אל תקרא לי "מופרע", תגיד "רגיש" - על הפרעת קשב ורגישות יתר

אני מופרע בן 54, אבל נחשב אדם "מצליח" בסך הכול. נשוי (לאותה אישה  טובה) ואב ל 3 ילדים הכי מקסימים שיכולתי לרצות. גר בחיפה במרכז הכרמל, בבית פרטי שקנינו כחורבה ושיפצנו לחלקת אלוהים הקטנה שלנו, מגדל ירקות בגינה הקטנה, מנגן גיטרה כשבא לי ושומע מוסיקה מהרמקולים האיכותיים שקניתי. בריא בסך הכל. עובד בהי-טק במקום הכי מועדף בישראל לפי הסקרים, אינטל, נושא תפקיד של מנהל פיתוח. מתפרנס טוב.

מה רע?

אבל עדיין "מופרע". לפחות כך אתם קוראים לי – אחד שיש לו "הפרעת קשב". אם יש לי הפרעה, אני "מופרע".

הזמזום מסביב מפריע לי, ולפעמים ממש משגע אותי. אפילו עכשיו, בשקט של חדר המלון בווינה, אוושת המחשב הנייד, נשמעת לי בבירור ומסיחה את דעתי במקצת. מתי כבר אינטל ייצרו מעבדים שלא דורשים מאוורר במחשב?
בבית זה הרבה יותר תדיר. המחשב בחדר העבודה הוא לא מהחדשים והמאוורר שם רועש יותר מהרגיל - עדיין לא משהו שמי מבני הבית מודע בכלל לקיומו. כשאני יושב בפינת האוכל, ועוד מטבח מפריד ביני לחדר העבודה, אני לא יכול לסבול את נהמת הרקע הזו של המחשב, וקורא לילד הקטן "אביב, תשלח את המחשב לישון אחרי ששיחקת בו".
אותו אביב החמוד, משחק בסלון ב wii שלו. מילא בזמן המשחק, רעשים ומכות – אני הרי הבאתי את זה על עצמי. אני מבקש קצת להנמיך את הקול, ואז בליל הצעקות והמכות איכשהו משתלב בהמולת החיים הכללית. אבל כשהוא גומר לשחק, ומשאיר את המכשיר דולק, ללא קול בכלל – אז מתחילה הבעיה. אני יושב בפינת האוכל, אותה אחת, שגובלת בסלון, ורחש המאוורר של ה wii נשמע בראשי כמו פטיש אויר שקודח ליידי. אני יודע שהוא רוצה להמשיך מהנקודה הקודמת במשחק, אבל לפעמים אני לא יכול להכיל את זה וניגש למכשיר, רואה את הנקודה הירוקה של המכשיר הדולק, ומכבה אותו.

ועוד דוגמאות רבות של רעשי רקע, שחופרות לי בראש בעוצמה בלי קשר (ואולי בדיוק בקשר הפוך) לעוצמת הקול שלהם (ווליום). כשאלו חופרים לי בראש זה עושה לי שני דברים: מוציא אותי מריכוז, ומעצבן אותי. רעש הרקע שאני רגיש אליו, ואחרים כלל לא יודעים על קיומו כי הם מסננים אותו, מסיח את דעתי וכתוצאה מכך גם קצת מעצבן אותי.

אבל לא רק רעשים, גם צורות. אני יכול להתבונן בציור אבסטרקטי, בתמונה נוף מלאת פרטים, ב"סגרדה פמיליה" של גאודי בברצלונה על כל הפיתוחים באבן, וטוב לי עם זה. אבל אני לא יכול לראות מפית שולחן מקופלת עקום, או מפה גאוגרפית עקומה, או צורות לא ישרות / עגולות / מסודרות.
אתמול כשהגענו לווינה, אשתי ניסתה להראות לי את מיקומינו במפה, והחזיקה את המפה בקיפול סתמי, באלכסון, על העוקם, עם קמטים בנייר – זוועה! זה כל כך הרעיש לי שלא יכולתי בכלל לראות על מה היא מצביעה. לקחתי ממנה את המפה, יישרתי ממנה את הקמטים, קיפלתי ישר לצורה מרובעת והחזרתי לה. "עכשיו תראי לי איפה אנחנו". היא הראתה וזה היה ברור מאוד.
לפני יותר משלושים שנה, שימשתי כטייס מסוקים בחיל האוויר. (אמרתי – די מוצלח בסך הכול... ). ימי הכנת הנווטים בעידן טרום המחשבים היון כמו אירוע פיקניק גדול. מספר טייסים, ובאימונים גדולים יותר מעשרה, פושטים על חדר הנווט של הטייסת, ומתחילים "להדביק מפות". אם מנווטים מפלמחים (שליד ראשון לציון) לעובדה (שליד אילת) זה מצריך הדבקה של כמה וכמה מפות 1:50,000 שעליהם נשרטט את הנווט (בעצמנו בעיפרון – שומעים צעירים?). ואז מתחילה אומנות חיתוך השוליים של המפה, והדבקתה למפה השכנה. תוך דקות החדר הנקי נראה כמו חדר ייצור של בית דפוס, עם ערימות של גזירי נייר זרוקים על הרצפה.
אצלי הסיפור התחיל בגזירי הנייר. לא יכולתי לסבול את בליל הניירות בצורות שונות זרוקות או ערומות על השולחן לציידי. אז הייתי לוקח את העודפים שלי, מקפל ישר לצורות מלבניות, מכניס אחת בתוך השנייה, ושומר כל על ערימה קטנה ומסודרת, מלבנית, לידי על השולחן. בסוף מקבלים "סדין" בגודל של מטר על שניים, וברור שעם דבר כזה אי אפשר להיכנס למטוס.
ואז מתחילה אומנות הקיפול המפה. אם הכיוון הכללי הוא דרות מזרח, יתקבל נתיב "אלכסוני" ביחס למפות המודפסות צפון דרום. מומחי הנווט היו מקפלים נתיבים אלכסוניים שהביאו למינימום את כמות הנייר שנותרה במפה המקופלת. אני לא יכולתי לעמוד ב"רעש" שהקו האלכסוני יצר. הייתי מקפל את המפה בכיוונים ראשיים, צפון-דרום מזרח-מערב, נשאר עם יותר נייר במפה, אבל שקט בראש.
עד היום כשאני מקבל דואר (נייר) של דף חשבון בנק, דף ויזה, פרסום כזה או אחר, הם עוברים תהליך דומה. אני פותח מעטפה אחת, קורא את הכתוב וקורע את הנייר חסר המשמעות (ככה לימד אותי אבי ז"ל), ומכניס את הגזירים למעטפה. עובר לשנייה, אותו דבר אבל מכניס את הגזירים למעטפה הראשונה ההיא. עד שבסוף הכול נכנס למעטפה אחת, אותה אני זורק אחרי כבוד לפח (או למחזור).

פשוט רועש לי התמונה המורכבת מלאת הפרטים חסרי החשיבות של צורה מורכבת של גזירי נייר מונחים זה על גבי זה. אני רגיש לזה, זה מסיח את דעתי, ויוצר י חוסר נוחות וחוסר שקט.

כך לגבי דלת של ארון בחדר השינה שהושארה פתוחה, דלתות ה"קלפה" של הארונות במטבח שמושארות פתוחות, המדיח שמושאר פתוח כדי להתאוורר, וכיוצא באלו.

וכמובן גם בעבודה. למשל כשעובדים כל הצוות על תכנון המהלך הבא. משתמשים בתוכנת התכנון האולטימטיבית – אקסל. מציגים את המסך דרך המקרן, ובשלב מסוים מעתיקים תוכן של תא כלשהוא למקום אחר. כשלוחצים באקסל "העתק" הוא מסמן את התא בקו מקווקו, ומהבהב אותו. ההבהוב צועק לי באוזניים. אני מבקש מהאיש המציג להשקיט לי את זה.
וכשאני יושב בקובייה שלי ב"אופן ספייס", שטח של 2X2 עם מחיצות על גובה הכתפיים. אני "חשוף" לכל מה שמסביבי, לרעש האנושי של תכונה של אנשים חיים, אפילו אם הם שקטים. בשביל לענות להודעות מייל (דוא"ל) זה עוד בסדר. אבל כשצריך לחשוב לעומק, לתכנן משהו, זה "רועש" מדי בשבילי – שוב, לא בדציבלים. אני לוקח את המחשב, מחפש את חדר הדיונים הפנוי הראשון, נכנס לחדר וסוגר את הדלת, ושקט לי. אפשר להתחיל לעבוד. (ודווקא יוצאים דברים טובים למדי, כפי שכבר אמרנו).

אז מה בסך הכול ביקשתי או ביקשנו (ברשותכם כל אחי ה"מופרעים" אעבור לרבים) - תתחשבו קצת. תעזרו לנו לקבל את השקט שלנו. אל תחזיקו בפנינו מפה באלכסון – זה רועש לנו. תעבירו את המחשב ל"מצב שינה" – זה רועש לנו (ומבזבז חשמל). תכבו את המהבהב הזה – זה רועש לנו.

ולא פחות חושב – אל תקראו לנו "מופרעים". זה מעליב אותנו. אנחנו בסך הכול אנשים טובים, קונסטרוקטיביים, יצירתיים, לפעמים אפילו יותר מסביבתנו. אנחנו פשוט רגישים יותר. אנחנו שומעים בקול רם את מה שאתם (ה"בריאים") לא יודעים שבכלל קיים. והרעש הזה פשוט מסיח את דעתנו. לכן השם המתאים לתופעה שלנו היא "רגישות יתר מסיחת דעת". תנסו להגיד ותראו שזה יושב טוב – הנה, "רגישות יתר מסיחת דעת". רואים – הצלחתם.

אז יאללה, נרד לחדר האוכל של המלון בווינה, אני ואשתי החוגגת 50 שנה (מזל טוב קוקי!), יש פה ארוחת בוקר פנטסטית – חוויה ממהממת. רק נקווה שהטיפוס האוסטרי הזה שישב אתמול לידינו לא ישב קרוב שוב. הרשרוש של העיתון שהוא קורא הורג אותי....