0
במבט אישי וגם כללי.../יעל פריאל
במקום אחר כתבתי קצת אחרת, אבל הנה מביאה את זה כאן הכי אישי, הכי קרוב אל עצמי. מותו של אריק מסמן עבורי סופה של תקופה. תקופה יפה שנראה לי שאנחנו (כמה לא מעטים מאיתנו), היו מבקשים לחזור אליה. ואולי זה רק בראש, ואולי זה רק בכמיהת הלב, אבל משהו שם בפנים מתגעגע ויודע שאיבד. ארץ ישראל אחרת, לי אחרת. בלי אבי שאבדתי לפני מספר חודשים, יליד ת"א של פעם, לפני עידן הראוותנות והעיניים הגדולות, שלעולם אינן שבעות. וכאן היה אדם שסימן וסימל באופיו הצנוע, בפשטות ההליכות..אתמול הלכתי ברחוב, מישהו ביקש ממני סליחה על לא דבר. זה היה נעים כי הזכיר לי... שני תלמידים ראו אותי השבוע, נעצרו, חשו צורך לספר, ראיתי שם בעיניהם את המשהו האחר...המשהו הזה שאני כל כך אוהבת, והייתי רוצה שיהיה כאן יותר. באוטובוס איזה נער צעק בקולי קולות לנייד שלו, הגיגים "פילוסופיים" והנהג דהר כמו משוגע, לא טורח לעצור לזקן שהתדפק על האוטובוס בבקשה שיפתח לו...אבל לידי ישב אדם בן גילי, פחות או יותר, גנן. דיבר בשקט. פנה לנער, שהגיב בגסות, אבל קצת נרגע תוך כדי בערך...וגם אני תוך כדי בערך מנסה להיאחז, מנסה לבקש, מנסה להשפיע בדרכי, להחיות בנו, בהוויה, את מה שלמעשה כולנו זקוקים לו. וזה לא מכונית חדישה יותר, או בית וריהוט מפואר יותר, זה לא רק בכפיים כפיים כל היום, ורייטינג זול להמונים, שמציע תרבות שאין בה כלום פרט לרעש וצלצולים.
ואולי, אולי יהיה עוד טוב, כי חייב. כי כל כך הרבה זקוקים. כי כל כך הרבה הציפו את הכיכר עם אותם הגעגועים...
|