כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (24)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      13/1/14 07:41:

    .

    .

    תודה*.

    .

    אריק - אריאל שרון .

    הלכת לעולמך בשבת פרשת בשלח "ותשר דבורה".

    .

    אריאל שרון ז"ל - אריק.

      11/12/13 12:41:

    קפצתי לרגע. קבלי שיהיה לך פה לא רק שחור ולבן :))

     

    ''

      9/12/13 20:02:
    הנה אני מגיבה לעצמי. לאחר עשרה ימים מצאתי באתר האינטרנט את מספר הטלפון של מחלקת הפיקוח. צלצלתי. נעניתי מיד ובשמחה על ידי מענה אלקטרוני שהודיע לי שהגעתי לעיריה ומיד הודיע לי שאין שלוחה כזאת. בחיי. לא נואשתי. מצאתי מספר טלפון נוסף, חייגתי, הפעם זכיתי להנחיות - לחץ על ל.. לחץ על .... לחצתי ולחצתי, נצמדתי להוראות עד שהגעתי ל... שלוחה שאינה קיימת (מאוישת או מיואשת משהו כזה. יש לציין את עקביות מחלקת הפיקוח באותה עיריה. כמו במציאות - שלוחת הטלפון אליה מפנים אינה קיימת.
      2/12/13 10:27:
    יש מי שצובר ככה כוח, חשיבות, מבטיח את הצורך בו. מלחמת הקיום של הפרזיטים.
      2/12/13 08:46:
    אמנם את סבלת אבל אני נהיניתי מאוד מתיאורך את הביורוקרטיה הקפקאית אשר מנהלת וממררת לנו את החיים.
      1/12/13 16:07:

    להחזיק אצבעות זה טוב. לפעמים חשוב גם למי. מתכוונת גם לפקח. לפעמים יש צדיקים לא רק בסדום.. מחדדת אותי ויחד עם זה מחזיקה אתך. אצבעות,

    :)) שבוע טוב!

      1/12/13 14:35:
    מדכא
    מזעזע אבל גם די מוכר.
      30/11/13 22:28:

    טוב שהמוסדות האלה קיימים. שהאל לשמור להזדקק להן.

      30/11/13 19:22:
    תגלי לנו, כשתקבלי את האשור
      30/11/13 16:32:
    אוי ואבוי, אני לא יכולה לבצע אף לא אחת מהעצות הרשומות למטה. ועדיין לא קיבלתי את האישור. וגם, באמת , אני לא רוצה להכתים מגזר שלם של עובדי עירייה הגונים.
      30/11/13 14:10:
    עבד כי ימלוך. במקרים כאלו, הפתיל שלי נורא קצר . אנשים ומקומות כאלו מוציאים ממני רוע, עצבים ואיחולים לבביים שיכולים להבריח עדר פילים. לפעמים זה עוזר, לפעמים פחות. מה שבטוח, אף אחד לא נשאר ציני.
      30/11/13 12:13:

    צטט: יובלש 2013-11-30 11:10:42

    צטט: יורם.אל-קמינו 2013-11-30 07:30:43

    צר לי, אבל יש פה חוסר הבנה בסיסי. כל מה שהיה צריך זה להעביר לידי הפקיד, או ס' מנהל המחלקה, מעטפה עם שטרות חביבים והוא היה מקדם את זה בלי לבכות ובלי בעיות. אמרת עיריה... הסברת הכל . ותחשבי על זה :))

    אין לך מושג.

    זה בכלל לא כך.

    איך אתה מעז?

     

    לוקחים מאכער ומשלמים לו והוא מעביר את המעטפה למנהל המחלקה (אחרי שניכה לעצמו עמלה שמנה).

     

     

    את המשפט האלמותי הבא שמעתי מקבלן מאד מנוסה: "העונש הכי גדול שאפשר להטיל על פקיד בעיריה, זה לשלוח אותו הביתה לשלם לו משכורת.  שלא יבוא לעבודה".  ודי לחכימא...
    ובענין המאכער - אתה צודק.  

      30/11/13 11:11:

    לא ידעתי אם להתעצבן מהעובדות המקוממות או לצחוק מהדרך המרנינה שבה תיארת את הויה דולורוזה.

      30/11/13 11:10:

    צטט: יורם.אל-קמינו 2013-11-30 07:30:43

    צר לי, אבל יש פה חוסר הבנה בסיסי. כל מה שהיה צריך זה להעביר לידי הפקיד, או ס' מנהל המחלקה, מעטפה עם שטרות חביבים והוא היה מקדם את זה בלי לבכות ובלי בעיות. אמרת עיריה... הסברת הכל . ותחשבי על זה :))

    אין לך מושג.

    זה בכלל לא כך.

    איך אתה מעז?

     

    לוקחים מאכער ומשלמים לו והוא מעביר את המעטפה למנהל המחלקה (אחרי שניכה לעצמו עמלה שמנה).

     

     

      30/11/13 11:08:
    כמה אומללה הצלתו את האלמנה...לא פלא שהיא ישבה על ספסל ובכתה על כך..איזה כח שאול ענק נותן תפקיד מסוים לאדם הקטן שזקוק לשירות, אלמן או לא
      30/11/13 08:32:
    והשורש היא האטימות, השאלה איך פורצים את "הגטו המנטלי" - סוגיה שצריך להתאחד סביבה, כי זה שכל אחד ישב בבית בבדידותו זה לא יועיל, צריך למרוד בנקודה זאת!
      30/11/13 08:16:
    קפקא לא יכל ליצור את זה טוב יותר. כן. זה רוע. רוע שנובע מהאומללות לעבוד במקום בזה. הנחמה היחידה היא התעמרות באזרח.
      30/11/13 07:30:
    צר לי, אבל יש פה חוסר הבנה בסיסי. כל מה שהיה צריך זה להעביר לידי הפקיד, או ס' מנהל המחלקה, מעטפה עם שטרות חביבים והוא היה מקדם את זה בלי לבכות ובלי בעיות. אמרת עיריה... הסברת הכל . ותחשבי על זה :))
      30/11/13 07:21:
    כשהסברת על סולם הסבל חשבתי לתומי על אשה אחת בתפקיד מנהלת הממררת את חיי ועדיין לא נוחמתי ................וגם צרתך מול הבירוקרטיה האטומה לא ניחמה את כאבי .כי הבירוקרטיה הפכה אותנו לאטומים מול זולתינו ............ תודה לך נעמי על כתיבה ככ כנה ........
      30/11/13 07:05:
    אפשר לראות את הצד המדכא ומאידך אפשר לראות את היצירתיות שמסייעת לנו להתגבר על עוולות כאלו... ולחייך.
      29/11/13 21:08:
    יוואו איזה סיוט להזדקק להם..ליבי איתך. שבת שלום!
      29/11/13 16:19:

    אני אפילו לא אכתוב לך פה לעניין אותו פקיד עירייה איזה ספר של קפקא עלה לי לראש עכשיו. ולא. זה ממש לא המשפט..

    אני גם לא מגיבה. לא כאן. לא עכשיו. בטח לא על ענייני שיער. שבת טובה! זה כן. 

      29/11/13 14:00:
    מתנצלת, זה לא פוסט מתאים לחג. הפעם אני מצד אנטיוכוס! אפילו לא הצלחתי להעלות אור עם יצירת אמנות טובה. תקלה טכנית.
    0

    מלכוד קפקאי במבוכי העירייה - מעשייה אמיתית ביותר

    24 תגובות   יום שישי , 29/11/13, 13:24

    ''

    מלכוד קפקאי במבוכי העירייה - מעשייה אמיתית ביותר

    לפני כשש שנים התאלמנתי. אחת מהחלטותי הראשונות הייתה לא להפוך לאלמנה במשרה מלאה. זה היה הפוסט הראשון שפרסמתי ב"קפה" . מעולם לא ביקשתי רחמנים או הנחה עקב אלמנותי. השבוע, לראשונה, חרגתי ממנהגי. בפקודת עורך דיני נאלצתי לאוורר את מדי האלמנה השחורים ואת הלך הרוח התואם. זאת בניסיון לקדם את עניני במחלקת הנדסה ידועה לשמצה בעירייה אחת. נזקקתי לאישור כי תשריט הדירה תואם את המציאות. הסברתי לפקידה את בקשתי. היא העוותה את פניה כאילו אני הראשונה בעולם המבקשת בקשה זו ואמרה - אי אפשר.
    למה? שאלתי.
    הבאת תשריט אחד. צריך שניים.

    אז אני אצלם, עניתי.

    בסדר, אמרה הפקידה ותצרפי מכתב מה את מבקשת.

    כמה זמן ייקח? שאלתי.

    הפקידה נופפה בידה, מבטלת את שאלתי. המון, זמן, ענתה.

    כמה זה המון זמן? שאלתי מודאגת. (אני מאד זקוקה לאישור הזה)

    חודשים, ענתה, הרבה חודשים.

    הלכתי, צילמתי, כתבתי מכתב וצלצלתי לעורך דיני. תחזרי לשם מחר, הורה לי, ותהיי מסכנה, תבכי, את שומעת? תבכי. זה יכול לעזור.

    למחרת קמת במצברוח של אלמנה. לבשתי שחורים, לא הסתרקתי ולא התאפרתי. נראיתי נורא וכך גם הרגשתי. לא הצלחתי לשעשע את עצמי באומרי שזה רק משחק ולא יכולתי "לתפוס מרחק" מהתפקיד. חזרתי לפקידת יום אתמול ששבה לעקם פניה, אמרה שאין לה מושג מה לעשות איתי והמליצה שאלך לסגן מנהל המחלקה שישב בחדרון הסמוך ושאג לעברה הוראות בעברית וברוסית מבעד לחלון שנפתח בקיר בין שני החדרים. התיישבתי לפני חדרו של סגן מנהל המחלקה וחיכיתי. הדלת הייתה פתוחה, בפנים התנהלה השיחה הבאה:

    אזרח: העירייה תבעה אותי.

    סגן מנהל מחלקה: מה זה עירייה? אני תבעתי אותך. מחלקת פיקוח.

    אזרח: נכון, אתם תבעתם אותי. הלכנו לבית משפט. בית המשפט קבע שאני זכאי.

    סגן מנהל מחלקה: זה לא עניני.

    אזרח: אתה תבעת אותי?

    סגן מנהל מחלקה: כן.

    אזרח: שני יהודים אינם מסכימים, הם הולכים לרַבִּי. הרַבִּי החליט שאני צודק, אז עכשיו תן לי בבקשה את האישור.

    סגן מנהל מחלקה: בחיים אני לא אתן לך את האישור הזה. אני ראיתי בעיניים שלי שפיצלת את הדירה. אני לא אתן לך את האישור.

    אזרח מנומס: אבל בית המשפט קבע שאני זכאי.

    סגן מנהל מחלקה: זה לא עניני.

    אזרח מנומס: אז ענינו של מי זה?

    סגן מנהל מחלקה: של המחלקה המשפטית. בית משפט זה השפה שלהם.

    אזרח מנומס: אבל הייתי כבר כמה פעמים במחלקה המשפטית. הם אומרים שאתם צריכים לתת את האישור ואז הם יבצעו.
    סגו מנהל מחלקה: יש להם מספיק עורכי דין שיושבים שם. שהם יתנו את האישור.
    אזרח מנומס: שמע, אני נולדתי בעיר הזאת, אני אוהב את העיר הזאת, אני לא יודע מה לעשות.

    סגן מנהל מחלקה: טוב, זאת הארץ שלך. אני באתי הנה מאוקראינה, זאת לא הארץ שלי.
    יכולתי למשש את הטינה שעלתה ממילותיו.
    אזרח מנומס: זאת גם הארץ שלך. העלייה שלכם היא העלייה הכי טובה שלנו.

    סגן מנהל מחלקה: נוּ נוּ.
    אזרח מנומס: בכנות, אני מתכוון לזה.

    בשלב זה גופי המבועת החל לשקשק פשוטו כמשמעו, עצמותי רחפו מפחד ומזעם. לא היה לי מושג איך להתנהל במבוך קפקאי כזה. האוויר היה סמיך מרוע. זה לא מעשה חֶלֶם. זה היה רוע. הפקיד ידע היטב מה הוא עושה, וגם האזרח המנומס. התקשיתי לנשום, דמעות תסכול זלגו מעיני.
    אחרי ש"תקע" את האזרח המנומס החל סגן מנהל מחלקה לנסות ולאתר את האדם המתאים במחלקה המשפטית של העירייה. אין ספור ניסיונותיו זכו לטריקות טלפונים ולתשובות מוזרות ביותר של עמיתיו, עובדי העירייה מהמחלקה המשפטית. אחד השיאים הקומיים היה כשביקש את מספר הטלפון של עורך דין איתו דיבר בטלפון ואליו הגיע בדרך נס אחרי העברת השיחה מאוזן לאוזן ללא ניתוק. אותו עורך דין ענה לו כי אין לו טלפון. כשנשאל עורך הדין למקום מושבו ענה שאין לו חדר, אבל בסופו של דבר התרצה והסכים לגלות את הדרך לחדרה של מזכירתו.
    כל אותו זמן ישבתי דומעת מחוץ לחדר. כל משפט חבט בי. תהיתי אילו חיים קשים גורמים לאנשים להתנהג כך. איך קורה שמערכת שלמה יוצאת מדעתה ואיש אינו שם לב, אינו יכול להעלותה על פסים שפויים.
    אסיר תודה על השתדלותו של סגן מנהל המחלקה (שפסיקת בית המשפט אינה מענינו) יצא האזרח המנומס להסתובב בלבירינת המסדרונות במעגל המרושע בו נלכד, אל מזכירתו של עורך הדין שאין לו טלפון ואין לו חדר אבל אולי פסיקת בית המשפט תעניין אותו.
    נכנסתי אל חדרו של סגן מנהל המחלקה שהביט בי ועוד לפני שפתחתי את הפה אמר - אי אפשר לעשות את זה.
    למה לא? שאלתי.

    כי הבאת שני עותקים וצריך שלושה.

    בחיי. ככה הוא אמר. ואז הבנתי שכל עובדי העירייה עוברים קורס "כיצד להתעמר באזרח חסר אונים". כך נוצר אקלים ארגוני שאפילו קפקא היה משתאה להכירו.

    טוב, אז אני אצלם עותק נוסף, עניתי, צולחת את המלכודת הראשונה אותה כבר הכרתי.

    כן, אמר, בסדר, זאת לא בעיה, מה הבעיה?

    כששמע את בקשתי החל גם הוא לנופף בידיו כאילו מעולם לא שמע בקשה כה משונה. עיני מלאו דמעות ואז הסכים לדבר עם עורך דיני. גם לו השיב כי אי אפשר.
    אז מה לעשות? שאלתי.

    אין לי מושג. ענה.
    התחשק לי לקום ולדפוק את הראש בקיר. שמע, אמרתי לו, התאלמנתי לפני כמה שנים, אני לא מבינה שום דבר בענינים האלו, בעלי המנוח טיפל בהם. וחזרתי לבכות. ליבו של סגן מנהל המחלקה לא היה לב של אבן. הוא החל לצעוק על הפקידה שדחפה את ראשה בחלון הקטן, הניחה ידיה על אזניה וביקשה ברוסית שיחדל מצעקותיו שכן אינה מסוגלת לעבוד ככה. ארחי התייעצות צווחנית הצליח להתגבר על מחאותיה, שכן היא טענה שמעולם לא עשו את הנוהל הזה ככה, ולשכנע אותה להנפיק לי טופס שיכול להתאים לבקשתי יוצאת הדופן. ואז צלצל למחלקת הפקחים וציווה על אחד מהם לקבל אותי מיד ואז פנה אלי. חיוך טוב לב היה שפוך על פניו של האביר לשפני רגע כמעט והטביע אותי ואז במחוות נדיבות אצילה - הציל אותי (מידיו שלו). סגן מנהל המחלקה אכל הרבה חרא בדרכו למעלה, אבל עכשיו הוא נהנה מכל רגע. בעיניים דומעות, מושכת באפי, הנחתי ידי על ליבי והודיתי לו.

    הפקח אליו נשלחתי דווקא הבין מיד את הנדרש שהוא מעשה של יום ביום וזו בדיוק עבודתה של המחלקה, אלא שהוא שלח אותי למזכירות כדי לקבוע תור לביקור שיקבע לעוד הההההמון חודשים. חזרתי ליבב (זה לא היה קשה, הבעיה התעוררה אחר כך, כשלא יכולתי להפסיק) וציינתי שאני אלמנה מסכנה. מיד פתח הפקח רך הלב את יומנו וקבע ביקור לעוד יומיים.

    בינתיים חזר האזרח המנומס מביקורו אצל פקיד שאינו קיים בחדר שאינו קיים ואמר שבמחלקה המשפטית לא מאשרים מפני שהפיקוח לא מאשר והוא עומד לתבוע אותם באופן אישי.
    נמלטתי משם. רוח בי לא קמה. ישבתי על ספסל ברחוב ובכיתי. אפילו ריח הדשא הקצוץ שעלה מהשדרה לא ניחם אותי. לפתע הבנתי שלא על עצמי אני בוכה, ולא על עמיתי התושבים המחפשים דרכם במבוכי הבירוקרטיה המוארת באטימות לב. שהרי אנחנו אורחי העירייה למספר שעות או ימים. אבל עובדי המערכת עצמם, הפקידים, אותם אנשים המבלים את חייהם במקום רווי רוע שהם סופגים ומנחיתים איש על רעהו ועל הנזקקים לשירותיהם. אדם סובל יעביר את הסבל לאדם הסמוך אליו כדי להפחית את מנת הסבל שלו עצמו. זהו חוק "סולם הסבל" כפי שניסח אותו זֶן מָאסְטֶר ניסים אמון - כדי לרדת בסולם הסבל על הסובל להעלות בסולם את האדם השני. כך פועל מנגנון הסבל.

    והרי הכל יכול היה להעשות אחרת.
    ... שלושה פקחים, שניים מהם ידיהם בכיסים והשלישי אוחז בתשריט, ביקרו בדירה במשך שלושים שניות שהספיקו להם לראות שהמציאות אכן תואמת לתשריט. התפלצתי לקלות הדברים לעומת מסכת ההתעללות. הפקחים הבטיחו שהאישור יהיה מוכן בעוד שבועיים בתנאי שהתשריט יתאים לנתונים שנמצאים בגרמושקה. מאותו רגע אני יושבת ו"מחזיקה אצבעות" שהתשריט יתאים לגרמושקה. לא נותר בי כוח לשוב ולהיות אלמנה מסכנה. זה נורא מעייף.


    דרג את התוכן: