נתחיל מזה שלא בכדי פסק בית המשפט העליון שאין כזה דבר "לאום ישראלי". כי אם היה כזה דבר, אז גם הבדואים המגורשים מהנגב היו ישראלים, והפלסטינים מהגליל היו ישראלים, והערבים מיפו היו ישראלים, והחיילים הדרוזים מעוספייא היו ישראלים. וזה, כמובן, כבר יותר מדי. אז למען הסדר הטוב, אני אקרא לאזרחיה היהודים של מדינת ישראל "יהודים", ולאזרחיה הבדואים והפלסטינים והדרוזים ובעצם כל מי שהם לא יהודים, ומתגוררים בתוך גבולותיה שמלפני מלחמת ששת הימים -- "ילידי הארץ". על משקל "נייטיב אמריקנס" לאזרחיה אדומי העור של ארצות הברית.

אז אזרחיה היהודים של מדינת ישראל שונאים את ילידי הארץ. ומכיון ששנאה תמיד תמיד מקורה בפחד, אז ניתן כמובן להסיק שהיהודים במדינת ישראל מפחדים מילידי הארץ. מה עוד חדש? גם האדם הלבן שפלש לערבות הגדולות פחד מה"נייטיב אמריקנס" וייחס להם תכונות דמוניות. כמו למשל הסיפור שילידי הארץ שם נהגו לקרקף את האדם הלבן שטבחו, כשבעצם ההיפך היה הנכון. האדם הלבן הוא זה שטבח בילידי הארץ, ונהג לקרקף אותם ולהתהדר בקרקפת בעלת השיער הארוך בדיוק כמו שנהג להתהדר בראש האייל או הבופאלו שתלה על הקיר.

אבל היהודים במדינת ישראל לא מפחדים רק מילידי הארץ. הם בעצם מפחדים מכל מי וכל מה שהוא לא יהודי. ואם צבע העור של ה"לא יהודי" הוא שחור - אז בכלל. פחד אלוהים. בעצם, גם אם צבע העור שלו שחור והוא כן יהודי, אז הוא לא יהודי. וגם ממנו צריך לפחד. כי כל מי שהוא לא יהודי יש לו רק מטרה אחת, אחת ויחידה, והיא להשמיד ולאבד את היהודים באשר הם. ולא משנה איפה הגוי הזה נמצא. בבית הלבן או באיראן. במשרד החוץ של האיחוד האירופי או בביירות. בדרום תל-אביב או בחורה. כי ככה זה היה בעיירה, וככה זה היום במדינת ישראל. אל תיקחו את המילה שלי. תשאלו את הראש הממשלה של היהודים בישראל.

אז בעצם מה ההבדל בין העיירה ומדינת ישראל? גם שם פחד היהודי מה"גויים" וגם עכשיו פוחד היהודי מה"גויים". גם אז הסתגר היהודי מאחורי סורג ובריח, וגם עכשיו מסתגר היהודי מאחורי סורג ובריח. ההבדל הוא שאז, כשהקוזקים של חמיילניצקי דהרו על סוסים בשצף קצף וטבחו ביהודים, היהודים היו המיעוט הנרדף. ואילו עכשיו, במדינת ישראל, היהודים הם רוב, וילידי הארץ הם המיעוט הנרדף. ועכשיו ליהודים יש סוסים וחרבות, ועכשיו הם החזקים. ועכשיו הם אלה שדוהרים על הסוסים בשצף קצף. ומפחדים. ואם יש משהו שהציונות ניסתה לעשות, זה לשחרר את היהודים מהפחד הזה. אבל הציונות כמובן נכשלה, ואת זה כולם כבר יודעים עמוק בלבב פנימה. ואומץ צריך לא בשביל לדעת את זה עמוק בלבב פנימה, אלא בשביל להגיד את זה בקול רם.