אם הייתה מכונת זמן הייתי רוצה לחזור לימים של ראשית תל-אביב, וגם של ראשית ירושלים אחרי היציאה מבין החומות. הכל היה פשוט, וריק, ויפה - הבתים, הכבישים הסלולים רק כמעט, נראה לי שהיה בהיר יותר..

יש פה עוד טוב. הבעיה היא שזה כבר לא מובן מאליו, כשאנחנו רואים אותו את אותו טוב, אנחנו מתפלאים. משתוממים קוראים לו הימים האחרים. זה מה שכואב. כתבת געגועים. זה לנשימה אחרת. מסכימה גם עם הנשימה ההיא, 

יעל יקרה לליבי 

מצטרפת לכל מילה שלך

באחד מהכתבות על אריק סיפרו שהוא היה שואל חברים

כי לא הכי ידע להתנהל עם גוגל ובגלל ראייתו הלקויה

הזכיר לי אותי שהרבה מרזי הטכנולוגיה לא נהירים לי.

ויש פעמים שאני מאוד רוצה להעיר ופשוט פוחדת מתגובה אלימה 

ואריק ז"ל זה כמו " אנחנו שנינו מאותו הכפר"

* תודה על המיחווה לזיכרו

יהי זיכרו ברוך

רציתי להוסיף בנושא תוכניות הריאליטי

מרוב עצים לא רואים את היער

המון זמרים, הרבה כישרונות  ורק בודדים יטביעו  חותם בזכות עצמם

חיבוקים אוהבים

ושבוע וחג טובים ושמחים

טוב, אני קצת התייאשתי מהכמיהה שהכל יהיה כאן טוב. אולי כי אף פעם לא היה כאן ממש טוב, ובעצם בכלל באיזה מקום בעולם היה ממש טוב. כנראה זה טבעו של המין האנושי לעשות עניינים ומלחמות ולהתבהם, כי המקור של הבאפלו והאדם הוא אחד. יצור שיצא מהים, הפך לדו-חי ואז ליונק.

אז, בגלל שקצת הרבה התייאשתי, במיוחד כאן בעמעם השבט הזה, שנראה שהוא מתאמץ להראות לכל שאר העולם שהוא הכי גרוע, ושובר שיאים חדשים של אטימות - החוצה ופנימה - הגעתי למסקנה שאתה צריך לדאוג ש-ל-ך יהיה טוב ונעים וחמים וזורם בחיים. לך, לאהובתך, למשפחה שלה, למשפחה שלך, למעגל מצומצם. ככה אתה יכול להתמקד.

את הבהמיות הישרעלית תשאיר בחוץ. בנק הפועלים מרוויח 600 מיליון שקל ברבעון ואתה מסתכל בסופר איזה פסטה יותר זולה. אולי כדאי כמו אריק החד-פעמי שהיה ואיננו עוד מהלך כאן - לאהוב להיות בבית, מקסימום ברחוב, אצל אח, אחות, גינה, נהר. עם אריק זאת הרגשה שיכולנו להיות יותר רגועים אם הוא נמצא איתנו עוד 15-20 שנה.. 

להיות בבית עד שעדר הבהמות יחלוף והאבק שהוא העלה יישכך.