יום חמישי שש בערב כיכר דיזנגוף קיץ. היה חם. היתי מותש. התישבתי. מולי ישבו כבר ארבעה קשישים. 3 גברות ופנסיונר.
הוצאתי את מצלמת הסטילס שלי וכוונתי לעברם. "אל תצלם" פנתה אלי הגבירה שבחבורה אישה מטופחת עם רעמת שער זהובה. "אל תצלם" המשיכו השתיים האחרות ודווקא הפנסיונר שישב איתם אמר לי "תצלם, למה לא? מחר גם יגידו לך אל תנשום". חייכתי. "אתה הרי תעשה מזה ג'נגלינג" אמרה לי השמאלית קשישה חמורת סבר. "מזה גינגלינג?" שאלתי אותה. "אתה עושה את עצמך, אתה מתמם? גינגלינג זה רקע לכל מני זמרים בשירים שלהם". חייכתי שוב. "אני חובבן, צילום זה ההובי שלי, זה לא בשביל אף אחד אחר.."אמרתי. "אז בבקשה תצלם את אישתי היא היום הלכה לספר ועלתה לי 150 שקל, אז לפחות תצלם אותה". הימנית פנתה אלי ואמרה לי שאם זה ההובי שלי היא מוכנה שאצלם אותם. צילמתי. השמאלית קמה והלכה בכעס.
עברתי לשבת ליד הזקן. "קוראים לי אלירן" הצגתי את עצמי. "לי קוראים משה". "אתם יושבים כאן תמיד?" שאלתי. "אישתי יושבת, יש לה חברות כאן, אני יושב בבר גיורא בדרך כלל וקורא ספר". שאלתי אותו מאיפה הוא. הוא ענה "אני מפולין היום זה אוקראינה מהעיירה של ש"י עגנון וזגמונד פרויד". "כבוד גדול" עניתי. "לא זכיתי לכבוד כזה גדול במלחמה, הנאצים תפסו אותי. הייתי קרוב למוות וגם השלמתי איתו. הם שמו אותי בכלא אחרי שתפסו אותי עם רדיו מה שכמובן היה אסור באותה עת ליהודים. כל יום הם הוציאו 10 יהודים להורג. תורי היה קרוב והבנתי שאני צריך לברוח, יום אחד שלחו אותי יחד עם שומר לשאוב מים מהבאר. היו ליד הבאר מלא ציפורים, אז השומר החל לירות בהן. התחלתי לשאוב את המיים וספרתי את היריות שלו. אחרי היריה הרבעית ולפני החלפת המחסנית לקחתי את דלי המים שפכתי עליו וברחתי משם לבית הקברות. היו לי שם מקומות מסתור. לאחר מכן ברחתי ליערות. הייתי שם ביום ובלילה הייתי גונב מלפפונים ועגבניות מגינות ירק שהיו בכפרים בסביבה. מזה חייתי. יום אחד נתקלתי בפלוגה מוצנחת של הרוסים. הם חשדו בי שאני מרגל, הכו אותי מכות רצח ולבסוף הבינו שאינני גרמני והצטרפתי אליהם. הסתובבתי איתם שנה. הם שלחו אותי למשימות תצפית כי הכרתי את האיזור. אני זוכר אז ששאלתי את המפקד הרוסי שלי מה לעשות, איך להגן על עצמי. הוא אמר לי שיש לי רימון ואיתו אני אעבור לעולם הבא, רק שאם באותה הזדמנות אני לא איקח איתי גרמנים אלוהים לא יקבל אותי. אני זוכר שהגענו לעיירה שלי ונכנסנו לבית שבו היו מוטלות גוויות של יהודים. היתה שם גוויה של ילדה קטנה עם שיער בלונדיני. המפקד שלי שהיה איש רע וקילל כל הזמן הרים אותה בידיים הזיל דמעה והתנצל בפניה על שהגענו מאוחר מדי. הבנו שנער כפרי שגר בבית ליד הוא זה שהלשין עליהם. תפסנו אותו ואת השוטרים האוקראינים ולקחנו אותם לחקירה ביער. בסוף תלינו אותם. הגרמנים גילו את הגופות שלהם. אני זוכר שהתגנבתי חזרה לעיירה וצפיתי בהלווית הנער. אימו הלכה אחרי גופת בנה ותלשה שערות. "איך הוא מת בכזה סבל והיהודים מתו ללא סבל" היא זעקה. ב – 48 חודש לפני הכרזת המדינה הגעתי לכאן. ישר גויסתי לחטיבת אלכסנדרוני. אחרי מלחמת העולם ה – 2 זה היה משחק ילדים. היו לנו הרבה קורבנות אבל זה היה משחק ילדים. הייתי בלטרון, בעין השופט ושחררתי את באר שבע. אחרי שיחרור באר שבע נתבקשנו כל חייל לרשום את שמו על פתק בתוך בית שהוא רצה. אחרי המלחמה באמת קיבלתי את אחד הבתים שכבשנו. אבל אחרי שנה פגשתי את אישתי שהייתה אלמנת מלחמה. הכרתי אותה בניחום אבלים. עברתי לתל – אביב. אני פנסיונר של תנובה. חי מפנסיה ורנטה מגרמניה."
השמש החלה לשקוע, נפרדתי ממנו לשלום והלכתי הביתה.