שם בקורס משפט מנהלי ובקורס דיני חוזים.

2. לכאורה, לכתוב על הנושא בערב יום הזיכרון זה לא ממש קשור. אני חושב שכן. כי הכל קשור. דווקא ביום הזיכרון, במקביל לצפייה בטקסים הרשמיים והאזנה למוזיקה העצובה ברדיו, חשוב לי כל שנה לעשות משהו הכי נורמלי שאפשר. זה הכוח האמיתי.

3. ובלי קשר לכלום (ואולי אם קשר להכול) - תקראו את הפוסט הזה של עידו. תסמכו עליי. זה חשוב.

אלעד