הבוקר נתמלא הפייסבוק שלי בגילויי אבל עקב פטירתו של אריק איינשטיין. היו שבחרו לספוד לו בתמונות והיו שבחרו בציטוטים משיריו והיו גם אלו שהעניקו מקום של כבוד לאחד משיריו בעמוד הפרופיל שלהם. מבעד לעדכוני הסטאטוס של חבריי ניכרת תחושה עמוקה של אבדן, תחושה שאיינשטיין לקח עימו לקברו חלק מכולנו. הגדיל לעשות הברברן הלאומי, השף אייל שני, שכתב "מה נשאר לנו אחריו. אני מת מצער". יותר מכל גילויי העצב, דווקא דבריו של שני הזכירו לי את תמונתו של אריה דרעי עומד מחוץ לבית חולים בירושלים זועק בקול שבור "יתומים היינו ואין אב".
לפני למעלה מחודש קברה ישראל הדתית את גדול הדור. היום זהו תורה של ישראל השנייה, החילונית, לקבור את גדול הדור שלה. במשך שנות פעילותו עיצב הרב עובדיה יוסף את עולמה הרוחני, התרבותי והערכי של ישראל הדתית. כך עשה איינשטיין עבור ישראל החילונית. ספר שיריו של אריק אינו נופל בחשיבותו מספרי ההלכה אותם חיבר הרב ותחושת הזהות המשותפת שיצר עובדיה יוסף בקרב מאמיניו, זהה לתחושת הזהות שיצר איינשטיין בקרב מעריציו. כשם שלפני חודש ליוו אלפים את רבם אל משכבו בירושלים, בירתה של ישראל הדתית, כך כיום עוברים אלפים על פני ארונו של איינשטיין בכיכר רבין, בירתה של ישראל החילונית.
רבים מאמינים כי שיריו של איינשטיין הפכו עם השנים לפס קול של מדינת ישראל. אין טקס יום זיכרון בית ספרי שלא כולל את "ילדים של החיים" או "תוכי יוסי" ואין טקס צופים לזכרו של רבין שלא כולל את "שלום חבר". נדמה כי לכל אירוע מעצב בהוויה הישראלית ישנו שיר מתאים שביצע איינשטיין. אך בעודי יושב ותוהה על הדומה והשונה שבין שני גדולי הדור, ניכרה בי התחושה שישנו הבדל נוסף מהותי בין לכתו של הרב עובדיה לזו של אריק. שכן יותר משש"ס, מפעל חייו של הרב עובדיה יוסף, הינה תנועה דתית או פוליטית היא תנועה מזרחית. ויותר משאיינשטיין הוא הארכיטקט של החילוניות הישראלית, ייתכן שהוא התבנית של האשכנזיות הישראלית. בשלל מאמרי המערכת שנתפרסמו כיום כונה איינשטיין אבי הרוק העברי, זה שפרץ בשנות ה-60 וה-70. אך האין הרוק העברי של איינשטיין רוק אשכנזי? האין ההומור של איינשטיין הומור אשכנזי? האין סרטיו של איינשטיין סרטים אשכנזיים?
כדי לענות על שאלה זו חזרתי לדפי הפייסבוק. נכון שאין הרשת החברתית שלי מייצגת את החברה הישראלית כולה, ונכון שיותר מרשת חברתית ייתכן ופייסבוק זו בועה חברתית. בועה המכילה אנשים הדומים לך, בעלי תחומי עניין הדומים לשלך, בעלי רקע הדומה לשלך ובעלי השכלה שהינה דומה לשלך. אך למרות זאת בחרתי לבחון מקרוב את תגובותיהם של חבריי ללכתו של אריק, ואת התגובות של חבריהם ושל חבריהם של חבריהם. ומבעד לעשרות הסטאטוסים והפוסטים שסקרתי עולה כי איינשטיין מהווה נכס צאן וברזל ישראלי ולא נכס אשכנזי או מזרחי בלבד. נדמה כי איינשטיין, אלוף ישראל בקפיצה לגובה, ניתר גם מעל לשסעים השונים שלעיתים מפלגים את החברה שלנו. אם אכן זהו המקרה, ייתכן שמורשתו של איינשטיין אף עולה על זו של הרב עובדיה יוסף שכן במקום בו אחד פילג, השני איחד ובמקום בו אחד הבליט את השונה שבנו, השני זיהה את שדומה בנו.
אולי אריק באמת היה "קול ישראל".
מדינת ישראל בת 65, גיל הפרישה, ואכן אבותינו המייסדים מתחילים לפרוש מחיינו. ואולי האמת היא שאיינשטיין החל לפרוש מחיינו כבר לפני שנים רבות עת הפסיק להופיע ולהקליט והסתגר בביתו. אך עצם קיומו הפיזי כאילו שמר על הקשר שבינינו לבין העבר שלנו, לישראל הקטנה והצנועה. עוד בחייו נתמלאנו בנוסטלגיה כלפיו. אך כעת הקשר נותק והלב דומם.
עת של חילופי עונות בישראל ועת של חילופי דורות. רבים חשו כיום כי הולך ופוחת הדור, כי אין בדור החדש של הזמרים ואנשי התרבות אחד שיוכל להיכנס לנעליו של איינשטיין, לנעליו של אחד מן הנפילים. אך העבר לימד אותנו כי כל דור והענקים שלו ואריק לימד אותנו כי "עוד יהיה, עוד יהיה". |