עמוק בלבב פנימה
נתחיל מזה שלא בכדי פסק בית המשפט העליון שאין כזה דבר "לאום ישראלי". כי אם היה כזה דבר, אז גם הבדואים המגורשים מהנגב היו ישראלים, והפלסטינים מהגליל היו ישראלים, והערבים מיפו היו ישראלים, והחיילים הדרוזים מעוספייא היו ישראלים. וזה, כמובן, כבר יותר מדי. אז למען הסדר הטוב, אני אקרא לאזרחיה היהודים של מדינת ישראל "יהודים", ולאזרחיה הבדואים והפלסטינים והדרוזים ובעצם כל מי שהם לא יהודים, ומתגוררים בתוך גבולותיה שמלפני מלחמת ששת הימים -- "ילידי הארץ". על משקל "נייטיב אמריקנס" לאזרחיה אדומי העור של ארצות הברית. אז אזרחיה היהודים של מדינת ישראל שונאים את ילידי הארץ. ומכיון ששנאה תמיד תמיד מקורה בפחד, אז ניתן כמובן להסיק שהיהודים במדינת ישראל מפחדים מילידי הארץ. מה עוד חדש? גם האדם הלבן שפלש לערבות הגדולות פחד מה"נייטיב אמריקנס" וייחס להם תכונות דמוניות. כמו למשל הסיפור שילידי הארץ שם נהגו לקרקף את האדם הלבן שטבחו, כשבעצם ההיפך היה הנכון. האדם הלבן הוא זה שטבח בילידי הארץ, ונהג לקרקף אותם ולהתהדר בקרקפת בעלת השיער הארוך בדיוק כמו שנהג להתהדר בראש האייל או הבופאלו שתלה על הקיר. אבל היהודים במדינת ישראל לא מפחדים רק מילידי הארץ. הם בעצם מפחדים מכל מי וכל מה שהוא לא יהודי. ואם צבע העור של ה"לא יהודי" הוא שחור - אז בכלל. פחד אלוהים. בעצם, גם אם צבע העור שלו שחור והוא כן יהודי, אז הוא לא יהודי. וגם ממנו צריך לפחד. כי כל מי שהוא לא יהודי יש לו רק מטרה אחת, אחת ויחידה, והיא להשמיד ולאבד את היהודים באשר הם. ולא משנה איפה הגוי הזה נמצא. בבית הלבן או באיראן. במשרד החוץ של האיחוד האירופי או בביירות. בדרום תל-אביב או בחורה. כי ככה זה היה בעיירה, וככה זה היום במדינת ישראל. אל תיקחו את המילה שלי. תשאלו את הראש הממשלה של היהודים בישראל. אז בעצם מה ההבדל בין העיירה ומדינת ישראל? גם שם פחד היהודי מה"גויים" וגם עכשיו פוחד היהודי מה"גויים". גם אז הסתגר היהודי מאחורי סורג ובריח, וגם עכשיו מסתגר היהודי מאחורי סורג ובריח. ההבדל הוא שאז, כשהקוזקים של חמיילניצקי דהרו על סוסים בשצף קצף וטבחו ביהודים, היהודים היו המיעוט הנרדף. ואילו עכשיו, במדינת ישראל, היהודים הם רוב, וילידי הארץ הם המיעוט הנרדף. ועכשיו ליהודים יש סוסים וחרבות, ועכשיו הם החזקים. ועכשיו הם אלה שדוהרים על הסוסים בשצף קצף. ומפחדים. ואם יש משהו שהציונות ניסתה לעשות, זה לשחרר את היהודים מהפחד הזה. אבל הציונות כמובן נכשלה, ואת זה כולם כבר יודעים עמוק בלבב פנימה. ואומץ צריך לא בשביל לדעת את זה עמוק בלבב פנימה, אלא בשביל להגיד את זה בקול רם. |
פוסטים אחרונים
- זמן להמשיך הלאה, או טור פרידה זמני 6/6/14
- אל תבואו 11/5/14
- שלמה כהן מת 4/5/14
- מכתב לצוער שהודח 30/3/14
- נקמת העַכּוּבּ 27/3/14
- מי הוא גיבור 16/3/14
- יהודי, מוסלמי ונוצרי נפגשים בחדר ההמתנה 25/2/14
- אין לי ארץ אחרת 8/2/14
- להרוג את השליח 2/2/14
- Pete Seeger is dead 28/1/14
- שאלון ספיר סבח 26/1/14
- ההבדל בין פיקה לאיקה, או איך מכינים סלמון לשבדי 19/1/14
פוסטים פופולאריים
-
מהומה רבה על לא דבר
6/2/12 | 542 צפיות
-
חשבון פשוט
9/5/12 | 1000 צפיות
-
בשם הדמוקרטיה
14/8/13 | 1374 צפיות
תגובות (43)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מודה שלא קראתי את התגובות.
אז כתבו כך לפני.
אני חושבת שכולם מפחדים
גם חיילי חמליצקי . הדוהרים על הסוסים וגם היטלר.
הרדיפות באות בגלל הפחד ואלי גם קנאה סמויה.
יגאל עמיר רצח מתוך פחד. פחד לעמו
וכך גם כאשר בעל רוצח את אשתו. פחד לכבודו.
אמנות עצימת העינים מוכיחה עצמה בכפר האמנים "עין הוד":
http://www.jpost.com/Magazine/Features/A-tale-of-two-villages
But the fact remains that the original residents of what is now Ein Hod became refugees in July 1948. Most of them settled in Jenin, Jordan and Lebanon. Abu al-Haija's grandfather, Abu Hilmi, owned farmland and an orchard outside the village, and took approximately 35 members of his family to live in a barn until they could return home. Little did he know that due to the 1950 Law of Absentee Property, which denied Arabs the right to return to their homes if they had been away from them for a certain period of time, they would be considered "present absentees" and would lose the right to return. The government had already possessed their land, and they became refugees in their own country, he explained. How could he know then that the makeshift home on his farmland would be the beginning of a new village for his descendants? In spite of the fact that for most of its existence Ein Hawd al-Jadida was not legally recognized, what was once a piece of land with one barn has now become a village with 50 houses and 250 residents. But life has not been easy for them. According to Abu al-Haija, because of their status as an unrecognized village, past years had been filled with uncertainty. The government tried to impose law after law on them in an attempt to remove them from their land, he says. Despite the 1959 confiscation of 83 dunams, and governmental claims that they illegally reside on Carmel Park land, or on an archeological site or agricultural land, they refused to be dislodged. Other measures were taken by imposition of laws banning black goats and other livestock (Black Goat Law, 1970), and reforestation with cypress trees, therefore killing the olive and fruit trees and destroying their livelihood. As a result, many were forced to work in Ein Hod as handymen, gardeners or builders, he says. In 1988, Abu al-Haija founded an organization called the Association of Forty. It strives for equality for Arabs, and recognition of their unrecognized villages. After years of pressuring the government, the village finally received official recognition in 1994, he explained. But this has not been the end of its worries. Although Ein Hawd al-Jadida is a legally recognized village, municipal services are still practically nonexistent, says al-Haija. It is just recently that the school (which goes up to sixth grade), and two of the 50 houses have been hooked up to the electric grid, he says, though others dispute this claim. There is no infrastructure - no sewers, no water - and the roads are in poor condition. Residents are not granted building permits, therefore the houses that do exist may be demolished anytime, according to al-Haija. One solution to the problem is the el-Bayt restaurant. Open only three and a half years, it is the first business in the village, and employs members of the family. Faded photographs of three generations hang on the wall of the restaurant - one of Abu Hilmi, and underneath it a picture of Muhammad Abu al-Haija as a child with his father. The pictures do not face Ein Hod. Abu Hilmi told the young Muhammad to never go to Ein Hod. He broke that promise and went one time. He doesn't like to share his personal feelings about the situation, preferring to devote his energy to attaining a better life for his fellow residents, dealing with what he called "the new reality" - the problem of the basic rights of the inhabitants of Ein Hawd al-Jadida. "When you struggle all your life for your rights, another five years is not such a long time," he says. "It is better to be quiet with the struggle, not to give up."
Stay on
אהבתי את זה
http://youtu.be/LRVBOXzv-E8
הבעיה היא לא בין זהות יהודית כזאת או אחרת, אלא מי הוא אזרח במדינת ישראל, ומה הם זכויותיו.
הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן
מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 221 >
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום רביעי, ב' בטבת התשע"ב (28 בדצמבר 2011), שעה 10:00
<סדר היום:>
<חטיפת עולות חדשות ע"י בני מיעוטים - דיון דחוף>
<היו"ר דני דנון:>
בוקר טוב לכולם. אני פותח את ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. לפני הנושא החשוב והטעון שהתכנסנו, יש משהו פרוצדוראלי שאני רוצה להודיע, שאנחנו משנים את השם של ועדת המשנה לקשרי ישראל והתפוצות לשם חדש – קשרי ישראל והקהילות היהודיות בעולם. מי בעד? מי נגד? תודה.
הצבעה
שינוי השם התקבל
<רוברט טיבייב:>
על מה?
<היו"ר דני דנון:>
על שינוי שם של ועדת משנה. אני מודה לכולם. ועכשיו אנחנו פותחים את הישיבה בנושא החשוב והטעון של חטיפת עולות חדשות על ידי בני מיעוטים. הדיון הוא דיון דחוף. אנחנו נחשפנו כולנו לעדויות קשות, לעלייה מדאיגה במספר המקרים של צעירות שבאות מרקע סוציו אקונומי נמוך, שפשוט נחטפות. אני בהתחלה שאמרו לי את זה, אמרתי מה זאת אומרת נחטפות? זה בטח בקשר רומנטי, בהסכמה, אבל התברר לי שיש מקרים במדינת ישראל, שנת 2011, שחוטפים פיזית בנות בצהריי היום בקריית מלאכי, בערד, בבאר שבע, בנהרייה, שפשוט מעלים בכוח בנות לרכב, בני מיעוטים. זו תופעה מפחידה. רוב המקרים הם לא מקרים של חטיפות פיזיות, חשוב לציין. רוב המקרים הם מקרים שבהם מתפתח קשר רומנטי שמבוסס על צורך כלכלי של פיתוי של אותן נערות, ברובן עולות חדשות, עלי ידי ---
<מרינה סולודקין:>
או חוסר מודעות.
<היו"ר דני דנון:>
חוסר מודעות, נכון. והפיתוי הכספי הזה מוביל לקשר כזה או אחר וחלק מאותן בנות מוצאות את עצמן, לאחר מספר חודשים, במקומות שהן לא יכולות לצאת. זה יכול להיות ברצועת עזה, זה יכול להיות בשטחי A של הרשות הפלסטינית, יכול להיות בכפרים בדואים ואני באופן אישי דיברתי עם חלק מהנערות שפחדו להגיע לפה היום, למרות שאמרנו להן שהן לא יצולמו אבל הן פחדו, כי עדיין אותם בעלים, אם אפשר לקרוא להם, שניצלו אותן ופגעו בהן, נמצאים בקרבנו והן פוחדות להיחשף או לחשוף את המקום שבו הן נמצאות.
אנחנו רוצים היום בוועדה קודם כל ללמוד על היקף התופעה מנציגי המשרד לביטחון פנים שנמצאים איתנו, מנציגי הארגונים להב"ה, יד לאחים וארגונים נוספים שעושים עבודת קודש בנושא של חילוץ הבנות, וכמובן לגעת בנושא של המודעות. ופה אני אומר מילה לחברי חברי הכנסת. קשה לנו לבוא ולדבר על נושא כזה, כי זה לא POLITICLY CORECT לבוא ולומר לבנות – תיזהרו מבני מיעוטים. זה בעייתי, זה רגיש.
<רוברט טיבייב:>
הבעיה שאנחנו כבר אמרנו את זה.
http://www.o139.org/2012/11/blog-post_12.html
12 בנובמבר 2012
ביר הדאג'
זו אינה שאלה של זהות אלא של זכויות. שיוויון זכויות לבעלי/חסרי זהות זו או אחרת.
אם כבר דרום אפריקה, אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שמדינת ישראל לא מתחשבת באזרחות אלא במוצא האתני שלך: הפגנות כנגד מתווה פראוור פוזרו הערב (ז') באלימות חריגה, תוך שימוש נדיר בתחומי ישראל של 1948 ברימוני הלם, גז, והיו גם דיווחים על ירי קליעי פלסטיק. כל זה, נזכיר, על מי שהם רשמית אזרחים ישראלים. זה לא משנה כל כך. מה שמשנה הוא שרובם לא יהודים.
מתוך הפוסט האחרון של החברים של ג'ורג'
(אני אגב לא הייתי צריכה עוד הוכחה).
בסופו של דבר הציונות נכשלה, כי "הסוף יהיה מר". ואם יש מי שחושב שהציונות לא נכשלה, אז אולי זה בגלל שזה עדיין לא הסוף...?..
תודה לך, על זה ועל כל הקודמות.
http://roadmaptoapartheid.org/
Point taken. באמת ראיתי איזה שלושה עשר אנשים נושאי שלטים נגד הגזענות, אבל המשטרה פיזרה אותם עם פלפל חריף, והם לא הספיקו להשאיר את חותמם. חוצמזה, אם לקרוא לי גזען עושה לך להרגיש פחות גזען, אז על אחת כמה.
האם זאת גם הסיבה שעכשיו היהודי מדכא ומשפיל אחרים? הייתי חושב שמאחר והיהודי דוכא והושפל, שהוא ימנע מלעשות את אותו הדבר לאחרים. אבל כנראה שזה לא עובד ככה.
http://mikopeled.com/
Those who cling to fear, mistrust or greed are under the false assumption that Palestinians and Israelis have a
choice other than to live as equals. But it’s inevitable – the wall must come down, and the two people must be allowed to live as equal citizens in their shared homeland. Refusing this means condemning future generations of Israelis and Palestinians to ongoing mayhem and violence.
מירון בנבנישתי בראיון עם ארי שביט בהארץ:
אוקיי. הבנתי. בוא נלך עכשיו אחורה. אל הבסיס. הציונות נולדה בחטא? הציונות היא גזענית?
“הציונות לא נולדה בחטא אלא באשליה. האשליה היתה שאנחנו באים לארץ שאין בה ערבים. וכשהבנו את העניין ריסקנו את הערבים של הארץ לחמש קבוצות שונות: ערביי ישראל, ערביי עזה, ערביי הגדה, ערביי ירושלים והערבים הפליטים. כך הצלחנו ליצור שיטה של הפרד ומשול שאיפשרה לנו לשלוט בהם ואיפשרה לנו לשמר בידינו את הכוח ההגמוני בין הים לבין הירדן. אני לא רוצה לומר שהציונות היא גזענית. אבל התפתחה אצלנו מערכת של תכונות שבדרך כלל מזוהה עם גזענות - בלי המרכיב הביולוגי. יש אצלנו צירוף של השנאה לגוי שירשנו מאבותינו עם השנאה לאחר שאותו פגשנו בארץ. ולכן יצא מה שיצא. יש מרכיב גזעני בגישה של חלק גדול מהציבור הישראלי כלפי הערבים אבל לא הייתי מגדיר את כולנו כגזענים. הייתי אומר שמה שמאפיין אותנו כקולקטיב הוא שנאה אתנית, רתיעה אתנית, בוז אתני והתנשאות אתנית. במקום שהציונות תביא איתה קידמה היא הביאה ריאקציה. היא הפכה לתנועה מנשלת המבוססת על ערכים לא אוניברסליים ולא שוויוניים”.
מתי התרחשה הסטייה הזאת של הציונות? ב–67’ או ב–48’?
“ביוני 48’. מדוע? כי אז הוקמו כאן מוסדות מדינתיים שהיו אמורים לפעול לפי עקרונות אוניברסליים. זה היה הרגע שבו המהפכה הציונית היתה חייבת להפסיק לפעול באופן כוחני ומהפכני וליצור כאן מדינה מערבית נורמלית. אבל בן גוריון, שהיה עד לאותה נקודת זמן ראש קבוצה אתנית, לא הפנים את העובדה שכעת הוא כבר לא ראש קבוצה אתנית. הוא הפך את המדינה שזה עתה הוקמה לממשיכה של המאבק האתני. וכך - אותם ערבים שנשארו בתוך תחומי המדינה היו נתונים מיד לאפליה אתנית. האפליה הפכה לממוסדת באמצעות הממשל הצבאי והפקעת הקרקעות ואי השוויון התקציבי והמשך הקיום של גופים כמו הקרן הקיימת והסוכנות, ששירתו רק יהודים.
“אבל ב–67’ העיוות הזה, שהיה מובלע בתוך המדינה, קפץ מדרגה. עכשיו זה כבר לא היה ייהוד הגליל, אלא הפעלה של מדיניות נישול פרועה מעבר לקו הירוק. ההשתלטות על הקרקעות. ההתנחלויות. הכבישים העוקפים. היצירה של מצב מוצהר של חוק אחד ליהודים וחוק אחר לפלסטינים. ובאוסלו כאילו ניסו לעצור את ההשתוללות. היתה הכרה הדדית בין העמים שהיא דבר חשוב. אבל בפועל התברר שלא יוסי ביילין עיצב את התהליך אלא אלה שראו באוסלו הזדמנות להמשיך את הכיבוש בצורה עקיפה ונוחה. לכן מה שנוצר בשטחים הוא מציאות ניאו־קולוניאליסטית. אנחנו נהנים להחזיק שם שוק שבוי שמעשיר את כולנו. והיום אנחנו מדברים כבר על 350 אלף מתנחלים. אם אתה מביא בחשבון את ירושלים - 550 אלף מתנחלים. לכן כל אחד מבין עכשיו את מה שאמרתי כבר לפני 30 שנה - זה בלתי הפיך. לא יעזור לאהוד ברק ולאהוד אולמרט ולציפי לבני שום דבר - זה בלתי הפיך. אי אפשר לצאת מהברוך הזה. הציונות שלא השתנתה ב–48’ ולא עצרה ב–67’ הפכה למין מהפכה מתמדת, שקרה לה מה שקרה למהפכות המתמידות האחרות של המאה ה–20. היא יצרה מצב שאדם ליברלי ודמוקרטי לא יכול לחיות איתו ולא יכול להשלים איתו. המצב הזה לא יוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן”.
להשכלה כללית ולאו דווקא לצרכי השוואה.
מי שהופך קבוצה של אנשים למקשה אחת של איום או של רוע הוא גזען. לא משנה אם האנשים אליהם הוא מכליל הם ערביים או יוצאי אפריקה או רוסים או רחמנא לצלן יהודים. לכן מי שמעלה טקסטים כמו "אזרחיה היהודים של מדינת ישראל שונאים את ילידי הארץ". או "היהודים במדינת ישראל לא מפחדים רק מילידי הארץ. הם בעצם מפחדים מכל מי וכל מה שהוא לא יהודי". הוא גזען לא פחות ממושאי הביקורת שלו.
שרלוק יקירי,
היהודי, פוחד מכל מה ששונה. בעצם מרבית תושבי העולם כאלה, אבל אצל היהודים שסבלו מאות שנים של דיכוי והשפלות בגולה, הפחד והחשד מוקצנים בעודם מעודדים את עצמם ב"אתה בחרתנו" ומעגל הקסמים מושלם.